כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

מזרחית לפסנתר

רשמים, מראות וקולות ממופעי ערב הפתיחה של פסטיבל הפסנתר תל אביב 2015, נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל, וידאו – אדוה אראל.

גולן וכחלני, צעד תימני. צילום: יובל אראל
גולן וכחלני, צעד תימני. צילום: יובל אראל

רבות דובר ונלהג ברשת אודות הדרה כזו או אחרת של צבעי המזרח המוזיקליים מהתכנייה של פסטיבל הפסנתר בהפקת עיריית תל אביב, לדידי הפרשה מתחילה שנה קודם לכן, כאשר לצד הפרסום אודות מי ייטול חלק בפסטיבל, מביע עו"ד אופיר טובול, העורך ומפעיל בלוג התרבות המזרחית "קפה גיברלטר" (שנסגר לאחרונה) מחאה בעמודו האישי בפייסבוק על העובדה שבליין אפ המתוכנן לפסטיבל הפסנתר במוזיאון תל אביב אין ייצוג ליוצרי ומבצעי מוזיקה ימתיכונית, המחאה הפכה לקריאה לפסטיבל אלטרנטיבי עניין שקרם עור וגידים כאחת ההפקות העצמאיות שהותירו אמירה ברורה בחלל האוויר התרבותי של תל אביב.

רביד כחלני והגימברי, מרכז עינב. צילום: יובל אראל
רביד כחלני והגימברי, מרכז עינב. צילום: יובל אראל

אכן, המחאה נשאה פרי כאשר השנה במהלך מסיבת העיתונאים לקראת התנעת תהליך הפקת הפסטיבל בשנתו ה-17  נוספו לרשימת המופיעים כמה אמנים ששירתם צבועה בצבעי המזרח כקו מאפיין, אמנם זה לא הלך חלק, ואפילו לגבי אחד האמנים, פסנתרן בכל רמ"ח איברים ושמונים וחמש שנות חייו, רק מחאה ציבורית נוספת הזיזה והובילה לשיבוצו בליין אפ הפסטיבל, אני מתכוון למי שהיה יכול לקבל את הכבוד ולהגיש בעצמו את מופע הפתיחה הכי קלאסי לפסטיבל הפסנתר, מוריס אל מדיוני, פסנתרן יהודי ממוצא אלג'יראי, אמן חובק עולם החי כאן בארץ, יוצר ומנגן לצד טובי היוצרים והמבצעים המשמרים ומחיים את צלילי התרבות היהודית של ספרד וצפון אפריקה.

אולם על מה אני מלין, בסופו של יום, ולאחר כל החריקות, הגעתי לערבו הראשון של הפסטיבל כשאני מוכוון לשני מופעים בזה אחר זה, המציגים בעושר צלילים, טעמים, ריחות וצבעים, את המוזיקה המזרחית על חלופותיה וגווניה כחלק בלתי נפרד מהווית הפסטיבל.

המופע הראשון, המוקדם של הערב, התקיים באולם האודיטוריום של מרכז עינב לתרבות סמוך לבניין העירייה, רביד כחלני ונגני הרכבו – ימן בלוז, רוני עברין בתופים ואיתמר דוארי בכלי הקשה, ההרכב העולמי חוצה יבשות, מחוזקים בנגן העוד יעקב סגל ובפסנתרן תומר בר, חגגו את השקת אלבומם האחרון – Insaniya (אנושות) כאשר לצידו של רביד מתארח בחלק ניכר מהמופע הזמר ציון גולן, גולן הנחשב לאחד החשובים, המוכרים והבכירים במוזיקת בני תימן בארץ, האחראי על שימורה של השפה בשירה, נוטל חלק חשוב בהפקת האלבום לצידו של רביד, לא רק כאורח השר באלבום אלא כיד ימין שסייע בתרגום תמליליו של רביד לשפה הערבית תימנית.

באולם המזוהה תדמיתית כמעוז תרבות אורבנית לבנה ונישאה, שאמש התמלא עד אפס מקום, הגיש רביד כחלני, על שלל צמות תלתליו האסופות מעל ראשו, שורה מיצירות שיריו, המוכרים לצד החדשים מהאלבום הטרי, בפתיחה דרמטית ושקטה שנתנה לו פתח להציג את יכולותיו הווקליות הגרוניות המדהימות ובהמשך כשהוא מארח לצידו את ציון גולן נפתח אל מולם מעגל ריקודי דעסה  שהפך את האודיטוריום החצי מעונב למשכן דיוואן אפוף תזזית ושמחה, במשך שעה וחצי חגג רביד כחלני עם האורח ונגניו את החגיגה של אחי בני תימן כאשר הן הפסנתר, הוא הוא התירוץ הרשמי למופע במסגרת הפסטיבל, משתלב בחוכמה ובטבעיות באותם מקצבים ומנגינות מבוססות הלמות האצבעות על הפח או תוף המרים, רק דוכני סחוג וחילבה חסרו במרכז כדי להפוך את החוויה למושלמת.

הפסנתר התימני, רביד ותומר. צילום: יובל אראל
הפסנתר התימני, רביד ותומר. צילום: יובל אראל

לקראת השעה עשר, אנחנו יוצאים במהירות לאוויר הצונן של רחוב אבן גבירול ושועטים טסים לעבר מתחם מוזיאון תל אביב לאומנות על מנת להספיק למופע הבא ברשימה, מתחם המוזיאון, התאטרון והרחבה הפכו למרכז חוגג ושמח עם שלל אירועי הפסטיבל, זו השנה השנייה שהפסטיבל מתנהל במוזיאון מאז עזב את הבית החמים במרכז סוזן דלל וכבר צמח וגדל ומתפרש בנקודות נוספות קרובות ורחוקות, ממרכז עינב, דרך מרכז ברודט לאמנות יהודית ועד המוזיאון.

אנחנו צועדים אל הגלריה הישראלית יחד עם קהל רב, סי היימן וישי לוי סיימו זה מכבר את המופע המשותף אותו החמצנו מהסיבה הפשוטה שהתקיים במקביל למופע של רביד כחלני, הגלרייה מסודרת בשורות שורות של כסאות אל מול במה נמוכה יחסית המאכלסת פסנתר כנף שחור מולו יושב דן סמרא האחראי גם על ההפקה המוסיקלית ושורת נגנים הכוללת את אוהד ויקי בעוד וגיטרה, רונאל רצון בכינור ורמזי קטאנאני בדרבוקה, אלו הנגנים שילוו הלילה את הזמרת נסרין קדרי. נסרין, זמרת המתוייגת כישראלית, ערביה, מזרחית, הפכה בשנים האחרונות לסמל רב משמעויות, הן באספקלריית ההצלחה והחשיפה אל מול קהלים רבים, הן כגורם המחבר בין עמים לדו קיום בזווית התרבותית העממית והן כאשה חזקה העומדת על דעתה.

נסרין קדרי, מביאה טעמים חדשים למוזיאון. צילום: יובל אראל
נסרין קדרי, מביאה טעמים חדשים למוזיאון. צילום: יובל אראל

את נסרין פגשתי לראשונה, שוב אני חוזר אל אופיר טובול, בפסטיבל גלוקאלי במלאת ארבע שנים לפעילות הבלוג בניהולו "קפה גיבראלטר", כאשר עלתה לבמה ולקחה את הקהל עם שירתה היישר לחפלה מוזיקלית מזרחית, ערבית ויהודית שובת לבבות, לדידי היה זה מופע השקה באשר בבוקרו של אותו ערב יצא לאור אלבום הבכורה שלה. חודש מאוחר יותר אני שב ופוגש את נסרין, בפסטיבל הפסנתר המזרחי כאמור, כך תיארתי את חלקה בו אז – "מגיעה הכי טובה, הכי פופולארית כעת, היא כובשת, חודרת, מפצחת גבולות, של עמים, כעסים, נשמות, סגנונות, נסרין קדרי, לא מזמן כיכבה בחגיגת יום ההולדת של קפה גיברלטר, והנה היא שוב מול אותם אנשים, קהלים, לוקחת בגדול, תמיד כוכב הערב מגיע בסוף, נסרין פותחת בנאום, עם תקווה, עידוד והצהרת כוונות, נאמנות למוזיקה וההוויה המזרחית, כבוד למנגינה, רוצה לכבוש את הבמה הלבנה בדיוק בעוד שנה, מבצעת שלושה מהשירים שהיא טובה בהם, לוקחת את הקהל שבוי ללא אלימות, הם כולם נמסים, האמת שגם אני, למה לא?…"

הפסנתר המזרחי של נסרין קדרי. צילום: יובל אראל
הפסנתר המזרחי של נסרין קדרי. צילום: יובל אראל

ואז, באותו פסטיבל שהתקיים בקפה תל אביב, בית תל אביבי למוסיקה ימתיכונית (כיום שמו בגין 17), עצרה נסרין לרגע וחיוותה דעתה על האירוע, נסיבותיו ובכלל – "אנחנו עושים מחאה על כך שזמרים מזרחיים לא נכנסים לפסטיבל הפסנתר כבר כמה שנים…אני חייבת להגיד לכם משהו, מפריד אל אטרש, עד עבדל חלים עד אום כולת'ום, אין כזה דבר שפסנתר לא יהיה על הבמה, המוזיקה המזרחית זה המוזיקה של הנשמה, אנחנו נושמים אותה, אנחנו אוהבים אותה, אנחנו כל כך שמחים כשאנחנו שומעים אותה, וכששומעים שיר, ב, סליחה, אשכנזית כביכול, לא כל כך מתרגשים כמו שמתרגשים מהרבה זמרים ששרים מזרחית, אבל מזרחית אסלית…בעזרת השם בשנה הבאה, חגי, תרשום בבקשה, בפסטיבל הפסנתר, בשנה הבאה באורגינל בעזרת השם, וזה יהיה…"

מפתיע, ישי לוי מצטרף לדואט במופע. צילום: יובל אראל
מפתיע, ישי לוי מצטרף לדואט במופע. צילום: יובל אראל

אני שב ופוגש את נסרין במופע מיוחד לציון דו הקיום ערבי יהודי, באמצע הקיץ, במרכז דוהל בשכונת התקווה, "צליל אחד לדו קיום" כונה המופע, אולם ההיסטוריה הנוכחית סטרה לו על פניו וכוונותיו…

והנה, עברה שנה בדיוק, ומשאלתה של נסרין התגשמה, הזמרת הערביה, המזרחית, מופיעה בערב הפתיחה של פסטיבל הפסנתר, בימים קשים מאוד לדו קיום בין יהודים לערבים, עניין שאי אפשר להתעלם ממנו, מוכיחה כי האהבה, האמונה, והדבקות מגשימות את החלומות, נסרין קדרי בשמלה לבנה בוהקת וחגיגית, כאילו והיא כלת השמחה, בעצם היא כן, מגישה בלוויית נגניה אסופת שירים המטבלים חומרים מקוריים שנכתבו עבורה, שירים מהקלאסיקה של היוצרים והמבצעים בקנון הערבי לצד ביצועים מרגשים ומאוד סמליים בעברית, קולה החזק משתלט על הנוכחות באולם, הרגש המבעבע בקולה משדר עוצמות ואמת של זמרת משכמה ומעלה הלוקחת את הקהל לחוויה מאחדת ושמחה המשכיחה ואפילו לרגע את הרקע הרע שמחוץ למופע, מפתיחה מעודנת, שילוב מחווה לעופרה חזה בהמשך, אירוח ספונטני לחלוטין של ישי לוי שהופיע אך שעה קודם לכן על אותה במה עם סי היימן, ארוח ודואט שסימל לדידי יותר מהכל את העובדה שמוזיקה, שירה, הן הגשר המאחד את בני האדם לאחווה וידידות מעל כל מחסומי הבערות והשנאה, עובר לפרק חפלתי עשיר שהרים את הקהל ממושביו והפך באחת את הגלריה הישראלית על  מיצגיה ואוצרות האמנות שבה לאולם שמחות עולץ ומאושר.

בקטנה – מזרחית לפסנתר הנה כיוון נכון ומכובד לא פחות מהדרך המערבית, לפעמים שמחה יותר, אל תשאירו אותה בשוליים!!

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של רביד כחלני

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של נסרין קדרי

וידאו, צילום: אדוה אראל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא