המופע של להקת אוריה היפ בהוואנה קלאב, תל אביב, רביעי, 15.11.2017. מבקר הבית אדר אבישר הגיע למופע על מנת לנתח את תופעת הערצה בגילאים מבוגרים, צילום סטילס – לאה אבישר ושילי אראל. צילום וידאו – יובל אראל.
הקדמת הבלוג – באתי ליהנות, בלי לתת עבודה, לא רוצה לכתוב, לנתח, לדווח, הערב אני חוגג יום הולדת, רוצה רק להרים צ'ייסר של וויסקי מזוקק ולתת לחוויה לפמפם בגוף, רוק כבד סטייל שנות השבעים, מבקר הבית, אדר אבישר, גויס למשימת הדיווח, הנשים צוידו במצלמות ונשלחו לקדמת הבמה… (בקטנה, התנדבתי לצלם את המעריצים שהגיעו למפגש Meet and Greet וקיבלו פוסטרים בחתימת חברי הלהקה, גלרייה בהמשך…)
פרולוג
"חפירות" הוא מושג שכל בעל טור או ביקורת מתנסה בו כשהוא בא לבצע את מלאכתו… נבירות בנוסטלגיה, פרטים אזוטריים מהאינטרנט ומיחזור כל מה שכתב בשנים האחרונות על נשוא כתיבתו… אחסוך מכם את כל "החפירות" ואגש ישר ולעניין:
ההופעה אמש של להקת הרוק האייקונית "אוריה היפ" הייתה אחת מההופעות המשובחות, המהוקצעות והמאורגנות היטב שנראו בשנים האחרונות בישראל. כמעט בכל פרמטר אפשרי -הלהקה, ההפקה, המיקום, הסאונד והתאורה עמדו בסטנדרטים הכי גבוהים והעניקו לקהל תמורה מלאה לכספו ואף למעלה מכך – והקהל, הגיב במפלי חום והערצה שזרמו לכוון הבמה וגרמו לחבורת המוסיקאים הנהדרת הזו להראות ולהישמע יותר טוב מאי פעם.
הבעלים של הבלוג הזה, יובל אראל, שחגג עם האוריה היפים יום הולדת מלמל באוזני לקראת סוף ההופעה, בזמן ביצוע הלהיט LADY IN BLACK "הקהל אמר את דברו"…
במשפט הזה הוא כוון לעניין שלקראת אמצע ההופעה האולם הפך לעיתים למופע שירה בציבור מרשים בנוסח שלא היה מבייש את עינת שרוף בגנקי או את שרה'לה שרון… עוצמת השירה התגברה על מערכת ההגברה החזקה שהוצבה במקום וגרמה להתרגשות בלתי מוסתרת בקרב חברי הלהקה.
אבל, אם לנהוג ברצינות, הערב היה מפגן מרשים של מוסיקליות, וירטואוזיות, דיוק בנגינה שעל גבול הגאוניות ובעיקר SHOW מהפנט של רוקנ'רול נטול גימיקים ואגו, רוקנ'רול שבועט ישר בביצים (או בשחלות), רוקנ'רול של פעם – של ימי התום של ג'ימי הנדריקס, דיפ פרפל ולד זפלין, רוקנ'רול שמבוסס כל כולו על מוסיקה מרשימה ובלתי מתפשרת.
פתאום אתה מבין שבניגוד לכל Fake News שהתעשייה מלעיטה אותנו בדבר הצלחות לפי מדדי הקלקות ביוטיוב, רשימות השמעה בגלגל"צ או מספר הקרנות ב MTV, יש עולם שלם של קהל שצורך קטעי מוסיקה מורכבים, שצורך סולו גיטרה מהפנט, שדורש טקסטים חכמים ושנהנה מווירטואוזיות מוסיקלית.
בראיון שקיימתי עם מייסד הלהקה הגיטריסט המופלא מיק בוקס, כמו בראיון עם סולן להקת Dream Theater ג'יימס לה-ברי שמכרו 16 מיליון עותקים מאלבומיהם. הם העידו על לוח הופעות עמוס ברחבי העולם, על קהל שמפוצץ אולמות ועל מכירות תקליטורים גם בעידן הדיגיטלי של "הורדות".
וניראה שחברי אוריה היפ משכילים להכנס בדיוק לוואקום הזה של מחסור אדיר באמצעי התקשורת של מוסיקה שמתעלה מעל ה"תיעוש" והרדידות של סטטיק ובן-אל תבורי.
כלי הנשק העיקרי של אוריה היפ הוא ברפרטואר המטורף שנוצר לאורך העשורים מאז אלבומם הראשון ב 1969. ומעבר לעניין הנוסטלגי שמעורר את כל הבלוטות של קשישים כמוני, שירים כמו July Morning, Look At Yourself ודומיהם נשמעים כיום אקטואליים ורלוונטיים יותר מאי פעם בעיקר בשל העובדה שהם כתובים במבנה מוסיקלי נכון, משלבים היטב בין סגנונות אך בעיקר שהם רובם ככולם מאד קומוניקטיביים אך ללא קריצה למסחריות.
וחברי אוריה היפ גם יודעים לשלב בין ישן לחדש, בין הקטעים מראשית שנות ה – 70 לביצוע קטעים מאלבומם האחרון וכל זאת במינונים מאד מאד מדוייקים.
ובואו נודה על האמת, מרבית הקהל שמגיע להופעות של אוריה היפ מצפה לשיר בקולי קולות את Easy Living כשהמטרה של חברי הלהקה היא גם לשלב ולדחוף קטעים חדשים כ One Minute מהאלבום האחרון.
באופן אישי זה היה הביקור הראשון שלי בהוואנה קלאב. האמת שדי הרמתי גבה כשנאמר לי שהלהקה תופיע במקום שמשמש למיטב ידיעתי בעיקר לערבי סלסה וכאולם אירועים.
ובכן, חייב וידוי – הופתעתי מאד לטובה. המקום מטופח, מעוצב בעל אקוסטיקה נהדרת, תודעת שרות מדהימה וחלוקה מאד נכונה בין מקומות ישיבה לעמידה. בעיקר מרעננת העובדה שהבמה מאד גבוהה ומאפשרת צפייה ללא הפרעה מכל מקום במרחב האולם.
הסאונד היה כמעט מושלם! למרות שבאופן אישי הגיטרה של מיק בוקס הייתה חלשה יחסית לשאר הכלים. אך בגדול, הסאונד היה מדוייק, חזק ועוצמתי אך עם זאת נתן ביטוי לכל כלי וכלי כמו במערכת ביתית משוכללת.
גם התאורה הייתה מושלמת – ללא התחכמויות מיותרות. התקופה האחרונה אני עד יותר ויותר לתופעה של תאורנים שמעצבים תאורה שמכוונת מהבמה לקהל ושגורמת לסנוור כמעט תמידי (למזלי אני תמיד עם משקפי טייסים אמריקן אופטיקל משנות ה -70). ולאה, זוגתי שתחייה שמצלמת עבורכם את האירועים מתלוננת כמעט קבוע על תאורה חלשה מדי שאינה מאפשרת צילומים נורמליים.
אך מעבר לכל הפרטים הטכניים הקהל שהגיע אמש להופעה חווה חמישה מוסיקאים מדהימים שבאו לא רק "לתת עבודה" אלא ליהנות בעצמם, ולהעניק יותר ממאה אחוז מעצמם.
נכון, יאמרו יודעי דבר שמהלהקה המקורית נותר רק מייסד אחד, ושגם מהגלגול האחרון מודל 1986 שהחל עם הצטרפותו של הזמר המצויין Bernie Shaw נותרו שלושה (המתופף האגדי לי קרסלייק חלה בסרטן, ואילו נגן הבאס המיתולוגי טרוור בולדר, מוסיקאי שהיה חבר ב"עכבישים ממאדים" של דייויד בואי הלך לעולמו).
אך בניגוד להרבה הרכבים שבהם חבר אחד נושא את הזכות לשם הלהקה, כל חברי הלהקה נשמעים, מבצעים ומופיעים ברוח המורשת של אוריה היפ והשינויים הפרסונאליים בהצטרפותם של המתופף Russell Gilbrook ב 2007 ושל הינוקא, נגן הבאס הוירטואוזי Davey Rimmer בשנת 2014 רק הוסיפו מימד נוסף ומשמעותי הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינת השואו הבימתי של חברי הלהקה.
Russell Gilbrook הוא אחד המתופפים הייחודים והמדהימים שנראו בארץ מזה שנים, הוא לא רק מתופף שמשאיר את הלסת שלך פעורה, אלא ובעיקר מוסיקאי אנרגטי (למרות 53 שנותיו) שנותן כל הזמן מופע וירטואוזי ומפלרטט עם הקהל.
Gilbrook שבדרך כלל מופיע עם מערכות תופים אימתניות הסתפק הפעם (בגלל מצוקות הגודל של הבמה כנראה) במערכת "צנועה" יחסית, אך סיפק את הסחורה במיטב המסורת והדהים את הקהל בתצוגה ממושכת של עילוי בתחום. יש לזכור שמדובר במוסיקאי מיומן שעבד עם כל הגדולים – טוני איומי מ"השבת השחורה", ואן מוריסון ואחרים שיודע היטב לשלב בין הסגנון האישי והייחודי שלו לבין הצרכים של המוסיקה של אוריה היפ.
השיא של מופע התיפוף (ושל הקונצרט בכלל) היה בביצוע קסום ליצירה האלמותית The Magician's Birthday, שבמרכזה סולו גיטרה ותופים של כעשר דקות תמימות בהן מיק בוקס, הגיטריסט מפליא בנגינה עם פדאל וואווא בסגנון Voodoo Child או אז התגלה Russell Gilbrook במלוא הדרו ותפארתו.
גם נגן הבאס הצעיר Davey Rimmer מוסיקאי שהוסיף המון לצליל הייחודי ולהופעת הבימה המשובחת.
אני מוכרח להודות שתמיד, לאורך השנים תמיד הייתי מכור לתפקידי הבאס במוסיקה של אוריה היפ, ושלושת נגני הבאס הבולטים של הלהקה על גלגוליה השונים, גארי פיין, ג'והן ווטון וטרוור בולדר, תמיד נחשבו לטעמי כמובילי דרך ייחודיים וה"טובים ביותר".
כילד נהגתי לשבת וללמוד את התפקידים שמילא גארי טיין שלא רק ניגן באס פונקציונאלי אלא ממש יצר "ריפים" מרגשים במרבית הקטעים המיתולוגיים של הלהקה.
Rimmer למד היטב את התפקידים "הקלאסיים" אך גם מוסיף נופך רענן ומרשים משל עצמו (שלא לדבר על גיטרת הבאס עם שלל המנורות הכחולות שנראית כמו מוצר של קרקס מדראנו)
אבל רגע האמת שלי לבחינת הלהקה מבחינה המקצועית הייתה יכולותיו של ברני שואו, הזמר להגיע לאותו טון גבוה ובלתי אפשרי ב – July Morning.
למעשה, כשאני חושב על זה, לכל להקת רוק שמכבדת את עצמה יש את השיר האפי הזה עם הטון הגבוה ובלתי מושג שהזמרים הקשישים נמדדים בו האם הם יכולים לשחזר את הביצוע – לדיפ פרפל יש את Child In Tima ל"נחש לבן" יש את Here I Go Again ללד זפלין יש את Whol Lotta Love וכן הלאה…. ובכן, ברני שואו עמד יפה במשימה. למרות גילו המתקדם הוא עדין שר את כל הקולות הגבוהים, ממעט עם שיטת "ועכשיו תשירו אתם" ובכלל, הוא נשמע ומתנהל כמו לפני 20 שנה.
אך מעבר להכל, אוריה היפ מורכבת מאנשים פשוט נורא נחמדים, אנשים ללא שום גחמות או אגו או העמדת פנים. הם חביבים אך לא מתחנפים, הם מתקשרים עם הקהל ובינם לבין עצמם ועושים את זה "אשכרה" מתוך אהבה למקצוע ולאומנות שלהם.
מיק בוקס כיום בן 70, ברני שואו בן 61, הקלידן המשובח פיל לנזון, בן 67, והחבורה הזו רחוקה מלהראות "גריאטרית" על הבמה. האנרגיות והחיוניות שלהם ראויים לציון מיוחד ויוצרים אנרגיות מאד מאד חיוביות הזורמות אל הקהל.
ומילה לסיום על ההפקה של פטריק מ"פרוגסטייג', צריך המון המון "ביצים" בימינו וחזון להביא לארץ להקות כדוגמת אוריה היפ. התקשורת הממוסדת לא משתפת פעולה ולא מאזכרת ולא ברמז את קיום ההופעה, הקהל הצעיר לא תמיד מודע לחוויה שמעניקים ה"דינוזאורים" הוותיקים וצריך הרבה תעוזה לבנות על כך שהקהל היותר מבוגר יאות לצאת מהבית ועוד ביום רביעי. הפעם באמת מגיעה מילה טובה לא רק על התעוזה אלא על ארגון ללא דופי – המופע החל בול בשעה 22.00, אנשי האבטחה היו אדיבים וגם לנו, המסקרים והמצלמים ניתן סיוע מירבי בסיקור – וכן, יש קהל שרוצה ליהנות מאוריה היפ, מג'טרו טול, מהשבת השחורה ודומיהם.
הערב בהוואנה קלאב היה בהחלט ערב שיכנס לפנתיאון של מופעי רוק ייחודים, מרשים ובעיקר מהנה.
סט ליסט: 1. Gypsy 2. Look at Yourself 3. Shadows of Grief 4. Sunrise 5. The Law 6. Stealin' 7. The Magician's Birthday 8. One Minute 9. Between Two Worlds 10. July Morning 11. Lady in Black 12. Easy Livin'
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – לאה אבישר
וידאו
נהניתי מאוד מאוד מהסקירה שלך. נראה שהיא באמת באה מאהבה. ראיתי אותם יום לפני זה בחיפה ואני חותם על כל מילה.להקה נהדרת ובהחלט אחלה חברה.
מצרף גלריה מחיפה
http://www.pbase.com/dkeshet/uriah_heep
אחרוני הדינוזאורים :
כשאלוהים החליט להשתעשע ולשחק כדורגל הוא נכנס לגוף של פלה….
כשאלוהים החליט להשתעשע ולשחק כדורסל הוא נכנס לגוף של מייקל ג'ורדן……
כשאלוהים החליט להשתעשע ולנגן בגיטרה הוא הלך לראות את פייג' את הנדריקס את סטיבי ואיי ואת קלפטון ואז נכנס לגופו של מיק בוקס- גדול הנגנים ווירטואוז הגיטרה הגדול מאז ומעולם. !!!