כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

הופעות בינלאומיותסיקור הופעות

Alice in Chains , ההיית או חלמתי חלום?

המופע של הרכב הגראנג' המיתולוגי Alice in Chains באמפי בקיסריה, יום שלישי, 17.07.2018, ראשון מתוך שניים. חימום – הילה רוח. תומר גילת נסע כל הדרך מגוש דן ועד העיר הרומית העתיקה כדי להגשים חלום והביא את החוויות, המראות והקולות.

וויליאם דובאל ולהקת אליס אין צ'יינס. צילום: תומר גילת

יש כאלו רגעים בחיים שמשנים אותך, כאלו שאתה זוכר בדיוק את הנקודה בציר הזמן של עצמך שבו עברת מהפך, תחושה של טעם חדש על הלשון שפותח אותך לכיוונים חדשים, שיר שממנו הבנת שהדרך היא אחרת.

ככה זה בדיוק היה בקיץ 92, לפני 26 שנה בדיוק שאני ועוד אלפי צעירים כמוני שמעו בישראל את השיר Would, הייתי אז בן 15 והשיר הזה של Alice in Chains החל לנגן ב-MTV הדיי טרי בישראל, השיר שליווה את הסרט Singles פתח בשבילי ובשביל דור שלם את הדרך למוזיקת הג'ראנג' הסיאטלית, כן, אותו זרם שכבר עבר באוזנינו הישראליות עם Nirvana פתאום הביא את הטעם הנוסף שהיה חסר שם, את הליכלוך המהוקצע, את התחושה של האנרגיה הג'ראנג'ית המתפרצת אבל עם צד קצת אפל וקוסם בו זמנית, הקליפ היחסית די פשוט שליווה את השיר רק העצים אצלי את התחושה הזאת, צבעים של אדום אש, כתום שריפה וסגול מזעזע על חיספוסי שחור משקפי שמש ולבן קונטרס.

משם כבר הכל היה היסטוריה, המיתוס נקבע, הרגע הזה שאתה מבין שלא משנה מה יקרה הלאה, שאת הלהקה תאהב לנצח.

וזה המקרה שלי ושל כל כך הרבה רבים כמוני, שעברו עם Alice in Chains דרך ארוכה בעשר השנים הבאות ועם כל כך הרבה שירים מופתיים עד למותו של Layne Staley  ב-2002, הסולן הכרזמתי שהיווה את מהות הג'ראנג' כולו. הלהקה המשיכה הלאה בדרכה וארבע שנים אחר כך היא צירפה ללהקתה סולן חדש, William DuVall וההרכב הוציא עוד שני אלבומים שהאחרון בינהם הולך לצאת ממש בעוד כחודש.

ועכשיו מגיע הרגע, בפעם הראשונה בישראל, ההופעה, גיבוריי נעוריך מגיעים לקיסריה, ברור שעשר דקות לאחר פתיחת המכירה אני כבר אקנה שני כרטיסים, לא עבר יום והמופע כבר היה בסולד אאוט, הנה, הנה אתם כל חבריי שאיני מכיר, אני אפגוש אתכם שם בקיסריה בעוד כמה חודשים, כן, אני יודע, כולנו עברנו את אותה חוויה, ואם זה לא עם Would אז בטוח האנפלגד שזיקק את כל רגעי הקסם שלהם לאלבום אחד מיוחד עם סאונד מינימלי שרק ליטש את היהלום הלא מהוקצע אך עדיין השאיר את המעריצים האדוקים לאהוב את שתי הגירסאות במקביל.

היינו איפה? בקיסריה, בשבילי לאחר מאות הופעות ברחבי הארץ זו היתה הפעם הראשונה באמפי המופרסם, לא יצא, מודה, שמעתי דברים, נשמע קצת רחוק, לחות גבוהה עם צפיפות מפתיעה, לא תמיד שומעים הכי טוב, פקקים ביציאה… אתם יודעים, אומרים דברים, להגיד לכם את האמת? הכל היה נכון, קיסריה היא קיסריה והיא לא תשתנה, זה אותו מקום שלפני אלפי שנים תוכנן כך להצגות תיאטרון, מבנה מיוחד שגם האחרון למעלה ישמע את השחקן ללא חשמל או כל מערכת הגברה. אני בטוח שלא היה שם בתכנון היווני איזה רמז שעוד כך וכך זמן ינגנו שם להקות רוק עם דיסטורשנים חזקים ושבמקום לקחת את זה כיתרון של המקום הם ייצרו בדיוק את ההפך.

וזה השפיע, כן זה השפיע על האיכות ובאמת חבל אבל זה באמת לא ישנה שום דבר, יגרע קצת אבל בסוף אנחנו פה לראות ולהרגיש מקרוב את אלילי ילדותנו, וזה שלעצמו כבר הופך כל רגע בהופעה למשהו מרגש שאין כמותו ובמיוחד בשירים האלו, כמו, No Excuses, Down in a Hole, Heaven beside you המפורסמים יותר שכל הקהל שר מילה במילה בהתלהבות מוצדקת, וגם ביצוע שסחף את כולנו ל-Nutshell, זה השיר הזה שכולם שכחו איך קוראים לו וגם קצת מקיומו, נו.. זה שפתח את האנפלגד… כן, יש לנו זוכה – הרגע המפתיע של הערב! איזו מציאה! איזה ביצוע!

להיט ועוד להיט, מפה אי אפשר לטעות, וכן, כמובן שישנם רגעים שהשיר לא בדיוק הכי מוכר, אבל עם רשימה של 18 שמתוכם רק 3 מאלבומים שהוקלטו לאחר מותו של Layne Staley (שאיתו גם רובנו קברנו את הלהקה), ואז כמובן הירידה המסורתית להדרן, אבל כזאת שנמשכת יותר זמן מהצפוי, תנו לי לנחש למה… היה פשוט חם ולח, זו האמת, שאם לנו העומדים לאורך כל ההופעה היה קשה, אז אני לא יכול לתאר מה עבר על הלהקה שהתרוצצה על הבמה והוציאה אנרגיה מטורפת. כן, הם צריכים את הדקות התאוששות הזאת, אבל באמת זה היה צעד מאוד חכם כי הם חזרו רעננים עם אנרגיה מחודשת, נקיים וצחורים ועם המון רצון לסיים את ההופעה על הצד הכי טוב, לתת לנו את ה-Best שלהם במקומות כאלו שלא נשכח בחיים את ההתרגשות הזאת לעוד דורות שיבואו אחר כך, את החוויה הציבורית של כולנו, של כל אלו שהיו שם ברגע אחד היסטורי ביחד לאחר ששנים כה רבות חיו בנפרד.

ונפרדנו לשלום מ-Alice in Chains עם אותם רגעים היסטוריים שגם התחילו את הכל, Would הכוחני בגירסתו המקורית והעוצמתית, הקצפת של ההופעה שלאחריה הדובדן – Rooster, הבלדה המהפנטת שתשאר נצחית כמו הלהקה.

הילה רוח, חימום לאליס אין צ'יינס. צילום: תומר גילת

ובקצרה, מחשבות, פלוסים, מינוסים, עירבוביה..

– קודם כל הילה רוח, תמיד כיף לראות אותה מופיעה וגם אתמול, לא לשכוח שמדובר בבחורה סופר מוכשרת ומי שלא ראה אותה אתמול או בכלל זה באמת באמת חבל, חבל גם שלא השקיעו קצת בתאורה שלה, תנו לה את הכבוד ולא רק אור לבן קבוע שלא יהיה שם חשוך.

– אהבנו שהיתה שם בירה מיוחדת, גם את הגולדסטאר המסורתית וגם איזושהי בירה ששכחתי את שמה עם טעם של טקילה, בכלל כל הכבוד להפקה שאירגנה את זה שיהיו גם בירות בפנים, הכל עבד חלק, גם דוכן של משקאות קלים וכל מיני הפתעות היתה החלטה חכמה, באמת זרם יפה, אז נכון, לא מכניסים אלכוהול, היה חסר, אבל יאללה, מילאנו לפני.

– מה קרה שם עם המסכים? פתאום גילנו שיש כאלו, ככה מאמצע ההופעה, וואלה זה הוסיף המון, קצת וידאו ארט שהוסיף צבע, אבל למה רק בכמה שירים בודדים?

– יש חולצות יפות, מבחר של ארבע שמקדמות את האלבום החדש וסיבוב ההופעות, נכון שזה לא עם הציורים של האלבומים הקלאסים אבל באמת ארבע יפות, לא ידעתי מה להחליט, כל אחת עם הטוויסט הזה של הלהקה.

– כן יש הבדל בין ליין סטאלי לבין וויליאם דובל, בקול וגם בכריזמה, לרגעים קטנים זה הפריע לנו, אבל על פי רוב זה לא היה ממש משנה לנו כי Alice in Chains היא האגדה של כולנו ואנחנו מגשימים שם חלום, הפרטים פחות משנים כי אנחנו שם וזה באמת נשמע טוב, טוב ומרגש, טוב כזה שאו שרצינו לשמוע ולזכור שהיינו צעירים וחיינו שם את התשעים והלאה בזוית ראיה קצת אחרת.

 

תומר גילת

יליד רחובות שעבר לרמת גן , עורך מוזיקלי ו-DJ בעבר אמן, מעצב ומנהל קראיטיב בהווה. צלם מוזיקה, כתב ומנהל מגזינים דיגיטליים.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא