פסטיבל ג'אז תל אביב בשנתו ה- 28, ערב ראשון, מתחם הסינמטק, ביקור בהופעות של דניאל ז'ובים, ניקולס פייטון ואוהל האירוח החופשי, היה גם יין אדום. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
החורף הגיע ונחת באחת על העיר העברית הראשונה, התרוצצות בין אכסדראות הבניינים ברחוב הארבעה כדי להימלט מהטיפות, משקה חם בבית המאפה העממי מול הסינמטק והנה אנחנו כבר נוחתים באווירה החמימה של המתחם הגדוש בקהל, האטרקציה בלובי של הסינמטק הינה אוהל האירוח הצמוד אליו, שם אמורים מידי ערב להתארח במופעים הפתוחים ללא תשלום לקהל הרחב הרכבים מתחלפים שינעימו את הזמן לקראת המופעים וביניהם ובכלל, תרבות לעם…
הערב נפתח עם המופע של דבורה דרעי טריו, אין קשר לשר דרעי, פסנתר ושירה, קונטרבס ותופים מבצעים סטנדרטים מוכרים בעיבוד קלאסי על פי החוקים הבלתי כתובים של הג'אז, מה שאומר כי הזמן נפרש בנעימים, הכנה לקראת הצפוי בסשן הראשון של הערב שאמור להתחיל בשלושה אולמות במתחם.
אנחנו נכנסים לאולם מס' 3, הנכד של פאולו ז'ובים המיתולוגי, אבי אבות הבוסה נובה, דניאל, מגיש קונצרט בפורטוגזית רכה ונינוחה, המקצב מערסל ולוקח אותך להניח את הראש על מסעד המושב, סט ליסט של 16 קטעים, יצירות פופולאריות ומוכרות המבוצעות באופן הזהה כמעט לחלוטין למקור, הבוסה החדשה והסמבה המרקידה, לצידו של דניאל ז'ובים מצויים הנגנים הישראלים, מהדרג הגבוה בסולם האיכויות – מאיה בלזיצמן בצ'לו ושירה שיוצרת עזר כנגדו של ז'ובים על הפסנתר, אילן סאלם בחליל, דניאל רינג בגיטרה, גיא לוי בקונטרבס ושי זלמן על התופים. המופע רץ חלק ומעודן, מכיוון שבחוץ החורף בעיצומו קצת קשה להרהר על חופי זהב וכוסות רום עם חלב קוקוס אז אני מהרהר על גביע סחלב חמים עם הרבה קינמון. מנצל את ההזדמנות שהקהל באולם שקוע בשרעפי הצלילים וחומק כדי לטעום בגניבה מהאולמות האחרים.
באולם הסמוך, מס' 4 מתרחשת חגיגת ג'אז כחול לבן, החמישייה של החלילן מתן קליין מגישה מופע עשיר צלילים המותח את הג'אז הקלאסי בפרשנות מקומית עד רוחבה של היריעה, אל מתן חוברים ניצן בר בגיטרה, טוקי שטרן בפסנתר חשמלי, אברי בורוכוב בקונטרבס ורועי אוליאל על התופים, אני מגיע לאולם ממש ברגע שזמרת הג'אז הווקלית תמי שפר מצטרפת כאורחת בשירה למופע ומוסיפה את ה"פדאם פדאם" למנגינות, הקהל באולם מרותק לבמה, האווירה כאן מאוד נינוחה ורוגעת, קשב רב ויש למה כי החבורה הזו יודעת לתת לכל נגן את הרגע המופרע שלו, לצאת מהשורות אך לחזור במהירות לתלם, מופע נינוח אך מהודק דיו.
מכאן אני מדלג הלאה על פני הלובי הגדול ומעפיל אל אולם מס' 1, שם לאחר המתנה בכניסה לסיומו של קטע נגינה אני נכנס יחד עם שורת ממתינים מנומסת אל האודיטוריום שעל במתו מככב הטריו של עומר קליין. עומר הוא פסנתרן שזכה להצלחה רבה ברחבי העולם ולאחרונה אף השיק את אלבומו השביעי Sleepwalkers בחברת וורנר העולמית, לצידו של עומר מנגנים חגי כהן מילוא בקונטרבס ואמיר ברסלר על התופים, היצירות של עומר טעונות בגרוב אבל הקהל לא עושה סימנים לקימה מהמושבים, לפחות כדי לזרום עם הגרוב, חבל…
אחד החידושים בפסטיבל הוא הביזור, ישנם מופעים נוספים הפתוחים לקהל הרחב, מחוץ לקומפלקס הסינמטק, בשרונה מרקט המצוי מרחק בניינים מכאן, הערב אמור להופיע שם גלעד כהנא צדק, אני חוכך בדעתי האם לתת גיחה רגלית כדי להציץ ולבדוק מה חדש אצל נביא הזעם הזה אך הגשם הסוחף שמחליט לשטוף את העיר בדיוק ברגע זה מחזיר אותי במהירות רטוב בחזרה אל הלובי החמים של הסינמטק, כאן נכונה לי הפתעה…
אם את המופע הפתוח לקהל בשרונה מרקט לא הצלחתי ולא הספקתי לטעום, הרי את המופע הבא באוהל האירוח אני חופן בשתי ידיים, כוס יין אדום של יקב בוטיק כלשהוא מהבר ואני תופס את עצמי בתוך האוהל אל מול מופע בלוז ואמריקנה של מכרים נושנים, צמד ההיביג'יביז של גיא דגן ואסף ברק המנגנים להיטים מוכרים מסוגות הבלוז והאמריקנה עם קריצות רוק קלאסי אמריקאי אוספים סביבם ומולם קהל רב הנשפך מהאוהל אל תוך הלובי, בבחינת גניבת הפסטיבל מעולם הג'אז אל החום של הבלוז, אבל במוזיקה כמו במוזיקה אין גבולות והצלילים עם כוס היין עושים טוב.
אני נפרד מהחגיגה הזו כדי לשוב אל אולם מס' 3 ולקנח את הקונצרט של דניאל ז'ובים עם שורת סמבות והלהיט הכי מפורסם של הסבא – הנערה מאיפנמה. דניאל ז'ובים לוקח אתנחתא לפניו ומספר אנקדוטות של סבו עם פרנק סינטרה שביצע את השיר באחת הגרסאות המוצלחות ביותר, סיום חמוד למופע שהתחיל בערסל הנמנומים.
הסשן השני של הערב נפתח באולם מס' 4 עם חמישיית פרננדו קנופף, בסיסט, מפיק, מלחין ומרצה ארגנטינאי-ישראלי מגיש מופע עשיר בקומפוזיציות המשלבות צבעים אפרו קובנים, קריביים ובכלל קצב דרום אמריקאי לטיני. לצידו מנגנים עם הרבה שמחה גיל זהר בפסנתר, חן "פפה" מאיר בכלי הקשה ורוני צדיק על התופים, אבל בתכלס את ההצגה הזו גנבה סלעית להב שהיטיבה לנגן בחליל וסקסופונים.
הפרק האחרון של הערב מגיע עם המופע של ניקולס פייטון. אותו אולם מס' 3. הפדיחה הגדולה בפסטיבל כאשר מתוך 421 המושבים באולם רק רבע מהם מאוישים. חבל מאוד שכך כי בעצם מדובר במופע הכי חשוב שהפסטיבל אוצר, הן ברמה עולמית והן ברמה מקצועית מוסיקלית. כי דווקא זו הזדמנות מצוינת לטעום מופע מעולם הג'אז ששובר הצידה על אמת. וזה כל הרעיון, להשתמש במצע הג'אז הבסיסי של המוזיקה הדי פרימיטיבית, שבטית ועמוסה ביסודות המגיעים עד הג'ונגלים והסוואנות שביבשת השחורה אותה הביאו עימם צאצאי העבדים בארצות הברית של המאות הקודמות והניחו את המסד האמיתי לכך הרוקנ'רול המשתולל בעולם כיום, להעיף את הבסיס לעולמות אחרים עכשווים, הג'אז של פייטון משלב בחוכמה עמים וצבעים של היפ הופ, ראפ, אלקטרוניקה מלוכלכת עמוסת אפקטים, קלידי פסנתרים, אקוסטי וחשמלי וחצוצרה שעושה שמות באוויר האולם. מבלי משים אני נזכר במופע שראיתי שבוע קודם לכן במוזיאון ישראל עם הטריו באד פלאס, הפסנתר אית'ן אייברון מנגן שתי מנגינות שונות אחת בכל יד, פייטון עושה דבר דומה, ביד אחת החצוצרה המונפת אל על ומשחררת את צווחותיה, היד השנייה מקישה על קלידי הפסנתר ונותנת לצליל הבסיסי לזרום לצד הנגנים שלו, קונטרבס ותופים. המופע מתקרב אט אט לעבר ביצוע הקטעים מתוך האלבום – Nicholas Payton Afro Caribbean Mixtape, אני לא טקסט פוליטי אבל ניקולס כן, הוא יודע לשחרר אמירות הקשורות לשחרור של הקהילה האפרו אמריקאית מול הגזענות המדכאת של האדם הלבן בארצות הברית תוך כדי נגינה עשירה בקצב, גרוב וביט חם, הקהל מצטרף במחיאות כפיים בכמה מהקטעים שפייטון הופך ל- MC – מאסטר אוף סרמוני, מנהל החגיגה, לרגע אתה שוכח שאנחנו במופע ג'אז במתחם מעונב ונדמה לך שאנחנו בסמטה חשוכה בינות פחי אשפה ודלתות אחוריות של דאנס ברים אי שם בהארלם רבתי, אני יודע שזה הרגע לסיים את החוויה ולהישאר עם הזיכרונות, לקום ולעוף החוצה אל החורף הרטוב.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל
וידאו
כתבת נפלא יובל. תודה רבה!