כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

שאלה של זהות

רז שמואלי ואלישע בנאי יוצקים צלילים ומלודיות חדשות לשירי הפסיכדליה של יונה וולך, פסטיבל הפסנתר, שישי בלילה, 07.11.2014. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל.

אלישע זה הבן של יובל, כשיובל היה ילד קטן, בחוף המערבי של ארצות הברית לבשו ג'לביות עם עיטורי באטיק, הצמיחו שיער פרוע ועשנו כל מיני חומרים טבעיים ואחרים, קראו לשלום עולמי ובעיקר לאהבה חופשית, היו אלו ימי הפסיכדליה של המאה שעברה, אצבעות הידיים והרגליים לא יספיקו כדי למנות את כל ההרכבים המוזיקליים שפעלו אז ויצרו את הזרם שנקרא מוזיקה פסיכדלית….

אלישע הוא סוג של רוקר, עם הרכבו העונה לשם ארבעים השודדים הוא בדרך כלל חורך בימות של מועדונים בהם בני נוער מדקלמים את שיריו, כבר שני אלבומים לא פשוטים מונחים בתיק הרזומה שלו ליד הקעקועים המעטרים את גופו.

אלישע ורז, שנות השישים חוזרות. צילום: יובל אראל
אלישע ורז, שנות השישים חוזרות. צילום: יובל אראל

על כן, כשנתפסתי אמש למצב רוח סטלני במיוחד כשזיהיתי את האווירה המוזיקלית שהוא הטעין אל תוך המלודיות שהפיק לתמליליה של המשוררת המנוחה אם כי הפרובוקטיבית דאז, יונה וולך, הבנתי שיש כאן משהו קטן וטוב כמאמר השיר ההוא…

אלישע והוד, פסיכדליה במוזיאון. צילום: יובל אראל
אלישע והוד, פסיכדליה במוזיאון. צילום: יובל אראל

יונה וולך, מנוחתה עדן, הספיקה בארבעים ואחת שנות חייה לעבור חוויות גיהנום באשפוזים פסיכיאטרים מהם יצאה מחוזקת וכתבה על הקיום, המיניות והנפש, הרבה תהיות אגו עמוקות וחפירות עומק חוצות תחומים ותודעה, משוררת פסיכדלית אמיתית.

כאשר רז שמואלי, הילדה שגדלה על שירי אביב גפן וכיום מאחוריה הצלחות בפריים טיים המיינסטרימי כולל אלבום בכורה "יריות באוויר", פנתה לאלישע בהצעה לטפל יחדיו בחומרי התמלילים של יונה וולך, הרוקר התל אביבי לא היסס ונענה לאתגר.

מה הם עשו השניים? לקחו את הטקסטים של יונה וולך, כאלו המתעסקים במה שנקרא "לא ראוי", טקסטואליה המשולבת בין שפה נקיה לשפת רחוב, מילים המוגדרות כגסות, לפחות לזמנה, אשר חיברה את ההיגד המיושן עם קונטקסט מעודכן, השתמשה רבות בארוטיות, עניין שמאז המרומז בשיר השירים ומחברות סופרי דור הזהב של ספרד לא נראה ביצירות יהודיות ולבטח לא ישראליות.

חומרים שרובם לא יצאו מדלת אמות הקריאה (אוקי, ישנם כמה שהולחנו בעבר) ועליהם הלבישו לחנים, עיבודים המנסים לעטוף את המילים הקשות באווירה המוזיקלית שתתאים להן.

כיום, כאשר עברו ארבעה חודשים מאז נולד הרעיון וכמעט יממה מאז הושק המופע במסגרת פסטיבל הפסנתר, אני יכול לאמר באופן ברור ביותר כי אלישע הזה הוא מוזיקאי מעולה, מהאמיתיים שיש כאן, לא בגלל שהוא משחק ברוקנ'רול פרוע, לא בגלל הייחוס המשפחתי וימי ילדותו, ממש לא, אחרי שהאזנתי וחוויתי את המופע של רז ואלישע אני יכול לאמר כי הפסיכדליה המוזיקלית לא מתה בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, היא חייה, תוססת, בועטת וקוראת תיגר גם כיום, הכי סטלנות, הכי שאנטי באנטי, הכי צלילים שעושים אותך נינוח, נחמד, מתקתק, חייכן, נוצץ בעיניים ומאושר באפרכסות, כי המילים הקשות, החודרות, נוקבות ומבקשות תשובות של יונה וולך, קיבלו את העטיפה והאריזה הכי פסיכדלית שרק אפשר לחלום עליה.

לך תתמודד עם טקסט שכזה, מהשיר אם תלך למסע אל אס דיאם תלך למסע אל אס די, תזכור אותי, שמעולם לא חזרתי משם, אני עודי שם, מול החלון, הגיליוטינה האדומה נשקפת ממנו, ראשי עומד להיערף, עדיין אני שם, מחכה לרגע הבא, חרדת הקיום כולו, יורדת עלי כמאכלת…

רז בשירה, אלישע בשירה וגיטרה חשמלית, הוד מושונוב בקלידים וסמפלרים, נועם ורדי ואיתמר "הילד" לוי בחטיבת הקצב בס תופים הם סוג של חוויה מוזיקלית שנבנתה לאירוע חד פעמי, עניין שיהווה שערוריה לדורות אם ישאר ככזה, סבב הופעות בתוך תוככי המיינסטרים התרבותי, בתוך תוככי מערות המוזיקה האלטרנטיבית, השוליים הכי פרועים, ישתחחו אפיים ארצה כשהחומרים המוזיקלים שאלישע הזה הלחין, עיבד ובכלל הפיק מוזיקלית, ינוגנו מעל בימותיהם…

בקטנה א' – כן, צריך רמז יותר עבה וחצוף מזה? אדון בנאי הצעיר, תתחיל לחפש או ללחוץ על סביבותיך להתארגן על סדרת הופעות, אפשר גם אלבום, כדאי מאוד בעצם.

בקטנה ב' – מילים אלו נכתבו, נערכו ועובדו כשאני צלול לחלוטין, אולי עייף, אבל מבין טוב טוב מה הולך, הזהות של הצלילים איננה בכלל שאלה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא