בליל חמישי האחרון מדרים מבקר המוזיקה של הבלוג, אדר אבישר אל מחוזות הילדות אי שם ברחוב בן אביגדור בדרומה של תל אביב, בינות למוסכים הוא חווה ערב מוזיקלי מול להקת JAMSYNC עם הזמרת נופר עמנואל אקווה, רשמים. על התמונות ווידאו – לאה אבישר.
משהו קורה, בשקט בשקט, במועדונים במקומות הכי נמוכים בתל אביב. זרם סולידי אך מחתרתי של הרכבים מוסיקליים מעולים שבוחרים לחזור אחורה בזמן אל מחוזות מוסיקליים אבודים.
מוסיקאים לא צעירים, כאלה שחוו בזמן אמת השפעות של פינק פלויד, טינה טרנר, סגול כהה, אריק קלפטון ודומיהם.
בשקט בשקט, כמעט כמו בימים של "מוסיקת המחתרת" בשנות ה -60, שנוצרה במועדונים הקטנים והאפלים בלונדון, המבורג וניו יורק. מתהווה פה גל שמהווה אנטיתזה ל"כאן ועכשיו", של המוסיקה הפופולרית, ל"נטע" ל"סטאטיק ובן אל", ולמגמה של "בוא נפיק שיר בן שני אקורדים, מקסימום 2.5 דקות, באמצעות סאונד מסונתז וללא גיטרות או תחכום מיותר".
מסתבר, שיש קהל אדיר שצמא לשמוע בלוז, כפי שנוצר על ידי קלפטון, בי.בי. קינג, האחים אולמן, ג'ו בונמאסה ובת' הארט. יש חובבי מוסיקה שכמהים לסולו גיטרה וירטואוזי עם ריוורב ודיסטורשן מתאימים, לסאונד של פסנתר פנדר רוהדס ואורגן האמונד ובעיקר למבצעת שבאמת יודעת לשיר ללא "אוטו-טיון".
נכון, זה לא קהל שבא לידי ביטוי ב"לייקים" האמתיים או הדמיוניים ביוטיוב לקליפים של הכוכבים העכשוויים, זה לא קהל שתראה אותו מצביע בתוכניות הריאליטי בערוצים המסחריים. אבל זה קהל שגודש את היכל התרבות בהופעות של סטיבן ווילסון, ג'ו בונמאסה, והסטרנגלרס, גודש את האמפי ברעננה בהופעות של בת' הארט ורגינה ספקטור, ולא מותיר כרטיס אחד פנוי בהופעות של סנטנה, קווין ובון ג'ובי בפארק הירקון.
תופעה דומה עברה על עולם המוסיקה הישראלי בשנות ה -60 באותם מועדונים "אפלים" ברמלה, עת הרכבים כצ'רצ'ילים, הסגנונות, האריות, הכוכבים הכחולים, השמנים והרזים ודומיהם, קראו תיגר על השלטון הבלתי מעורער של הלהקות הצבאיות שמשל בכיפה באופן בלתי מתפשר.
מועדון "הקליפסו" "הכריש" שמשו חממה למה שהתפתח חיש מהר ל"רוק הישראלי" ונהפך ברבות הימים למיין סטרים אותו מנהיגים אריק איינשטיין, שלום חנוך, ומאוחר יותר יהודה פוליקר ושלמה ארצי.
גם אז, היה מדובר בהרכבים אלמוניים, ששרו רחמנא ליצלן, באנגלית, והיו מוסיקאים בחסד, כחיים רומנו (בכיר נגני הגיטרה בישראל), מיקי גבריאלוב, עוזי פוקס, דני שושן, מאיר ישראל, שפיתחו בזכות יכולותיהם וכישרונם את ההשפעות מחו"ל לסגנון ייחודי מקומי שאת השפעותיו ניתן לחוות עד היום.
גם אז, כמו היום, החבורה הזו שהתחילה את ה"מרד" לא זכתה לשום סיקור תקשורתי, נהפוך הוא, מועדוני רמלה, נחשבו לשוליים הכי זניחים בתרבות המקומית כשאיש לא ממש נתן את דעתו למה שעתיד לקרות.
(יתירה מזו, היו גם תופעות של חלק ממנהיגי "המרד" לקרוץ לקהל הממוסד עם שירים בעברית כגון "יה יה מה יהיה" של השמנים והרזים).
חיש מהר, הוחלף האקורדיון והקלרניט, של הלהקות הצבאיות והשירים עם ההשפעה הרוסית הכבדה, בגיטרת פנדר, במגבר מרשל, באורגן האמונד ובתופי לודוויג שניגנו רוק ישראלי טהור ששיאו באלבומים של החלונות הגבוהים ומאוחר יותר באלבומים הראשונים של אריק איינשטיין.
הנסיעה הלילית לרחוב בן אביגדור באזור המוסכים מזרחים לרחוב המסגר הזכירה לי את תקופת ילדותי בתל אביב עת הייתי בורח מהבית, כנער, ועושה את דרכי ברגל מרחוב פרוג לאותו רחוב בן אביגדור וקונה במיטב כספי שחסכתי במשך החודש כרטיס למופעי הג'אם שנערכו במועדון "בר ברים". מקום בו נערך מהפך די דומה למה שקרה במועדוני רמלה אם כי בכוון הג'אז והבלוז.
שם נחשפתי לראשונה לעוצמות של ארה'לה קמינסקי ולהקת הפלטינה, לנגינת הקלידים הווירטואוזית של נחום פרפרקוביץ', לגדולה של הגיטריסט חיים קאריו, לסקסופון של אלברט פיאמנטה ולערבים קסומים שבה אירחה הפלאטינה אגדות כממפיס סלים ובי.בי.קינג. וגם כאן, היה מדובר "במרד" של ממש של מוסיקאים וירטואוזים בהגמוניה של המוסיקה הפופלארית (ואגב, לא לחינם, נחטפו חברי הפלטינה ללוות את אריק איינשטיין, תיקי דיין וחווה אלברשטיין).
ללהקת JAMSYNC, הכוללת את נופר עמנואל אקווה בשירה, יגאל שפיר וצביקה בצ'מן בגיטרות, מיימון סיבוני בגיטרת בס, שי בנבנישתי על התופים ואולג מרגוליס בקלידים, יש את כל המרכיבים שמזכירים את המהפכה ההיא. הגדולה של ההרכב הזה היא בראש וראשונה במוסיקליות ובווירטואוזיות של חברי הלהקה, ובראשם הזמרת נופר אקווה.
בנוסף, הכוח האמתי של ההרכב הוא בהחלטה המודעת שלא להתפשר על תכתיבים "פופולאריים". במוסיקה שלהם תמצא סולואים מרגשים של צמד הגיטריסטים בצ'מן ושפיר, שמביאים נגינה ייחודית ואישית ומשלימים איש את רעהו גם בקטעים שנכתבו ובוצעו על ידי ענקים כג'ף באק.
אבל עיקר החוזקה של ההרכב היא בעובדה שהעיבודים של בצ'מן מאד מדויקים וגם כשמדובר בגרסת כסוי ללהיט מוכר כ –SWEAR DREAMS, הביצוע של JAMSYNC נשמע כמעט כמו שיר מקורי.
אהבתי מאד את הביצוע של ההרכב ל – PROUD MARY של אייק וטינה טרנר. היה משהו מאד DEEP PURPLE בביצוע (הסגולים ביצעו גרסה סימפונית של השיר הזה באלבומם השני). ומעבר לשירה המדויקת, החדה כתער והמרשימה של הגברת אקווה הצעירה, פרצו צמד הגיטריסטים באמצע השיר לסולו הגיטרה המיתולוגי של ריצ'י בלבקמור מ – HIGHWAY STAR. העובדה המעניינת היא ששפיר מנגן את הסולו באצבעות בסגנון מארק קנופפלר מהדייר סטרייטס.
הזכרנו את נופר אקווה, אני מוכרח להודות שמזמן לא שמעתי (או ראיתי) על הבמות אצלנו זמרת כל כך מוכשרת, מדויקת השולטת במגוון סגנונות בלתי מוגבל כמוה.
בשלב מסוים, אני מודה, האוזן שלי התחילה לאתגר את אקווה במיוחד במקומות שעלתה גבוה גבוה במנעדים מטורפים. מיותר לציין שלא נרשם ולו זיוף אחד, ולו הקל ביותר.
אקווה היא פרפורמרית בלב ובנפש, היא מתקשרת עם הקהל, היא מעבירה אנרגיות מדהימות מהבמה ובעיקר יודעת גם לתת מקום ולצאת מהפוקוס לטובת עמיתיה שעל הבמה.
זו משימה לא פשוטה, שכן, לא מדובר בחבורה של "צעירים ויפים" בני 20. אלא במוסיקאים בוגרים הנראים כמו "רוקרים" מהשיר הידוע של יאן אנדרסון:
TOO OLD TO ROCK NROLL TO YOUNG TO DIE אך עם זאת, כששפיר מנגן, אתה לא יכל שלא להתלהב מהסולמות הכרומטיים, מהשליטה הפנומנלית שלו בבלוז, מהידע הנרחב שלו ברוק ככלל.
באופן עקרוני, חשבתי שדווקא הקלידן, הנחבא אל הכלים, אולג מרגוליס, יקבל יותר זמן חשיפה ויותר סולואים. למרבה המזל בגלל שהגעתי מוקדם יחסית, שמעתי אותו ב"סאונד צ'אק" מנגן ג'אז להנאתו. אין ספק, מדובר בווירטואוז אמתי שאני מקווה שההרכב יעצים את הנוכחות המוסיקלית שלו.
בהופעה המיוחדת של סטיבן ווילסון (שסוקרה בהרחיבה במדור זה) ערך האומן הבריטי המוכשר "הכרה" לקהל הצעיר, בני ה -25 ומעטה, בהיכל התרבות בתל אביב לכלי מוזר שנקרא "גיטרה חשמלית". ווילסון ציין שמדובר בכלי שהרבה אומנים במאה שעברה נהגו לכתוב ולבצע בו שירים.
ואכן, להקת JAMSYNC היא להקה המפארת ועושה המון כבוד לגיטרה החשמלית. צביקה בצ'מן, ידוע לציבור המוסיקאים כמי שמוכר גיטרות באחת מהרשתות הגדולות בארץ למכירת כלי נגינה, ואילו שפיר פעיל מאד בערבי הג'מים השונים ובאתרי המדיה החברתית.
הבלוזים המדהימים שהם הביאו לבמה, האינטרפרטציות המעניינות ל – CRAZY LITTLE CALLED LOVE, SWEAT DREAMS, ולכמה להיטים של באת' הארט וג'ף באק, העלו את הערב לרמה גבוהה מאד ומהנה מאד והותירה את הקהל בתחושה נהדרת.
נופר עמנואל אקווה, השכילה להתגבר על המכשול של הבמה הקטנה (למרות היותה אומן שמסוגל וראוי לבמה בפארק) ולהפוך את המופע הרוק נ'רולי למופע אינטימי בנוסח שהזכיר לי מופעי "בוטיק" שעורכת להקת רוקפור מדי פעם באולפני ההקלטות.
אקווה, בוגרת להקה צבאית בעברה, יוצרת, כותבת ומלחינה, אינה מתפתה ליפול לשדות מוקשים כעמיתיה, וניסיון לחקות את המבצע המקורי באותם ביצועי כיסוי. אקווה נשארת אקווה גם כשהיא שרה טינה טרנר.
הייחוד שלה הוא בעיקר בכך, שבניגוד להמון זמרות טובות כיום, בארץ ובחול, היא לא נשמעת כעוד חיקוי ל"ביונסה", "שאקירה" או טיילור סוויפט. היא זמרת של פעם. יוגעת "לסלסל" ג'אז, נכנסת בלי מבוכה לרבעי טונים, יודעת להתפתל היטב בנבכי אקורד 7 או אקורד מופחת (דימינשט) יודעת לעלות גבוה גבוה מבלי להזדקק לפלצט, וגם כשהיא "צורחת" כמו ג'ניס ג'ופלין, היא "שרה" ולא "נובחת" כמו חלק מעמיתיה שלכל היותר נשמעים כמו הצלילים שמשמיעה חתולה מיוחמת.
פחות אהבתי את הביצוע שניסה ההרכב לערוך לשיר "בדד" של זוהר ארגוב. נכון, אקווה היא תימניה אסלית, אבל היא יותר נשמע כמו ג'וס סטון מזוהר ארגוב, ומסתבר שהחיבור בין ארגוב, ונמאסה וג'ניס ג'ופלין עדין לא עובד.
אני הייתי מאחל לאקווה, לפרוץ לתודעה, כפי שעשו זאת ענקיות כגל דה-פז. בסבלנות, ללא הזדקקות מלאכותית של תוכניות ריאליטי, בצבירה סיזיפית של קהל מעריצים נאמן שרוכש את האלבומים ומגיע ל"בארבי" להופעות.
ומילה אישית קטנה לסיום… בתחילת שנות ה -70, כשייסדתי עם ברי סחרוף, יוסי מר חיים, גיל לדין ודני ווב את "חלום קוסמי", אנשים חשבו שאנחנו משוגעים. מוסיקה סימפונית/אלקטרונית, בימים של דיסקו, א-גא-דו-דו, בוני אם וגלוריה גיינור. "חלום מספר אחד" הייתה יצירה של 42 דקות שמשכה קהל שגדש את האולמות ועד היום נחשבת לפורצת דרך.
עשור מאוחר יותר – בשנות ה -80, כאשר מוסיקת "הגל החדש" וה"פאנק" שטף את הארץ, העניק לי אז המפיק שוקי וייס מתנה יקרה מפז – כל ערב חמישי במת קולנוע דן, שהייתה בבעלותו, עמדה לרשותי, ויחד עם חברי ההרכב הקבוע, אותם צרפתי, שכלל מוסיקאים ענקיים כחיים רומנו, מוטי דיכנה, אלון הלל, פטר ורטהיימר, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, ואחרים, אירחנו כוכבי ענק כאלווין לי, חברי ואן דר גראאף, ג'אק ברוס ואחרים. על הבמה הזו באחד מערבי הג'אם שלי, החלה את דרכה להקת "משינה" ולהקת "סיאם" של הדר גולדמן ו….יוסי פיין. גם אז, התחושה הייתה שהכל אבוד מבחינה מוסיקלית ו – MODERN TALKING, AIR SUPLY, ו – PET SHOP BOYS
הם הבשורה שהמיתה אסון על כל מה שאהבנו, ג'נסיס, פינק פלויד והשבת השחורה… ועובדה, אולם קולנוע דן היה מפוצץ כל ערב חמישי בקהל שהגיע להקשיב בצמא לדואטים של רומנו וקלפטר ב – LITTLE WING של הנדריקס, לבלוזים שביצעה ריקי גל, ולשירה יוצאת הדופן של מיקי שביב שלהקתו, "טנגו, החלה את צעדיה הראשונים בג'אמים שלי.
JAMSYNC, יפרצו החוצה אם תהיה להם סבלנות והתמדה, ובעיקר ניהול נכון וקבלת החלטות רלוונטיות בזמן אמת. אני, בכל אופן, מאד מאד נהניתי מהם ובעיקר מהגברת נופר עמנואל אקווה שכולי תקווה שתפתיע גם עם חומר מקורי משלה.
תודה ענקית לאדר אבישר ויובל אראל היקרים על הפירגון
תודה על כתבה מפרגנת אנחנו המבוגרים נהנים מעצם הנגינה והחברותא שזה הבסיס הכי איתן להחלטות בזמן אמת.