כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

מחזות זמר בתאטרון

סטוץ זה לא שיר

המחזמר "לילה אחד באפריל" בכיכובם של אמיר דדון וקרן פלס בתאטרון הבימה, מוצ"ש 03.02.2018, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

קרן פלס ואמיר דדון, לילה אחד באפריל. צילום: יובל אראל

הסיפור החשוב במחזמר החדש שנכתב, הומחז, הולחן והופק מוסיקלית בידי קרן פלס המככבת בו בדמות אשה בשלה באמצע חייה הנוטשת את משפחתה לטובת מערכת מפגשים מזדמנים על בסיס קיום יחסי מין אקא סטוץ מתמשך עם גבר רווק חצי מסתורי, אינו הבגידה המתריסה, סופה ועונשה, הוא גם אינו מערכת המוסר הירוד הנחשפת במהלך המחזמר ולבטח הקטע המוסיקלי שהרי הן לאמיר והן לקרן יש שיאים לא פחות טובים בתחום הקריירה המוסיקלית שלהם לאורך השנים. הסיפור החשוב באמת הוא העמדת המחזמר כולו על כל האספקטים שלו בעולם הוירטואלי, ברשתות החברתיות, במסגרת המחזמר חלק לא מבוטל מהעלילה מתרחב בעצם ברבדים הכוללים שיחות בסמארטפון, צ'אטים בפלטפורמת ווצאפ, העברת תמונות, סרטונים ושימוש באפליקציות החברתיות השונות בו בעת אל מול כמה גיבורים במחזמר, מצד אחד הבעל שאת קולו תורם השחקן דרור קרן בתפקיד "טוש" הבעל הנבגד, ומצד שני דוח שיח מיני ובוטה שמנהלים משתתפי הסטוץ, קרי אמיר וקרן.

אל המחזמר הגעתי בעקבות הזמנתם של שמוליק מלול וגדי סרי העומדים מאחורי האפליקציה "Funtoad"  אשר באמצעותה חווה קהל הצופים במחזמר את כל התהליכים והתפתחותם בעולם הוירטואלי כאשר הוא מציץ בסמאטרפון האישי שלו במהלך המחזמר, בדיוק כמו שהוא נוהג לעשות בטבעיות וכחלק מאורח החיים הקיים כיום המקשה עלינו להתנתק מאותו מכשיר וכל העולמות המתחוללים בתוכו.

העלילה עצמה ושפתה הם מה שקרוי החיים העכשווים של תל אביב או כל מקום אחר בארץ, בגידה, סקס לשם סקס, שפה ישירה בוטה ומומלצת מעל גיל 18+, בתכל'ס, העולם בו אנו חיים, גברים ממאדים ונשים מנגה המחפשים חום, אהבה ובמיוחד פורקן מיני של רגע.

את העלילה שהמחיזה קרן פלס, בדרך כלל זמרת יוצרת מצליחה מאוד, שופטת בתכנית ריאליטי מוזיקלית ובכלל מפורסמת הן בחייה המקצועיים והן בחייה האישיים, היא מעטרת מן הסתם בתריסר קטעי מוזיקה ושירה אותם היא כתבה בכלל כאלבום, לדבריה שיבוצם בסדר כרונולוגי מסויים יצר את הנרטיב והעלילה של המחזמר באופן מקרי,  בו משתתפים היא, אמיר דדון והבנות, שחקניות, מוזיקאיות, המלוות את העלילה רגע אחד בתפקיד מסיייעות שקופות לתהליכים, יועצות מדרבנות, המצפון הטוב, המצפון הרע, עמך ישראל הנשפך למראה מפגש לילי עם כוכבת או נשים פרועות שמדברות ישירות בשפה שלדבריהן איננה ראויה להישמע באולם של התאטרון הלאומי הבימה.

וכאן מגיעים ההרהורים והמחשבות, מצד אחד האם זהו שיא מקצועי בקרייה האמנותית מוזיקלית של קרן פלס? כי הנה זהו המקום בו היא נחשפת כשחקנית, ושחקנית אופי במיוחד, רעה או לא, לא אני מי שיכול להביע דעה כי מעבר לעוץ לי גוץ לי אין לי ממש השכלה אמיתית בתחום התאטרון מעבר להשתתפות בחוג הדרמטי בבית הספר היסודי, אוכל לומר שלרגעים דמיתי עצמי בסדנת התאטרון של בית הספר למשחק בשכונת התקווה, האם זה היה בשל איכויות בוסריות?ה אם זה היה בשל מבנה האולם בו אין מחיצות ותווך בין הקהל לשחקנים? האם זה היה בשל עלילה יוצאת דופן אך בעלת צבע של מחזמר המגיע מאוף אוף ברודווי? לא יודע, אין לי תשובה לכך, אומר כי הן קרן והן אמיר נותנים עבודה טובה, במשחק ובשירה, אמיר גם אוחז בגיטרה חשמלית, כמדומני בדיוק הדגם שיש ליהודה קיסר, נותן ברוק.

ולגבי האפליקציה, הפעם תפקידה מסתכם בזוית התצוגה בלבד, הצופה מקבל את מה שהיה ניתן לקבל במלואו מן הסתם על גבי מסכי מוניטור מאחורי גבם של המשחקים, אולם ההצצה לסמאטרפון נותנת תחושת מציצנות ריאליסטית כאשר הטקסט מוקלד על המסך מולך, כולל חזרה לאחור בטעויות הקלדה, ויברציות של כניסת הודעה וצפייה בה, מציאות מדומה אפשר להגדיר זאת, השלב הבא באפליקציה צריך להיות בלייב, אינטראקציה אמיתית עם הקהל, פניה ישירה באמצעות כתובת ה-IP לאחד או יותר מהצופים לקום וליטול חלק במחזמר או כל פרויקט תרבותי אחר, ולא כפי שקרן עשתה ברגעים האחרונים של המחזמר כאשר נגשה ישירות לצופים אקראיים, תשאלה אותם ואפילו הזמינה אחד מהם לקום ולהצטרף לבנות הרוקדות ולנסות לדובבו בענייני בגידה ומיטה…

המלצה – לכו למחזמר, להערכתי הוא בדרך לסולד אאוט בחודשים הקרובים, אבל שווה את המאמץ להניח יד על כרטיס, זוג כרטיסים.

עמוד ההצגה באתר הבימה, שחקנים, עלילה, תאריכים וכרטיסים

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא