סחוג וסושי או מלאווח וסאקי…
מופע משותף של הזמרת הותיקה צביה אברבנאל, שבשנים האחרונות זכתה לעדנה מחודשת סביב הוצאת תקליטה "שירי לבב" מ-1974 על ידי חבורת פורטונה רקורדס, זמרת שמביאה את מסורות השירה והתיפוף התימניים למחוזות חדשים ומפגישה אותם עם התרבות היפנית יחד עם קבוצת המתופפים טאיקו לייף – "על פני מים סוערים". יום חמישי, 14.06.2018, בית היוצר בנמל תל אביב. שיר אלוני מביאה את הרשמים. אהוד מלמד את התמונות והקולות.
את צביה פגשתי לראשונה בתדר, לא רק במופעים שלה אלא גם כשלימדה אותי לרקוד צעד תימני ברחבה שם, בהשקה של ערס פואטיקה. מוזיקאית שבעיניי היא השראה, בכל מעשיה המוזיקליים, לחיבור בין תרבויות שונות, כך גם בתקליטה שהוצא מחדש "שירי לבב" חיברה את המוזיקה התימנית עם מוזיקת הג'אז של אלברט פיאמנטה, וכעת במופע עם טאיקו לייף מתחברות זמירות תימניות מפורסמות כמו "אם ננעלו" ו-"אהבת הדסה", עם תיפוף בתופי הטאיקו הענקיים שקבוצת טאיקו לייף מתופפת עליהם במקצבי תיפוף מיפן וגם מטיוואן.
נוצר חיבור בין שני סגנונות מוזיקליים, מהמזרח הרחוק ומהמזרח הקרוב- לכל אחד מהם יש אצילות משלו, בתימנית יש את החום והפלפליות, ביפנית יש את עוצמת הלוחמים השקטה והמדיטטיבית, ניתן היה לומר שמדובר בניגודים מוחלטים אך במופע החיבור הזה מובא בצורות שונות ומרתקות.
גם בין הקבוצה של המתופפים לבין צביה יש את הניגוד הזה, החום והצחוק שלה, הבדיחות והסיפורים הקטנים שהיא שוזרת בין השירים כדי לספר לנו עליהם, לבין הרצינות התהומית של חברי טאיקו לייף שנראה שהם נמצאים בטקס דתי כמעט- כל אחד יודע את מקומו, הם נעים בהרמוניה, מצליחים לתופף בדיוק רב וביחד מקצבים מורכבים, שלרגעים בכלל מזכירים לי סווינג כי יש שם המון סינקופות. עם הסווינג נשמעות זעקות הקרב היפניות המסורתיות והגונג המתבקש.
הסווינג- שנמצא גם במקצבים התימניים של צביה, הוא הנקודה שמרגישה כמו המקום בו מתחברים המקצבים השונים כל כך.
מה שעוד נעשה יפה מאוד זו ההקפדה על לבוש מסורתי, גם של צביה וגם של הקבוצה, המכנסיים שלבשו טאיקו לייף ייצרו נוכחות בימתית, בתנוחות הקרב שהם מתופפים מתוכן- מעין התכופפות שכך המכנסיים יוצרים משולשים ענקיים על הבמה, יחד עם גופו הגבוה והחסון של ניתאי צלניקר מוביל הקבוצה- נוצר מופע עם המון כוח ויזואלי. כך גם מבחינת הקומפוזיציות שיצרו הקבוצה עם התופים ותנועות הגוף המסונכרנות שלהם.
למרות ההנאה מהחיבור- גם אינטלקטואלית ללמוד ולהכיר משהו חדש שלא הכרתי קודם, גם ההשראה שזה נותן ליצירה חדשה- הייתה תחושה לאורך רוב המופע שהקהל לא יודע איך לאכול את המנה המפוארת שהוגשה לו. תחושה שהקהל לא ידע בדיוק מתי הוא יכול למחוא כפיים, ואיך- כי גם לכפיים יש מקצב וזו דרך כלשהי של הקהל להרגיש חלק ממה שקורה על הבמה. היה יכול להועיל למופע אם הייתה עוד תקשורת עם הקהל כמו שצביה ניסתה לעשות כשהציעה לנו לשיר איתה מילים מהמזמורים. והייתי רוצה לשמוע יותר קטעים שמחברים בין צביה לטאיקו, קצת פחות קטעים של הקבוצה לבד ושלה לבד.
לסיכום, אנחנו דור שלחלוטין מוכן ומחפש את החיבורים האלה שמייצרים משהו חדש מתוך חיבור אותן מסורות עתיקות. תמיד מרתק אותי המהלך לחזור אל מסורות נגינה עתיקות, רטרו שחוזר לעתיד העכשווי ומוסר מסר שהוא מצד אחד ייחודי- נותן כבוד לעבר ולמסורת האינדיבידואלית ומצד שני מאחד בין תרבויות שונות מאוד האחת מהשניה. מאמינה שזה מופע שראוי שיכבוש את בימות הפסטיבלים בארץ ובעולם ולו רק בזכות מנת הפיוז'ן האיכותית שנוצרת.