חמישים שנה של חגיגה

המופע של איאן אנדרסון לציון יובל חמישים שנה ללהקת ג'טרו טאל, ליל שישי, 26.10.2018 היכל התרבות בתל אביב, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

אני חושב שג'טרו טאל קיימת רק בזיכרון שלנו, אנשים מבוגרים שגדלו על אלבומיה של להקת הרוק הכי אקספרימנטלית, פרוגרסיבית, אמנותית ומוזרה שנוכחה כאן מאז הוקמה בידי הג'ינג'י מסקוטלנד איאן אנדרסון האיש, החליל, המפוחית והאנרגיות הבלתי נגמרות.

בימים אלו כאשר אנדרסון וחבורת הנגנים שלו שאין באמת קשר ביניהם ובין שנותיה המפוארות של הלהקה אולם הם חבורה של אנשים היודעים את מלאכתם הנעשית נאמנה לחלוטין למקור, מציינים יובל חמישים לפעילות של יצירה והופעות כמותג המיתולוגי כמעט ג'טרו טאל, הם נוחתים בארץ לסבב קצר של הופעות מהדרום ועד הצפון. אמש הם קיימו את הופעם הראשונה בהיכל התרבות של תל אביב, סיבה מצויינת לחזור ולפגוש את האיש שעל יצירותיו גדלתי כנער.

בביקורו הקודם של אנדרסון בתל אביב כתבתי בין היתר את המילים הללו – "… העלתי זכרונות, מלאי תמימות נעורים – הייתי ילד כבן 14, נער, כאשר אלבומה של להקת ג'טרו טאל יצא לאור, Thick as a Brick במקור או עבה כלבנה בתרגום מילולי ואולי סתום כמו בלוק בפירוש סלנג, מוקסם מהפורמט על פיו עטיפת האלבום הנה מעין תדפיס מעיתון בריטי מקומי המדווח בהרחבה על ג'ראל בוסטוק, ילד כבן 8 שכתב פואמה אודות גדולתה של האומה הבריטית שזיכתה אותו בפרס שנשלל ממנו לאחר מכן בעקבות תגובות קשות בציבור על היותו של הילד סוג של חולה נפש ומאותגר רגשית, כך הייתי יושב שעות על גבי שעות ומאזין מוקסם ומכושף לצלילי היצירה הארוכה, 44 דקות הנחתכות בדיוק באמצע בשל המגבלה הפיסית של הויניל, נהנה מכל דקות מוסיקלית, מלודית, כלית ועיבודית, נשאב לעולם הדמיוני שהיצירה לוקחת אותי אליו. האמת שרק בגיל יותר מאוחר נודע לי והבנתי כי הסיפור המלווה את היצירה והאלבום כול כולו מצוץ מאצבעו הממזרתית של איאן אנדרסון, מנהיג ההרכב, הכותב והמבצע הראשי המוכר לכל כאיש בעל רעמת התלתלים והזקן הקלטים העומד על רגל אחת בעודו אוחד בחליל הצד הגדול. כי הכל היה טריק ותרגיל שיווקי הלועג לאינטלקטואל ולהגיון של הציבור (כן, מודה, נפלתי בפח, כמו רבים וטובים לא פחות, להגנתי הייתי בן 14 בסך הכל)." 

המוזרות הזו, הגאוניות יוצאת הדופן הציבה את איאן אנדסון ולהקת ג'טרו טאל במקום טוב כאחת מלהקות הרוק החשובות שאהבתי, במהלך חמישים השנים שחלפו מאז הוקם ההרכב הספיק אנדרסון להשיק יותר מעשרים אלבומי אולפן, רובם ממש אלבומי קונספט, עניין שכיום כמעט לא נתקלים בו, לעסוק במה שקרוי רוק אינטלגנטי, ולהשתמש במוזיקה כדי לספר סיפורים עוצמתיים וחכמים במיוחד, היסטוריה, מיתולוגיה וחוכמת חיים פילוסופית שזורים בחומרים שנוצרו על ידו.

אבל לפני שאני מתפזר לכל מיני כיוונים בואו ונחזור לליל אמש, אתחיל עם העובדה שמצב הרוק המיתולוגי לא הכי מזהיר בארץ, היכל התרבות לא היה ממש מלא עד אפס מקום ועם כיבוי האורות לקראת תחילתו של המופע בשעה תשע וחצי החלו יושבי היציע לגלוש ולמלא את המקומות הפנויים שהיו בגושי הישיבה למטה, וטוב שכך. חברו לכך את העובדה שעל פי הנחייתו של מנהל הלהקה נאסר במפורש לצלם או לתעד רגעים במופע באמצעות טלפונים ומצלמות (טוב למעט אלו שהורשו מראש לצלם בדקות הראשונות ואני ביניהם…) הנחייה שנשמרה בקפדנות בידי הסדרנים שניגשו לשולפי הסמאטרפונים ברגעים החמים וביקשו לכבות. הקהל הרוויח כאן בגדול, קשב רב ומבט צופה לעבר כל שביב תנועה של אנדרסון בן השבעים ושתיים שרעמתו האדמונית כבר מזמן נשרה ורק כובע צמר עגול כיסה את פדחתו וקולו המוכר כל כך כבר אינו כבימים עברו ולעתים נעלם בתוך העליות במלודיה, אך פרט לסימני שיני הזמן הללו האיש נותר אנרגטי כתמיד, בנגינה, בתנועה בהוויה הכוללת שלו כפרפורמר על הבמה, שולט בכל רגע ורגע על ההתרחשויות.

המופע מן הסתם ביקש להציג מסע מסויים בחמישים שנותיה של ג'טרו טאל ועל כן הבחירה ברשימתה שירים הייתה מעין מסע לאורך היובל, כאשר ברגעים שבין שיר לשיר שלוו גם בוי ארט מצויין שכלל תמונות מהעבר, חלקן קטעי וידאו שתאמו במדוייק להתרחשויות על הבמה, כשאנדרסון כמשלים את החוויה האאודיו ויז'ואלית שעל הבמה לרווחת זכרונם של הצופים. אכן אנדרסון מודע לבעיות ולקשיים וסוגר את הפערים בצורה חכמה. מארח על המסך מאחור חברים לשעבר בהרכב שבירכו אותו ואת הצופים לכבוד יובל החמישים, ביניהם נצפו כמה דמויות מאוד מוכרות מעולם הרוק שהמשיכו את מסלולן בהרכבים חשובים אחרים, מספיק אם אציין את שמו של טומי איומי (בלק סאבאת') כדי להבין ולהמחיש את גדולתם של האנשים שליוו את חלילו של אנדרסון לאורך השנים.

המופע עצמו נערך בסגנון בריטי שמרני קלאסי, חמישים דקות לערך ברצף ואז הפסקה של רבע שעה עם הזמנת הקהל להתאוור בפואיה ולרכון לעבר דוכני המרצ'נדייז שהוצבו שם, כי מישהו צריך להתפרנס.

את חלקו השני של המופע פתח אנדרסון עם אירוח של רביעיית כלי מיתר מקומית הנגזרת מפעילות עמותת פוליפוני לחינוך מוזיקלי הפועלת בעיר נצרת שבגליל בניצוחו של הכנר נביל עבוד אשקר, היה זה אקט מנצח בימים אלו שכל פעיל BDS זב חוטם גורם לביטול מופעי חו"ל מתוכננים בישראל בטענות הזויות לאפרטהייד, אנדרסון פעל בנקודה זו לשת"פ וקירוב לבבות באמצעות המוזיקה כאשר הוא הוביל את הקהל התל אביבי לחוות רגעי נגינה מצויינים של שכניהם הערבים בישראל, האירוח הוביל כמעט מבלי התערבותו של אנדרסון אל תוך היצירה A Passion Play  המיתולוגית ולהמשכו של החלק השני במופע שכלל כמה קטעים אלמותיים כאקוואלנג ונחתם עם נשימת הקטר, אחת היצירות הממש אפיות של ג'טרו טאל בעוצמתן.

קצת אחרי חצות יצאנו מההיכל עם תחושה טובה שאולי הם עוד ישובו חזרה, שנה שנתיים קדימה מעכשיו. שווה.

הערב, מוצ"ש הם חוזרים להיכל התרבות וביום ראשון להופעה בבנייני האומה בירושלים, כאן כרטיסים

 

אלבום יובל חמישים שנות יצירה

 

וידאו מהמופע

 

 

2 תגובות

  • More than a tribute to the 50 years of Jethro Tull, this tour is a tribute from the fans to Ian Anderson for his 50 years on stage

    אהבתי

  • האמת הגעתי סקפטי מאד להופעה , ההיכל שלהערכתי היה מלא ב 80% גם הפתיע לטובה וחשוב מכל ההופעה הייתה טובה מאד , הנגנים טובים מאד , הביצועים היו טובים והלוואי על כולנו להיות בכזאת יכולת תנועה בגיל 71 , נכון שהווידאו ארט היווה חלק חשוב במופע אבל הבזקי הראיונות עם דמויות מעבר ההרכב ומעריצים מעולם הרוק שיוו למופע תחושה של תכנית "חיים שכאלה" ופחות של מופע רוק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s