בסוף השבוע החולף התקיים פסטיבל הג'אז של אילת במהדורת החורף, יותר מכונס, יותר קאמרי אך עדיין עם שילובים מעניינים ומאתגרים, רובם מהווים המסת גבולות בין רוק, פופ, גרוב וג'אז קלאסי. רינה לדין ומוטי קמחי נחתו בשדה התעופה החדש של אילת וטעמו מהמופעים החשובים שבפסטיבל. רינה אפילו גילתה את "הקולקטיב" ו"לא סטנדרטים" לראשונה… דיווח.
בניגוד לאחיו הקיצי המתקיים במתחם נמל אילת, פסטיבל הג'אז במהדורת החורף מתנייד בין שלושה מלונות – מלון ספורט, תיאטרון ישרוטל ומלון אגמים, האחרון נבחר כמלון הפסטיבל הרשמי ובו גם מתקיים מידי לילה הג'אם סיישן המפורסם.
ניהולו האמנותי של הפסטיבל מצוי בידיו של דובי לנץ האגדי שאת טעמו במוזיקה אני אוהבת במיוחד. לנץ שוזר בפסטיבל זה מגוון רבגוני עשיר ויפיפה.
הופעת הפתיחה של הפסטיבל הייתה של פסנתרן קובני הרולד לופז – נוסה כשעל התופים ניגן בכשרון רב אחיו הצעיר רוי אדריאן לופז-נוסה ועל הקונטרבס אחיו הנוסף לא מאותם הורים, יאסו מורג'ון – לדבריו של לופז.
לופז, בן לאב מתופף ואם מורה לפסנתר משלב בנגינתו את המורשת העשירה של מחוזות ילדותו. ההרכב ניגן קטעים במקצב הקובני לצד קטעים מלנכולים יפיפיים…הקהל התמוגג ונעמד על הרגליים בתום ההופעה.
המופע הבא היה של מארק אליהו ושי צברי. מארק נגן הקמנצ'ה ושי צברי איגדו ניחוחות של מזרח ומערב. את הערב הם בישלו לדבריהם במסעדה בוכרית. המופע כלל שילוב של שירים וקטעים של שניהם. ההרכב היה מעולה וכלל שיר מרגש שנכתב במיוחד לפסטיבל לצד שירים מוכרים למשל "שלום לבן דודי" המוכר גם בגרסאתו של ג'ו עמר ובהרכבו של סחרוף "אדומי שפתות" וכן תרגום לשיר של ליאונרד כהן.
את השניים ליווה לאורך המופע הרכב הנגנים שכלל את יונתן דסקל בקלידים, פסנתר, והפקה מוזיקאלית, נמרוד בר בקלידים ותכנותים, אמיר ברסלר הפליא על התופים, אליסף בושארי המעולה על הבס ואמיר זאבי בגיטרות. הקהל נעמד על הרגליים והחל לרקוד לקראת סוף ההופעה. בגלל אילוצי זמן נאלצו לוותר על הדרן.
הקוודריום של מרכוס שטוקהאוזן והחצוצרה – מרכוס הוא חצוצרן ויוצר בן למלחין הידוע קרל הינס שטוקהאוזן איתו הופיע 25 שנים. אביו גם הלחין לו יצירות רבות. מרכוס החל לנגן בגיל 6 והתאהב בחצוצרה כשהתבונן באביו מנצח על תזמורות. כבר 40 שנה מופיע כסולן. לקורסים שלו קוראים"שירה ודממה" וזה בדיוק מה שהמוזיקה שלו משדרת. מוזיקה שמעלה בי זכרונות של נסיעה משוויץ לליכטנשטיין. נוף של גבעות מושלגות לצד אגמים. פרות רועות באחו. ילדים רצים ביופי הזה…שכשוך המים…איזה נשר בשמים. חג לו… כל זה גורם לי עצב בלתי מוסבר… איזו עדינות…לא חצוצרה שתוקעים בה, ממש בית ספר למוזיקה – בלי התנשאות בלי רצון להרשים…צניעות.
אחד הקטעים שנקרא kult מוזיקה שנכנסת עמוק לתוככי הנפש. משחררת מכאובים….משחררת את הנשמה. אני מודה לדובי לנץ על שמצא אותו.. וקטע שנקרא אליאנטה – רחפן, עם סולו פסנתר כאשר הפסנתרן בקושי נוגע בקלידים, אט אט מצטרפים אליו שאר הנגנים שגם הם מלטפים את הכלים… המופע הזה לדעתי הוא המשובח בפסטיבל עד כה.
את מרקוס שטוקהאוזן אשר ניגן בחצוצרה, פלוגלהורן, ואלקטרוניקה ליוו יורג ברינקמן בצ'לו ואלקטרוניקה יחד עם אנג'לו קומיסו בפסנתר, עימם כריסטיאן תומה על התופים ואלקטרוניקה.
מופע חשוב נוסף היה המופע של יוני רכטר עם מחווה לאלבום "התכוונות", שיצא לאור לפני 40 שנה, במהלך המופע ביצע יוני רכטר את כל האלבום מלבד שיר אחד.
"התכוונות", אשר כשמו כן הוא, הצהרת כוונות שסימנה את המשך דרכו לעתיד לבוא. התכוונות מבחינתו פירושה שהוא מתכוון במלאות ואחראי לכל צליל ולכל מילה שמבוצעים באלבום הזה, אך היה בה גם ביטוי של השקפת עולם. יש באלבום עשרה קטעים, שבעה שירים ושלושה קטעים כליים והוא מביא לידי ביטוי את קשת ההשפעות הרחבה על יצירתו של יוני החל בג'אז דרך מוזיקה קלאסית ועד רוק מתקדם.
לטעמי היה יכול לבחור מעט קטעים מהאלבום ולבצע יותר שירים ממגוון יצירותיו במהלך השנים. היתה מעיין תחושת פספוס. האולם הגדול שהוקם ברחבת מלון ספורט מלא עד אפס מקום הקהל היה מאופק…
את רכטר ליוו במופע יובל גלוסמן בבס, יונתן דסקל בקלידים ואמיר ברסל על התופים, ההפתעה של הערב היו 2 זמרות צעירות ענת מושקובסקי בעלת קול הקטיפה ואביב פק.
המופע שחתם מבחינתנו את אירועי ליל שישי היה המופע של הקולקטיב – קבוצה של מוזיקאים מוכשרים וחברים מילדות שמנגנים סגנונות רבים כמו ג'אז, רוק, בלוז, אלקטרוניקה, ניו-פולק ופאנק. את התמהיל העשיר הזה אפשר למקם במחוזות האינדי פולק רוק הישראלי, כזה שהוא מאוד עכשווי ומקומי ובה בעת חובק-כל ובינלאומי.
הם הסתובבו וחיו שנים רבות מחוץ לישראל ואת אלבומם הראשון, שזכה לשבחים, הפיק כריס שואו האמריקאי, שעבד עם בוב דילן, ג'ף באקלי ורבים אחרים. ההופעה החלה בשעה מאוחרת ולמרות שנמשכה כשעה וחצי הקהל לא זז מהאולם. רוב השירים באנגלית רק אחד בעיברית.
זהו הרכב שכדאי מאוד לעקוב אחריו. אישית הייתי מעדיפה לראות הופעה כזאת במועדון בו ניתן גם לרקוד ולא באולם ישובה על כיסא.
בקולקטיב חברים – עידן רבינוביץ שירה, קלידים, גיטרה אקוסטית. רועי ריק שירה, גיטרות, מפוחית. עמנואל סלונים שירה, בס. רועי רבינוביץ שירה, סינטיסייזר, סקסופון. גיא לנדאו שירה, גיטרה חשמלית. יואב ארבל שירה, תופים. שרון פטרובר תופים, סמפלר.
את יום שבת, האחרון בפסטיבל, הקדשנו למופע של "לא סטנדרטים" עם אסתר ראדא בעיבודו של תומר בר, חברי ההרכב ששורשיו במועדון הצוללת הצהובה בירושלים. עובדים בכל פעם עם אומן אחר.
בר וחבריו לוקחים את המוזיקה של האמן אורח התורן והופכים אותה, כמו סוג של בימוי מחדש, זו הייתה הפעם ה-15 שהם עושים זאת. לכבוד הפסטיבל הם לקחו את שיריה המוכרים של אסתר ראדא ושינו אותם לבלי היכר. לזכותה של אסתר ראוי לציין כי קולה מתאים לכל ז'אנר. היא זמרת נשמה אמיתית.
ההרכב עצמו כולל שילוב של נגנים משובחים כשהבולט מביניהם הוא המתופף המחונן עופרי נחמיה לצד יוראי אורון על הבס, ניצן בר בגיטרה, יונתן כהן בסקסופון, ארתור קרסנובייב המעולה בחצוצרה ותומר בר על הפסנתר והעיבודים הלא סטנדרטיים בכלל.
