דיווח מהשטח

הפסטיבל של החורף

ארבעה הדליינרים וכמה מופעים קאמריים מלאו בסוף השבוע את אולמות היכל התרבות של תל אביב במסגרת פסטיבל החורף השני, אהוד בנאי, יובל דיין, אביב גפן והאורח שמעבר לים סטיבן ווילסון, על הפסטיבל, האווירה וההופעות, רשמים, מראות, קולות.

במקור כוונתי הייתה לסקר את ההופעות הצפויות של אהוד בנאי, יובל דיין וסטיבן ווילסון בהיכל התרבות, אולם כאשר התבקשתי ליטול חלק בפרויקט תיעוד של כלל אירועי הפסטיבל, הזדמנות לחוות את המופעים לא רק מצד המושב באולם אלא מהעשייה בכללותה, הלכתי על כל הקופה…

אז מה היה לנו?

החל מיום חמישי בשעות הערב המוקדמות ועד אחרי חצות במוצאי שבת, פסטיבל שהופק בידי הנהלת היכל התרבות של תל אביב, מביא את המיינסטרים הישראלי אל הקהל בשלל סגנונות ומגוון, הופעות המורכבות ממגוון תרבויות המרכיבות את יריעת התרבות הישראלית, סוג של ציוני דרך לאמנים עצמם.

הפסטיבל נפתח בשעות הערב המוקדמות, בפואיה, האכסדרה הקדמית של ההיכל ממתינים לקהל דוכני יין, גבינות ואלכוהול כאשר את קבלת הפנים נעשית בידי חברי "הסלון של אלייב", סיבי ועדה עם הנגנים בסט שירים ומנגינות שגורמות לגוף לנוע ולרקוד (הם חגגו לי יומולדת לפני חודשיים…). המופע הראשון בסדרה מתקיים באולם צוקר, זהו האולם הכי נמוך בארץ, במרתף הקומה השלישית, אולם ספון עץ המשמש בדרך כלל את התזמורת הפילהרמונית כאולם חזרות, בשנה האחרונה הוא הושמש לאירוח הופעות עם קהל, 400 מושבים מתוחים לרוחבו. המוזיקאים דניאל זמיר ויונתן רזאל מאחדים כוחות למופע משותף בו נשזרות מנגינות ושירים עם דברי תורה ואהבת האדם והארץ, רובו של הקהל הוא מהציבור הדתי, קהל "שבוי" של צמד האמנים המוכשרים הללו, יונתן על פסנתר הכנף ואילו דניאל עם סקסופון סופרן, רגעים של נשמה והתעלות הפורצים מהמעמקים במובן הממשי של המילה מעל פני השטח.

בעוד מופע זה רץ מתחיל המופע המרכזי של הערב, באולם ע"ש לואי, זה הכולל קרוב לאלפיים וחמש מאות מושבים, עולים הפנתרים עם לירון עמרם, זוכה בפרס תגלית השנה כיוצר מאת אקו"ם אשר השיק לאחרונה את אלבום הבכורה שלו, במופע הפותח הקהל שכבר הגיע לאולם מחזיר לללירון בקשב רב אהבה רבה, היוצר והמבצע יכול לסמן ביומן האישי שלו עוד הישג בדרך.

לקראת השעה תשע וחצי הנגנים על הבמה מתחלפים, הרכב שכולל את גיל סמטנה האחראי על ההפקה המוסיקלית ונגינה בגיטרת בס, נושי פז גיטרות חשמליות ואקוסטיות, אלעד כהן בונן בכלי הקשה וסאמפלר, ערן פורת על התופים וביל צור בכלי הקשה מלווים את היוצר והזמר אהוד בנאי במופע "היום" במהלכו מגיש אהוד מבחר משיריו המוכרים והאהובים, חלקם הגדול כבר הפכו לסוג של המנונים בפיהם של קהל המעריצים הענקי שלו, אהוד מטבל את המופע עם כמה אנקדוטות מחוט החיים ביניהן הוא מקדים לביצוע שירו החדש "זקוק למחילה" את הסיפור שמאחוריו, על מילים שכתבה ביתו לשיר בהשראת אמירות של קידוש בליל שישי. בהמשכו של המופע מארח אהוד את ניצן חן בראל עם הכינור ולאחריו את אבטה בריהון עם הסקסופון ושירות שנקרעות מתוך הנשמה ברגעים מזוככים ומזוקקים.

בעוד המופע כבר בשיאו באולם צוקר מתחיל המופע הלילי של אלון עדר ולהקה הכוללת את ספי ציזלינג בחצוצרה, אבנר קלמר בכינור, רן דרום בגיטרה חשמלית, נדב הולנדר בגיטרת בס ויונתן רוזן על התופים עם אירוח בהפתעה של רונה קינן, גם כאן הצליליים חיים את השעה והמקום ונוסכים אווירה חמימה וביתית על הקהל שמילא את האולם.

את יום שישי מקבל הפסטיבל בשעת צהריים מוקדמת יחסית כאשר ברחבת הכניסה של ההיכל ממתינה לקהל הופעה פתוחה של "מלבי טרופיקל" הממלאים את חלל הפואיה עם צלילים מרקידים של ברזיל, סמבה ושכאלו, חמודים אמיתיים, הקהל שמתחיל להתקבץ, הרבה בנות, מעריצותיה של יובל דיין ואורחים או מוזמנים מתחילים לזרום פנימה אל האולם הראשי, ע"ש לואי, יובל דיין מופיעה לראשונה במופע מלא שלה "תשאל את המים" בהיכל התרבות, מופע הפותח סבב הופעות בדרך לאלבום שלישי, הישג מקצועי מוזיקלי, סימון וי כחול גדול ובטוח ביומן הקריירה הצועדת בטוחות שלה לכיוון הנכון, יובל, הזכורה כמתמודדת הראשונה שהחליטה לעצור את מסלול הטורבו בתכנית הריאליטי "דה וויס" כדי לצעוד בקצב האישי שלה לקריירת זמרת יוצרת ומבצעת מגיעה הפעם למופע כשהיא עומדת לכהן כשופטת בעצמה בתכנית ריאליטי לצידו של מי שהיווה מעין מנטור מוזיקלי שלה אז, שלומי שבת אותו אנחנו פוגשים עוד בכניסה להיכל. יובל דיין, על הבמה עם הרכב נגנים הכולל את מיכה הרשליקוביץ בגיטרות, אור אדרי בגיטרת בס, שלומי מאיה בקלידים, שי ברוך על התופים וגלעד דוברצקי בכלי הקשה, ספי עספורי ניגן בכינורות עוד וגיטרה אקוסטית, כל זאת יחד עם תפאורת אורות ועיצוב מצויינים מגישה לקהל הרב את שיריה כשהיא דואגת להכניס גם אינטימיות בלתי ישירה עם ירידה לעבר שורות המושבים באולם הענקי, בפעם הראשונה היא פוסעת בטוחות תוך שירה עד המושבים שליד קונסולת הסאונד והתאורה שם יושב עידן עמדי, עמית לדרך וכוכב מוזיקלי בפני עצמו, היא מחבקת אותו ושרה לו כשכל כולו מתרגש ומעט נבוך מהמעמד, יובל חוזרת לבמה על מנת לשוב בהמשך לעבר הקהל ולהגיע עד שלומי שבת ולהעניק לו נשיקה רומנטית מעל כף ידו, לא לפני שהוא העניק לה פרח אדום, כאן ראוי לציין כי יובל הוכיחה שהיא מכילה את הדי,אן,אי האמיתי של כוכב שיכול להחזיק מופע מלא בכוחות עצמו ללא צורך במובילי קהל ואירוחים, הרי יכלה בשקט גמור לסגור ששלומי יצטרף אליה תוך כדי המופע לשירה, אתם יודעים מה? אפילו עם מיקרופון אלחוטי נוסף שיוגש לו ברגע הנכון, שם היישר ממקום מושבו כשכל הקהל כבר מזדקף במקומו ומניף את הסמארטפונים למעלה, או אפילו קודם לכן עם עמדי, אבל בהחלטה ברורה וחדה היא הוכיחה כי היא, יובל דיין, לא זקוקה לכוחות חיצוניים כדי להיות הסטאר האמיתי והמלא כעת.

כן גם המופע הזה מגיע לסיומו, אנחנו קופצים לכמה רגעים של חווייה אחרת, אל האולם התחתון, צוקר, שם מופיעה אחינועם ניני במופע השקה לאלבום Letters to Bach בהפקתו של המוזיקאי האגדי Quincy Jones. זהו אלבום הכולל פרשנות תמלילית של אחינועם ליצירותיו האלמותיות של יוהן סבסטיאן באך, את אחינועם מלווים גיל דור בגיטרה אקוסטית, גדי סרי על כלי הקשה ואור לוביאניקר בגיטרת בס. אחד הרגעים היותר מרגשים במופע הוא ביצוע שכבר בוצע רבות כל כך והפך למעין המנון של אחינועם – "בואי כלה", אחינועם, או נועה בפיה, על סט כלי ההקשה, תופי טמטם ענקיים עליהם היא מכה בכפות ידיה בקצב שירתה הצלולה, תענוג.

אנחנו יוצאים בשעות אחה"צ המוקדמות לפסק זמן של כמה שעות על מנת לחזור בכוחות מחודשים להיכל התרבות כדי להמשיך את החוויות של הפסטיבל, כעת בבמה הפתוחה בכניסה מתארחים חברי להקת ג'אמבו, נותנים לקהל קמצוץ אמריקנה פולקלוריסטי עם כלי נגינה רכים יותר, יוקלילי, חליל וכו'…

בשעה תשע מתחיל המופע הראשון של הערב באולם ע"ש צוקר – מאיה בלזיצמן ובן זוגה לחיים וליצירה מתן אפרת מצרפים אליהם ארבעה נגני כלי מיתר, שלוש נשים – טלי גולדברג ושרון כהן בכינורות, שולי ווטרמן בויולה והאחרון – יניב רבה בעוד, ההרכב מתווה את המסלול למאיה המובילה בצ'לו ובשירה עם רפרטואר המוכר שלה בעיבוד המותאם למופע ובתוך כך היא גם מספיקה לארח את דנה עדיני, אירוע מושלם נקודה.

שעה אחרי כן מתמלא האולם הראשי ע"ש לואי בקהל רב, כולם הגיעו כדי לחוות את המופע האקוסטי של אביב גפן, ילד פרוע ומתמרד של הרוק הישראלי חד ויוצר רגיש עד נימי נשמתו מאידך, הערב לא מדובר במופע שגרתי של אביב והתעויוט, הערב מדובר בקונצרט אקוסטי שעוטף את שירתו ונגינתו של אביב ככוכב המלא ועמוס ברגש, עצב והבנה, הרפרטואר שלו מכיל כל כך הרבה שירים שכאלו שמגרדים את בלוטת הדמעות מימין ואת בלוטת הרגש משמאל או להיפך, תלוי בהשקפת העולם של המאזין, אביב פותח בשירה ונגינה בגיטרה אקוסטית, מספיק לדלג לאחור אל עמדת פסנתר הכנף, לחזור ולמשוך את רוב רובו של הערב שוב בקדמת הבמה ולקנח עם הפסנתר בכמה קטעים מרגשים, היה זה ערב עמוס ברגשות אולם נקי ממניירות ושטיקים, בנו של אביב לא התארח על הבמה וגם לא אורחים אחרים, אביב הגיש לקהל את עצמו, כל כולו בעצבות ונפש הומייה.

את שבת פתחנו שוב בשעה מוקדמת, ממש בוקר, ברחבה שלפני היכל התרבות כבר ניצבה לה עמדת להטוטים של ג'ונגלרים עם ציוד מוכן לשימוש הילדים שיגיעו, המופע הצפוי הוא לילדים, שבת בבוקר שכזה, "שירים לעמליה – מופע מוזיקלי לילדים", מופע המבוסס על שירים לפי המילים של דפנה בן-צבי, סופרת הילדים זוכת פרס דבורה עומר בהלחנתם של גיא לוי וטל אבן-צור ומשתתפים בו גם עלמה זק, איילת רובינסון ואלון נוימן. אמנם האולם לא היה מלא, אולי בחציו, אך האנרגיות שהפעוטות מגיל שלוש ועד שש לערך שמלאו את המושבים עם ההורים, עם הבכיות או מחיאות כפיים ואפילו כמה זאטוטים שיצאו מהשורה ורקדו במעבר עשו את הבוקר לחוויה שהרבה זמן לא ראיתי, מילה רעה אחת על הקאסט אין לי, מופע לילדים זה לא אומר שצריך לחלטר, כי הם לא, הם הגישו מופע מהודק, איכותי ומצויין, כל הכבוד וכל הכפיים לקאסט, אתם אדירים!! אמם המופע היה קצר יחסית, רק 45 דקות, כי בעצם ילדים וסבלנות, נו, אבל היה שווה כל דקה!!!

שוב פורשים לפסק זמן ארוך וחוזרים לקראת הערב כדי לחגוג את השעות האחרונות של הפסטיבל, הפואיה חוזר להתגנדר עם שובלי מנורות ודוכני גבינות יין ואלכוהול, גם דוכני מרצ' של אלבומי מוזיקה וחולצות מוקמים בפואיה לרווחת קהל המעריצים של סטיבן ווילסון שיגיש את המופע המסכם של הפסטיבל, מופע חו"ל בהפקת שוקי וויס. אולם קודם לכן יש לנו את "שורולה" על הבמה החופשית, חגיגה מוזיקלית מעודנת אך שמחה, תענוג להאזין עם בליסת פרוסות גבינה שמנה במיוחד וכוס יין אדום ועשיר בטעמים…

כעת הקהל מתפצל לשניים, החלק הקטן יותר פוסע אל אולם צוקר שבמרתף, שם ימתינו להם דויד ברוזה והגיטרה הספרדית ולצידו יהונתן גפן, זה הסופר, משורר, איש אשכולות באמנות הכתובה והמדוברת, המושרת במיוחד, המופע מתחלק לקטעים שברוזה מנגן ושר ולמילים שיהונתן משלח אל חלל האולם, שבעצם מלא לחלוטין, סולד אאוט, דויד כמו דוד ויהונתן כמו יהונתן, אני בטוח שהקוראים יודעים במי ובמה מדובר, החומרים, השירים, האמירות, האקטואליה שלא מתפספסת, כיף חיים, זמן איכות, חבל שאי אפשר להכיל את הכל כי צריך לרוץ למעלה לאולם הראשי.

וכאן, באולם ע"ש לואי, קרוב לאלפיים וחמש מאות איש (2480 מושבים…) מלאים לחלוטין, הקהל לא רק שצמא למופע המגיע מעבר לים, הוא צמא במיוחד לדמות כמו סטיבן ווילסון, מי שהקים את ההרכב הפרוג המיתולוגי "פורקיופיין טרי" וכמובן את "בלאקפילד" עם אביב גפן שלנו, מי שקיים הופעות יחד עם נינט שלנו וכעת הוא חוגג סבב הופעות The Bone Tour 2019 לכבוד אלבומו האחרון "To the Bone ". את סטיבן פגשתי לפני 8 שנים עם בלאקפילד וגפן הצעיר ברדינג 3, מאז זרמו מים רבים בירקון ובכלל, אמש זיקקתי לעצמי את חלקו השני של המופע עד תום, בלי עדשה, בלי התחייבויות, ישבתי, עמדתי, צפיתי, האזנתי, לעצמי. ולכן בשלב זה אעביר את הכבוד לדווח על המופע, החוויה והתחושה למבקר המוזיקה של הבלוג, אדר אבישר, את התצלומים הבאים צילם תומר שינפלד, הצלם הצפוני של הבלוג.

אם היה בעולם דירוג שעולה על 100 למופע, סטיבן ווילסון, חברי להקתו והאורחים שהביא, אביב גפן ונינט טייב, היו זוכים ב – 150, או יותר.

כבר מזמן לא נראה בארץ מופע כה מלוטש, כה מחשמל, עם סאונד היקפי מושלם עם אווירת רוק מעולה ומוסיקאים שמתעלים לרמות הכי גבוהות. מופע שלעיתים אתה נאלץ לצבוט את עצמך כדי להאמין שמדובר במציאות ולא באיזה חלום מתוק.

ווילסון, כמו ווילסון החליט להעניק למעריץ הישראלי כשלוש שעות! ממיטב הקטעים שיצר בשנות קיומו האומנותי, כל אלה מלווים בסרטי מולטי מדיה מהממים וכאמור, סאונד פשוט משובח שחוזר אליך מכל פינה של אולם היכל התרבות המשודרג.

ווילסון, גם בניגוד למנהגו המעט "אוטיסטי" ו"אליטיסטי", תקשר עם הקהל, הרבה לערב אותו בתחושותיו ונתן תחושה אמתית שהוא שם בכדי להעניק חוויה אישית לכל אחת ואחד מהאלפים שגדשו את ההיכל עד לאפס מקום.

כשווילסון אומר "תודה רבה" בעברית, זה נשמע אמין, שכן הבחור ישב בתל אביב במשך תקופה ארוכה וניכר שהוא אכן מרגיש בבית ומכיר היטב את ההתנהלות של הקהל המקומי.

גם החיבור עם אביב גפן, חבר להקתו BLACKFIELD, ועם נינט טייב\ חברה קבועה באלבומיו האחרונים ווילסון נראה טבעי ובלתי מתחנף.

המופע חולק לשני חלקים עם הפסקה קצרה. גדולתו של ווילסון שהוא שואב את המוסיקה שלו ממעיינות מגוונים מפינק פלויד, ג'נסיס וג'נטל ג'יאנט, ועד להאבי מאטל כבד במיוחד, ג'אז-פיוז'ן, היפ-הופ וחומר נגיש יותר.

הוא יותר ממוכן לשמש פה לכל אותם מיליוני חובבי מוסיקה שמיואשים מהמצב הנוכחי המוכתב על ידי קליפים ביוטיוב ותכניות ריאליטי ובין השאר ערך הכרה לקהל הצעיר עם כלי מופלא שנקרא "גיטרה חשמלית", שכיום, למרבה הצער, נעדר כמעט לחלוטין מעולם המוסיקה הפופולרית.

בגלל מגבלות היכל התרבות, שמחייב ישיבה, ןןילסון החליט במחצית השניה להפוך את ההיכל לאולם רוק נ'רול והורה לקהל לעמוד ולרקוד וזה קרה בגדול כאשר הוא ניגן את פרטנטינג, שיר המחווה שלו לגיבורי התרבות של הוריו, ביניהם להקת אבבא.

קצרה היריעה מלתאר ולפאר את היכולות המוסיקליות של חברי להקתו של ווילסון, וירטואוזים אחד אחד השולטים על מגוון כלי נגינה באופן המושלם ביותר. הגיטריסט אלכס האטצ'ינגז הוא אחד מהגיטריסטים הטובים שנראו אי פעם אצלנו, כנגן אולפן ותיק הוא יודע להכניס המון רגש בנגינת הגיטרה שלו באופן שיותר מזכיר את הרגש של גדולים כאריק קלפטון או דייויד גילמור. דברים דומים ניתן לאמר על הקלידן אדם הולצמן שמכניס נופך מעט ריק וואקמאני למוסיקה של ווילסון, הרבה הודות לסימפולים של המקהלות של המלוטרון האגדי ושליטה כמעט מיסטית במוג סנטיסייזר הוותיק.

את הפוקוס גונב המתופף האגדי קרייג בלאנדל, שיכל להיכנס בשקט לפנתיאון המצומצם של מתופפים ענקיים שמשכילים לנגן מקצבים מוטרפים של 11/16 עם מעברים ל 3/4 או לתופף ביד אחד מקצב 4.4 כאשר ביד השניה לתופף קצב שונה ומדוייק לחלוטין. האיש הוא אגדה חייה, בית ספר מהלך לתיפוף וירטואוזי אך יציב.

גם הבאסיסט ניק באגז, איש גדל מימדים עם שיער בלונדיני ארוך המנגן על כל סוג של גיטרת באס וסטיק הקיימים בשוק…. מארבע מיתרים סטנדרטי ועד לגיטרות באס 6 ו 8 מיתרים, הוא בכלל לא פרייאר, באגז אחראי לא מעט להיסחפות של המוסיקה של ווילסון לכוון של "קינג קרימזון", אולי בגלל הדמיון בנגינה שלו עם כוכב הקרימזונים, טוני לווין.

למרות שקשה לשים את האצבע על רגע קסום אחד, מבחינתי השילוב של הווידאו ארט הפנומנאלי ב SONG OF I עם המוסיקה הוו שיא שקשה יהיה לשכוח אותו במשך תקופה ארוכה. זה הרגע שבו כל החושים שבתוכך צועקים "וואו" אחד גדול, רגע שבו הסאונד בהיכל התרבות התעלה למקומות כל כך גבוהים שקשה להאמין שיש מערכת ביתית שיכולה להעניק את אותה התחושה.

גם הרגע הקסום עם נינט (שאיני נמנה על מעריציה ואוהדיה) בקטע PEOPLE WHO EAT DARKNES הביא את המופע הקסום הזה לשיא מוסיקלי שהשאיר רושם עז… אין לי הסבר לכך, אך נראה שנינט נוהגת בכבוד מרובה בחומרים של ווילסון, הביצוע שלה מדוייק, עניו ונאמן לכנות אומנותית. אהבתי מאד את הביצוע של ווילסון והלהקה ל – The Same Asylum As Before קטע מאד פינק פלויידי במהותו שבו ניתנת לחברי הלהקה ההזדמנות ל"התפוצץ" ביחד לשיאים מופלאים של מוסיקה, תמליל ווידאו ארט משובחים.

ומילה לסיום… דקות ארוכות לאחר חצות לאחר שהקהל החל להתפזר חשבתי על נקודה מאד מרתקת בהופעה הזו – מיד בתחילתה ווילסון, באופן הכי ישיר אמר לקהל: "חברים, הניחו את הסמארטפונים שלכם בתיק, תלמדו להנות מהרגע בלי להנציח אותו… יבאס אותי לרדת לשורות הראשונות ושמישהו יתקע לי סמארטפון בפרצוף… אני רוצה להביט לכם בעיניים. הוצאתי המון כסף על תיעוד המופע הזה בבלו-ריי באלברט הול, והאיכות, תאמינו לי, עולה באלפי אחוזים ממה שתשיגו בסמארטפונים המחורבנים שלכם… פשוט תהנו ממה שיש כרגע על הבמה".

והאמת? מהרגע הזה נעלמו הסמארטפונים לסוגיהם לחלוטין.. והקהל, אכן למד ליהנות מהרגע ללא הצורך הכפייתי להנציח אותו בסלפי….

תודה לאדר על התיאור המדוייק לחוויית שלושת השעות הפסיכית הזו בהיכל, לא יכלתי להתנסח יותר טוב.

תודה להנהלת ההיכל שהרימה את הפסטיבל הזה והוכיחה לקהל בתל אביב כי אפשר להפיק פסטיבל גם בעיר העברית הראשונה בלי לצאת לטבע ולישון על מצע עלים או לפסוע על ערימות שהשאירו פרות בשטח, כי הכי כיף זה לחזור בסופו של הערב למיטה החמה בבית שלך..

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close