אינדינגב 2017 – גרסת הבמאי

אמנם ערכנו ביקור קצרצר כאורחים בפסטיבל אינדינגב, עליו דיווחנו, אולם כמה ימים אחרי שמצפה גבולות חזר להיות מתחם פתוח ריק מכל חפץ מגיש שליחנו הרשמי בפסטיבל, כפיר ריפשטוס, דו"ח מפורט מלא בחוויות ודיווחים מהמופעים והאווירה, או כדבריו – הרבה רוקנ'רול אמיתי (וקצת בידור) במדבר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בשנים עברו לא טרחתי כלל להגיע לפסטיבל "אינדינגב" כי אמרתי לעצמי שממילא רוב ההרכבים שבאים להופיע שם הם הרכבים תל אביביים שאני ממילא אתקל בהם במועדונים כמו "לבונטין 7", "בארבי", "אוזן בר", "הצימר" ודומיהם. ובכן, מצד אחד זה נכון, המון הרכבי רוק רועשים, שת'כלס הם הסיבה לכך שהגעתי לאינדינגב, הם הרכבים שמופיעים במקביל באזור ת"א, אבל מצד שני איפה בת"א אתה יכול לקבל מנה כזו גדולה של רוקנ'רול טהור לתוך הוריד ? בכל זאת, יש גם את אווירת המדבר, במות שהן יחסית גדולות ולחבר'ה בלהקות יש מקום לזוז על הבמה והם לא צריכים להיות דבוקים אחד לשני כמו בלבונטין 7 ואתם לא תאמינו כמה דבר כזה בסיסי יכול "להרים" למעלה הופעה. בנוסף, מערכת ההגברה, בוודאי של במת הקוף, שהיא הבמה המרכזית והגדולה שהייתה במתחם, נתנה סאונד שהיה "גדול", היקפי ועוצמתי בהרבה מכל מה שתמצאו בכל מועדון תל אביבי ממוצע. אז בסופו של דבר, אפילו לאחד שהוא "שועל הופעות" ותיק כמוני היו מספיק סיבות טובות להגיע לאינדינגב השנה. מכיוון שלא נכחתי ב"אינדינגב" הקודמים ההתייחסות תהיה אך ורק למה שהתרחש באינדינגב השנה, בין ה-19 ל-21 באוקטובר 2017.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ההגעה למתחם הייתה די פשוטה, אם כי לא ראיתי שום שלט מכוון בקרבת האירוע, וגם האירוע עצמו לא הופיע ב-Waze תחת השם "אינדינגב". הגעתי בצהרי היום הראשון למתחם, ומכיוון שהגעתי כצלם לאירוע, אז לא ממש קסם לי להתחיל להתעסק בהקמה של אוהל, אלא ישר הלכתי למתחם של ההופעות, לבמת הקוף, שם עמדה להתחיל בחמש בדיוק ההופעה של עומר קורן, שניצח בתחרות של איזה להקה תופיע ראשונה. כשההופעה התחילה, עמדו בקהל בקושי 2-3 אנשים ועוד שני אנשי סאונד, עובדה שמלמדת על כך שבתחילת הפסטיבל כנראה שרוב הקהל היה עסוק עדיין בהקמה של האוהלים…לפי הדוגמא הזאת לא בטוח שממש כדאי להיות הלהקה שפותחת את ההופעות באינדינגב. הרכב אינדי חביב עם הרבה פוטנציאל, עומר פלוס 2 גיטריסטים, צ'לו מקלדת ומתופף שנתנו סאונד אקלקטי רוקי – אלקטרוני- פרוג, שירים על ניצול כלכלי של בע"ח, מלודיות מורכבות וזמר כריזמטי אחד. ההרכב השני שעלה Revo גם הוא הרכב אלטרנטיבי צעיר עם סאונד שנוטה יותר לכיוון הפרוגרסיבי ובוודאי יותר מגובש ומלוטש מזה של קודמו, שבמרכזו זמרת בשם נעם רבו פרידמן עם שירה שהיה בה הרבה חן ג'אזי שהשתלבה יפה בסאונד הפרוגרסיבי של ההרכב. השמש התחילה לשקוע, מה שגרם לתאורה של הבמה להתחיל לעבוד ולתת אפקט סגלגל כחול יפה למוסיקה של הלהקה וסופסוף הקהל התחיל להתאסף מול הבמה. אפשר להגיד שההתחלה של האינדינגב 2017 הייתה בסימן להקות צעירות שהן לא ממש מוכרות. מכיוון שמדובר ב-3 במות נפרדות שפועלות כל העת במקביל, ברור שאי אפשר לראות את כל ההופעות וצריך להחליט על מה מוותרים ועל מה לא. ניצלתי את ההופעה הבאה כדי לנוח קמעה בדוכן הדיסקים (הבהחלט משובח ומומלץ) של קבוצת קמע, שניצב לו לא הרחק מבמת הקוף, ששם נמכרו דיסקים (ותקליטים) רבים של אמני אלטרנטיב בהוצאת הלייבל, הוצאות של אנובה והרבה דברים מעניינים של חבר'ה צעירים שלא רואים בדר"כ בחנויות. החבר'ה בדוכן אף הגדילו לעשות והביאו לדוכן מכשירי דיסקמן למי שרצה להאזין לדיסקים. בעודי בדוכן פתאום אני שומע את איה זהבי פייגלין מתחילה להפציץ בבמה שמאחורי  את "אמריקה"…ישר קלטתי שזו הופעה שצריך לצלם, אז תוך דקה כבר הייתי מול הבמה עם המצלמה. אהבתי מאוד את האלבום הראשון של  ההרכב הקודם שלה "כל החתיכים אצלי", אבל איכשהו לא יצא לי לראות הופעות שלהם, אז זו הייתה הפתעה לטובה להיווכח שהסולנית שלהם יודעת לתת הופעת רוקנרול כל כך טובה, גם בהיבט של השירה וגם בהיבט של הנגינה. רק תראו איך היא שואגת שם "איך לא המציאו פצצה, נגד לב שבור, לא המציאו פצצה…". יש הבדל, שהוא לעיתים מאוד דק, בין הופעה שהיא הופעת בידור שנועדה לבדר את הקהל לבין הופעת רוקנ'רול אמיתית עם אנרגיות של הופעת רוקנ'רול אמיתית, ומבחינתי ההופעה של איה נכנסת בהחלט לקטגוריה של הופעת רוקנ'רול אמיתית. אלון עדר הצטרף וליווה אותה בהמשך על הקלידים. אחריה עלו הג'ירפות, שאומנם המוזיקה שלהם לא ממש דיברה אלי אבל הסולן שלהם זרק לקהל הרבה הערות ציניות ומשעשעות ("הרבה אנשים לא יודעים, אבל כשאתה גבוה אתה יכול גם להסתכל על כולם כאילו הם קטנים, וגם לקפוץ וליפול למותך" או "סמים עושים לך טוב כשממש רע לך…תגיד שפתאום רע לי, פתאום סמים, פתאום טוב לי"). הם סגרו את ההופעה שלהם עם "רמי מואשם בהשגת סמים קלים". אגב סמים, מכיוון שאני כצלם התעסקתי כל הזמן בלצפות ולצלם הופעות, אז לא ממש עניין אותי מה המשטרה עושה במתחם (מה שכן עיצבן אותי היה שהשוטרים פעמיים "גנבו" לי כיסא, וכיסא היה מבחינתי אחד הפריטים הכי חשובים באינדינגב, לא ברור מדוע הקהל הרב שהגיע בהמוניו צריך לשבת כל הזמן בתוך ערימות של חול, פרט לספסלי ישיבה שהיו בתוך מתחם האוכל וגם הם היו מלאים עד אפס מקום, המארגנים: אנא לתשומת ליבכם ליישום בפסטיבל הבא !) אבל אפילו בתור אחד שלא מעשן כלום לדעתי זה מעשה מטופש ואפילו שפל ומכוער מצד המשטרה לרדוף אחרי מעשני הג'ויינטים, בטח בפסטיבל כזה. אחריהם עלתה על במת הקוף להקת רוקפור שפתחו עם "האלויין". לא ראיתי אותם הרבה זמן, בטח מאז שאלי לולאי חזר ללהקה. טכנית, אי אפשר לבוא בטענות ללהקה, אלי לולאי קפץ וזז כל הזמן בצורה תזזיתית על הבמה בצורה שלא הייתה מביישת את מיק ג'אגר וברוך דפק סולואים יפים על הגיטרה. הבעיה שקיימת בהופעה שלהם, כשאני משווה את ההופעה שלהם באינדינגב להופעה אחרת שלהם שראיתי במועדון הבארבי בסביבות דצמבר 2007, נראה שהחבר'ה כיום נמצאים ומנגנים בתוך איזה מתחם סגור של נוחות שנוח להם להיות בו: כלומר אין ניסיון להמר, לפרוץ גבולות, לקחת סיכון וצ'אנס חדש וחבל כי סה"כ מדובר בנגנים משופשפים וותיקים שיכולים "לתת" הרבה יותר ממה שאני ראיתי. אפילו הדואט של אלי עם גל דה פז "Aquarius" לא הציל את המצב מבחינתי. זו הייתה הופעת בידור, ולא רעה בכלל למי שחיפש את הסוג הזה של ההופעות בפסטיבל, אבל בוודאי לא הרוק'נרול הבועט שאני חיפשתי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

היום השני לפסטיבל הסתמן כיום המוצלח ביותר של הפסטיבל מבחינתי, בעיקר בזכות הרבה להקות אינדי צעירות שהופיעו רובן בבמת הפיל שהייתה הבמה הבינונית בפסטיבל: יובל מנדלסון ("אני יעשה שיר מלפני 15 שנה ולפני 15 קילו, וכשאני אומר 15 קילו אני מתכוון ל-20 קילו, וכשאני אומר 20 קילו, אני לא אומר את כל האמת…אבל לא איבדתי אף שערה…רוק'נרול זה לא עסק לקרחים!") ורגל סברס ייצגו את הפאנק רוק המלוכלך, הרועש וההזוי. רוק'נרול בלי פשרות. ההרכב של דור קורן (שהוא גם הבאסיסט של להקת Tree) Bigfoot, סיפק את הופעת הגראג' סייק רוק הכי טובה שאני ראיתי בפסטיבל הזה, דינמיקה מדהימה של נגינה אינטנסיבית בין שלישיית הגיטרה-בס-תופים תוך כדי שדור דופק סולואים "מלוכלכים" שלא מן העולם הזה בגיטרה שלו בסטייל ג'רי גארסייה מה-Grateful Dead או ג'ון צ'יפולינה מה-Quicksilver Messenger Service. מבחינת פסיכדליה, אי אפשר שלא להזכיר גם את ההרכב הנורבגי Electric Eye שעלו להופיע על במת הקוף בשתיים בלילה כדי לתת את אחת ההופעות החזקות ביותר של פסיכדליה מודרנית שנראו בארצינו בזמן האחרון. זו הופעה שצריך להתרכז בה טוב מאוד כדי להבין מה הולך שם: חריקות, צפצופים, אפקטים של גיטרה, גיטריסט מוביל שעושה קסמים על הגיטרה שלו ומתופף לא פחות ממדהים עם דינמיקה מאוד רחבה של נגינה ומקצב. גם הבסיסט, שניגן בצורה מאוד פאנקית על הבס לא נשאר שם פרייאר. באותו היום ראיתי גם שתי הופעות של שתי אמניות רוק משובחות שלפני אינדינגב לא יצא לראות אותן בהופעות סולו: שני פלג והילה רוח. שני הגיעה בהרכב של טריו בס-גיטרה-תופים, חלק מהשירים נתנו רוק בועט שלא מתפשר וחלק היו מלודיות יותר שקטות. לשני יש קול עם הרבה עוצמה ורגש שאופף אותך מכל הכיוונים. רגע חזק במיוחד בהופעה נרשם כשנגה שלו הצטרפה אליה לשלושה דואטים מהם זיהיתי את "עדיף" ו-"לישון". רגש ודיסטורשן נפגשים, כמו שנגה כתבה לקראת ההופעה בעמוד הפייסבוק שלה. הילה רוח, לעומת זאת, הולכת יותר לכיוון של הארדקור פאנק אלטרנטיבי, ההופעה שלה מאוד "צבעונית", היא עולה לבמה עם מעיל עור אדום, נעה בצורה תזזיתית על הבמה, ותוך כדי ההופעה קופצת מהבמה לתוך הקהל שנושא אותה על כפיים, מגישה שירים "מוזרים" (במובן הטוב) וציניים כמו שצריך ("האהבה היא עיונית, אין לה כסף למונית") בהופעת אינדי, גיטרת דיסטורשן בסטייל של Rowland S Howard, אפשר לזהות פה השפעה של Lydia Launch בשירה שמודגשת מאוד דרך אפקט שהופך את הקול של הילה למשהו מאוד עמום ומעושן, חצי מסומם שכזה.  "אנחנו לא משפחת מלוכה" היא צעקה את אחד השירים שלה כשהיא ירדה מהבמה, שמתאים מאוד ונראה לי (וזו הפרשנות שלי) מאוד רלוונטי כיום ביחס משפחה מאוד מסויימת מרח' בלפור אחד בירושלים. אחת ההופעות החזקות, האפלות והדרמטיות ביותר מאינדינגב 2017, אין בכלל שאלה. גם המפשעות, שעלו לפני הילה על במת הקוף, לא טמנו את הידיים בצלחת, שרו כל מיני שירים על צרות, בעיות ("ריטלין בלוז", "יש לי הרגשה שמשהו רע מאוד הולך לקרות לך") ובעיקר בלט הלהיט החדש על "צרת התרבות" אחת שהיא "צרת אופקים…צר לי עליה, צורחת מעומק גרונה…צרה של טיפשים". המפשעות כבר מאוד משופשפים בהופעות והיה להם קל להעביר את חווית ההופעה שלהם לבמה הגדולה של האינדינגב, בייחוד כשהם היו מחוזקים בשי לנדא, קוסטה קפלן וזאב טנא ונגנים נוספים. זאב טנא הוא באמת עוף מוזר, יש לו הופעה דרמטית, הוא שואג ונותן צעקות כמו איזה קצין גרמני מימי הרייך השלישי והוא מוסיף ים של צבע וטירוף להופעה. אילונזו טיפס על הברזלים, כמו שהוא תמיד עושה בכל הופעה, ואנשי האבטחה גירדו במבוכה את הפדחת ולא הבינו בכלל מי זה ההרכב המוזר הזה שאותו הם אמורים עוד לאבטח…

מצגת זאת דורשת JavaScript.

את היום השלישי והאחרון לפסטיבל ניצלתי כדי לראות בהתחלה בצהרי היום את כפיר רימוך, האגדה והמנהיג הבלתי מעורער של "הלטאות", יחד עם זוגתו ג'קי על השירה ועל ה-Theramin והקלידים, בחיזוק של סמסון על האלקטרוניקה והאפקטים, נותנים על במת "החיפושית" את האינטרפרטציה החדשה שלהם לשירים ישנים של הלטאות פלוס שירים חדשים. ג'קי ורימוך נמצאים כבר תקופה די ארוכה בדרכים ויש להם סדרת סרטים שאני ממליץ לצפות בה בעמוד הפייסבוק שלהם…בלט במיוחד הביצוע הנדיר של ג'קי ל"שדות התירס", להיט ותיק של "הלטאות". חצי שעה אחרי שרימוך וזוגתו סיימו את ההופעה שלהם, עברתי לבמת הקוף, שם עלו להופיע  ה-Great Machine, הלא היא המכונה המופלאה של האחים חביב בגיטרות יחד עם מיכאל יצחקי, שסיפקו את אחת מהופעות האינדי הטובות ביותר בפסטיבל. אצל השלישייה הזו כל הופעה היא לא סתם הופעה אלא ממש אירוע (event) שבמהלכו הקהל עצמו לוקח חלק בהופעה: עומר חביב חילק את הקהל לשני חלקים, המתופף התחיל לנגן וכשעומר ואבירן נכנסו לפעולה אז שני החלקים של הקהל רצו זה לזה והחלו בריקוד פוגו סוער…היה גם משעשע לראות את הילדים של האחים חביב משתוללים על הבמה בזמן ההופעה, אכן הילדים האלה מקבלים חינוך מוסיקלי מצויין ואני מתאר לעצמי שעוד 20 שנה הם יהיו בפרונט של דור האינדי הבא…ההופעה האחרונה שראיתי הייתה של הרכב פסיכדלי ותיק, ה-Appetizer Cheescake, שלישיית בס-גיטרה-תופים שהתחילו להופיע כחלק מקומונת לבנדה 2 בת"א בשלהי שנת 2012…פסיכדליה איכותית של ג'אמים מרחפים ששורשיה גם כן נטועים אי שם בסן פרנסיסקו בשנים 66-67. דן עזרא, הגיטריסט והזמר של ההרכב נראה (ומנגן) כמו היפי שעבר היישר משנות השישים, לעיתים הגיטרה שלו נשמעה דומה לסיטאר. מיכאל יצחקי המתופף הוא כאמור אחד המתופפים הכי חזקים ומשופשפים בסצינה מנגן גם ב-Great Machine, וראיתי אותו מנגן בעוד הרבה הרכבים אחרים ובכל מיני ג'אמים מאולתרים. ורועי גדליה הבאסיסט, נותן את המסגרת לכל הג'אמים שעליהם דן מאלתר בתיבת האפקטים שלו. זהו, בשבת אחה"צ אני פרשתי מהפסטיבל, עייף אך מרוצה ועם שלושה כרטיסי זיכרון מלאים בהופעות. נתראה באינדינגב 2018.

וידאו

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s