המופע של גל דה פז ו- The Paz Band עם קווינטט כלי מיתר במועדון בארבי, מוצ"ש 02.09.2017. מבקר הבית אדר אבישר חווה את המופע ומעדכן ברשמיו. צילום + וידאו: לאה אבישר.
פרולוג: +
בעולם התרבות יש לעיתים אנומאליות ברוכות. תופעות של דגים השוחים נגד הזרם ומנפצים את כל התאוריות הנפוצות אחת לאחת. אחת התיאוריות העכשוויות מדברת על כך שאם אמן רוצה להצליח עליו לפנות קודם כל לקהל צעיר, שירים קצרים ללא סולואים, מלווה בסרטון יוטיוב שמיועד לבעלי אינטליגנציה גבולית, להיראות מה שיותר ב"השקות" ובמדורי הרכילות ורצויה מאד גם השתתפות אחת משמעותית בפסטיגל, פסטיבל או כוכב נולד.
כל אלה יביאו מן הסתם גם לאמן להיות בין המאושרים שיכללו ב"פלייליסט" של תחנות הרדיו השונות ולפעולת שרשרת שיזניקו את הפופולריות של האמן המדובר למרום הפיסגה (שלאחריה נפילה והתרסקות כואבת).
אני מלווה את גל דה פז כבר מספר שנים. גל היא בהחלט מסוג הדגים הללו – אינה מושפעת מכל התיאוריות, שרה באנגלית, מבלי להתחשב ב"כללי" המסחריות, עם נגנים מעולים שיודעים "לתת בראש" עם סולואים המזכירים לא פעם את הווירטואוזיות שהייתה נהוגה בשנות ה -70. ולמרות שאף אחד משיריה אינו מושמע בפלייליסט כזה או אחר, מעולם לא כיכבה בתוכנית ילדים ועל פסטיגל אין ממש על מה לדבר, הזמרת הצעירה והמוכשרת הזו מפיקה אלבומים מדהימים, מופיעה בפני אולמות מלאים בפני קהל מעריצים נאמן שהולך וגדל ובשקט בשקט, הגברת הצעירה פשוט מפוצצת פסטיבלים ברחבי אירופה בפני קהלים של עשרות אלפי אנשים.
דה פז, לא יודעת, אבל חוסר האמון שלי בתמונות שהיא מפרסמת מהופעותיה בפסטיבלים בחו"ל גרם לי לשלוח "מרגלים" לפסטיבל עתיר כוכבים ליד פאריז שם היא הופיע עם להקתה "לוסיל קרו". המרגלים חזרו עם דווחים מעוררי השראה על קהל צרפתי שיצא מגדרו והכתיר את גל ולהקתה כ"הכי מעניינים" בכל ימי הפסטיבל.
אז כן, בניגוד לכל הציפיות אפשר גם אחרת. אפשר לתת לאומנות לדבר ולא למסחריות. אפשר לעשות מוסיקה טובה המתרפקת לא אחת על שנות ה -70 והמושכת אליה קהל צעיר מבלי להיחשב ל"דינוזאור". ואפשר גם אפשר להצליח בגדול מבלי להזדקק לגימיקים.
בהקשר הזה נזכרתי בהופעה אחרת שסוקרה כאן בהרחבה, הופעתה של הזמרת הניו יורקית רג'ינה ספקטור שמילאה עד אפס מקום את אמפי-פארק רעננה ללא מסע יחסי ציבור נוצץ. ולמרות ההרכב הלא שגרתי שכלל צ'לו, פסנתר, תופים וקלידים הביא את הקונצרט לרמות ענקיות גם מבחינה מסחרית.
הביקורת:
גל דה פז מתבגרת, ובמקרה שלה מדובר במחמאה ענקית. כמי שכבשה בדרכה האלגנטית שיאים אומנותיים דומה שהאומנית הייחודית הזו מחפשת אחרי אתגרים חדשים. הפעם הייתה זו חמישיית כלי מיתר שהצטרפה ל – THE PAZ BAND בעיבודים מיוחדים שנעשו לערב המיוחד הזה.
אקדים ואומר שמועדון הבארבי הוא המקום הכי פחות מתאים לשילוב שכזה שכן הוא נעדר אקוסטיקה בסיסית ועיקר העולם האקוסטי מגיע מהגברת הכלים. דווקא בתחום ההגברה של הכלים החשמליים איש הקול של דה פז עמד יפה במשימה והסאונד, לפחות מאחורי הקונסולה היה מדוייק ומהנה, במיוחד בכל מה שהיה קשור לאיזון מושלם בין ה"גבוהים" ל"סאב וופר". האכזבה הייתה מהצורך להגביר משמעותית את הקווינטט, עובדה שגרמה לכלים האקוסטיים להישמע לכל היותר כמוצר היוצא מדוגם צלילים.
בשירים השקטים, במיוחד בהתחלה, השילוב בין THE PAZ BAND לבין החמישייה היה מושלם (כוון נוסף של הצ'לו היה תורם) והעיבודים שנעשו במיוחד ל – DOWN THE RABBIT HOLE היו מרשימים ויצירתיים (במיוחד סולו הכינור שהזכיר לי מעט את "השטן ירד לג'ורג'יה" של להקתו של צ'ארלי דניאלס).
דה פז שמודעת היטב לנטייתה ל"התפרעויות" שמרה על איפוק מירבי, שאינו אופייני, על דיוק טונאלי ווירטואוזיות קולית בוגרת וטיפסה לשיא (לא רק של ההופעה המסוקרת) בגרסתה המונומנטאלית ל – A CHANGE IS GONNA COME של סם קוק…. האמת ? כשסגרתי לכמה שניות את העיניים ושמעתי את השילוב המדהים בין הקול האלוהי של דה פז עם חמשת נגני המיתר וסולו הגיטרה של מוטי לייבל נזכרתי כמעט בדה ז'ה וו בביצוע האלוהי של ארית'ה פראנקלין הגדולה – והביצוע של גל לא נפל מהביצוע של פרנקלין.
הבעיה בשילוב הקסום הזה הייתה ככל שעלה הווליום וככל שגבר הקצב – החמישייה פשוט הלכו לאיבוד כאשר נגינת הקלידים והגיטרות פשוט מאפילה על החמישייה ומייתרת אותה. ולמען האמת, בקטעים היותר קצביים ברפרטואר של הלהקה העיבוד לחמישיית מיתרים הופך לבלתי רלוונטי, בטח במקום שאינו מותאם אקוסטית לכלים נטולי הגברה.
הערב השפיע רבות על יכולותיה של גל שהתעלתה לרמות שאינן מוכרות בנוף המקומי – הביצועים המדוייקים והמלהיבים שלה ל – I KNOW THE WAY, OFF THE GRID, BETTER ו – HUMMINGBIRD הוכיחו עד כמה ההרכב עבר שינוי משמעותי, התבגר, השתפשף והתגבש. גם השילוב המנצח עם האורח הייחודי, גל ניסמן, תרם רבות להצלחת הערב.
מבחינתי, ה – MVP של כל הקונצרט היה הפעם נגן הבאס רז בליצבלאו שהתעלה לרמות נגינה מדהימות אך יחד עם זאת שמר על יציבות ועל כך שההרכב כולו היה עם הרגליים באדמה גם בקטעים היותר "מופרעים" של הערב.
בליצבלאו הוא מוסיקאי מוכשר ששולט בטכניקות נגינה מגוונות, יודע מתי "לתת בראש" ומתי "לתת אוויר" בנגיעות קטנות ובסיסיות. למעשה הוא הבאסיסט הקלאסי, כמו רוג'ר גלובר מסגול כהה, או גיזר באטלר מ"השבת השחורה", הוא מצד אחד מהווה את עמוד השדרה של הלהקה אך מאידך יוצא למתפרצות עם סולואים מתוחכמים שיוצר כלי הנגינה המוזר הזה.
מטבע הדברים גם הרבה יותר קל להתלהב מנגינה של גיטריסט, קלידן או מתופף, אך, כאמור, במקרה הנדון, בליצבלאו זכה אצלי במירב הנקודות וגם העובדה שהוא יותר מתקשר עם סביבתו תורמת בהחלט להענקת התואר. וכמובן מגיע קרדיט לנגני כלי המיתר שערכו את העיבודים – אמיר לקנר ויובל ברוסילובסקי.
עוד נקודה שהעיבה מעט על החוויה היא התאורה "המהפכנית" שהנהיג ניקיטה בבנקו. יש מעט מאד הופעות רוק בהם נכחתי במרוצת 60 שנות חיי שהתאורה כמעט כל הזמן באה מכוון הבמה לקהל וגורמת לעיוורון. נדירות היו הפעמים שהספוטים כוונו מכוון הקהל לבמה וברוב זמן ההופעה התחושה הייתה של מבט לכוון השמש בניסיון לחדור את הקרניים המסנוורות. תאורה מקורית ? פריצת דרך בתחום האילומינציה ? יתכן, אך בהחלט גורם שמפריע לשלמות ההנאה במיוחד אם אתה עומד במקום רחוק משפת הבמה.
מילה טובה מגיעה לקהל הנאמן של דה –פז, לא מדובר ב"עוד קהל", אלא באנשים שמכירים כמעט כל מילה בשירים, מעודכנים ומעורבים ונוהגים בכבוד ובהערכה כלפי האומן אותו הם אוהבים אהבת אמת.
כבר בביקורות קודמות ציינתי את הרב-גוניות של הקהל של דה פז, מבוגרים לצד צעירים, חילוניים לצד דתיים, תושבי תל אביב לצד תושבי הפריפרייה. קבל שנע ורוקד ושר ומחבק ויחד עם זאת בניגוד למצופה מ"קהל של רוק נ'רול" מדובר בקהל אדיב ונדיב.
בהקשר הזה סיפורון קטן – אמש, מטבע הדברים, לאה, זוגתי שתחייה, שמצלמת עבורכם את המופע, נאלצה מספר פעמים לטפס על המעקה כדי להשיג זווית יותר טובה. מישהו מעומדי השורות הרחוקות ביקש ממנה שתחדל – בתום המופע הוא ניגש וביקש את סליחתה מכיוון שלא ידע שהיא מתעדת את המופע (הוא גם שאל באדיבות אם אנחנו ההורים של גל….. אז רק כדי להבהיר אנחנו לא ההורים של. ולגל יש אמא מדהימה שמלווה אותה לכל ההופעות ונחשבת למעריצה מספר אחת).
אפילוג:
רבים קראו לה ג'ניס ג'ופלין הישראלי. אני מסתייג מהכינויים הללו (כגון ג'ימי הנדריקס הישראלי, כינוי שהודבק לגיטריסט שלמה מזרחי) גל היא זמרת יוצרת שעומדת בזכות עצמה ויוצרת מוסיקת רוק משובחת ההולכת ומתשבחת מהופעה להופעה. בעיקר בגלל שגל לוקחת על עצמה משימה לא קלה "לדחוף את העגלה קדימה במעלה ההר", כפי שהיא בעצמה הגדירה את משימותיה.
למרות שגל ממש לקוחה מעידן אחר, עידן שנע אי שם בתחילת שנות ה -70 (עת פרחו אמנים כבוב סיגר) היא שומרת על רעננות, אקטואליות ורלוונטיות. המוסיקה שלה אולי נראית פשוטה מבחינה טונאלית, אך העיבודים, העיבוד הקולי והוירטואוזיות של נגניה הופכים את ה – THE PAZ BAND לאחד ההרכבים הכי משובחים שנראו כאן מאז שחיים רומנו, דני שושן, מיקי גבריאלוב וחבריהם הקימו את הצ'רצ'ילים.
לא לחינם אני מזכיר את אותם, כי כמו הצ'רצ'ילים, THE DE PAZ BAND הם פוטנציאל ייצוא תרבותי ישראלי שיצליח בגדול (ולאו דווקא בגלל הופעות החימום שהלהקה עושה לאירוסמית' ודומיהן). פשוט בגלל שהמוסיקה שלהם מתעלה למקומות שאינן מביישים להקות רוק מסוגה עלית מצמרת הרוק הקלאסי העולמי.
ומילה אחרונה מיועדת לקוראת גל דה פז: לא משנה מה יכתבו עליך, מה יאמרו עלי, תמשיכי להיות בדיוק מה שאת וליצור יחד עם ה – THE PAZ BAND מוסיקה איכותית וחווית הופעה שרק אתם יכולים לתת.
האלבומים
וידאו
האמא של גל, דפנה, היא זמרת מוחמצת שיכלה להיות אחת הזמרות הקלאסיות הטובות של ישראל, אבל עולם המוזיקה פיספס כאן בגדול.