מילים ומחשבות על פסטיבל מטאור, נרנג'ה וערן אריאלי, לטוב ולרע.
האמת, ישבתי הרבה זמן על הגדר, משתדל לא לנקוט עמדה, לא להתערבב מעבר למה שאני צריך, לעטות טפלון ולמשוך הלאה. התעשייה היא לא אזור נוחות.
מבחינתי השיא בפרשה התרחש השבוע כחלק מהאייטמים של תכנית הטלוויזיה "הצנרת", זו שחבה את חייה לאינטרנט והרשתות החברתיות, בעצם מי צריך תכנית שכזו, הרי כל הרעיון באינטרנט הוא חוסר התלות בתקשורת הישנה הממסדית, עצמאות, אינדי, מילה, אלו המושגים של הזמן הזה. תקשורת או עיתונות זה חומר גלם לאריזת דגים.
ובעצם במה דברים עוסקים?
בקיץ האחרון, ליתר דיוק בין התאריכים 6 עד 8 בספטמבר, התקיים פסטיבל מטאור בלהבות הבשן, אי שם בתפר בין אצבע הגליל ורמת הגולן. על הפסטיבל חלש המפיק העולה ערן אריאלי באמצעות חברת ההפקות שלו נרנג'ה.
ערן שהחל את מסלולו בתחום ההפקה יחד עם יונתן דה וולף אשר שירת יחד עמו בצבא, במסגרת חברת ההפקה שהקימו "נרנג'ה" שפעלה מתוך חדר שכור בהרצליה, הפרויקט הראשון שלקחו על עצם היה הבאתו של המוזיקאי האלטרנטיבי קורט ווגנר, מכאן הדרך צלחה להם בהבאת והפקת מספר אמנים והרכבים אשר ניתן להגדירם כנישתיים ואלטרנטיביים בהווייתם מול המיינסטרים העולמי, העניין תפס ועבר מפה לאוזן, שמות כ- "M83", "Why?", "Calexico, "Of Montreal", "John Grant", "Beach Fossils" הגיעו לתל אביב בזכותו של אריאלי שדאג לייבא לארץ את ההרכבים שהוא אהב כצעיר בן 25 החי את המוזיקה.
נקודות השיא במסלול ההפקה החלו להתהוות כאשר האמנית אמנדה פאלמר שהובאה לארץ ידי אנשי משרד ההפקות ICP Live הגיעה להופעה בתל אביב וערכה צעדה שהחלה מחדר קטן בדרום תל אביב בו קיימה הופעה מצומצמת עד מרכז שדרות רוטשילד כשמאות צעירים וצעירות צועדים אחריהם ומצטרפים לאורך המסלול כעכברים אחרי החלילן מהמלין, זו הייתה פעולה נכונה כי למחרת המופע של אמנדה בבארבי היה סולד אאוט, לערן היה חלק נכבד בקידום וניהול האירוע!!
גם הבאתו של המוזיקאי פסבינדר הרשום בתעודת הזהות שלו בשם מיכאל דויד רוזנברג הייתה אבן דרך משמעותית, יום אחרי המופע בבארבי הוא מילא את המדרחוב של נחלת בנימין בקהל רב כאשר השמועה עברה ברשת מאחד לשני.
בתעשייה השם של ערן, נרנג'ה, החל לתפוס תאוצה ותשומת לב גם אצל הבכירים, הנה בא בחור צעיר שמצליח להכניס רגל אל תוך העולם הזה שעד היום היה שמור לגדולים והוותיקים, הפקת מופעי חו"ל, " M.Ward" בתאטרון גשר, סו ג'ורג' במשכן האופרה…
הדרך ממשיכה, ראוי לציין את ההופעות של "Alt-J" פעמיים בישראל, את הבאתו של מנהיג להקת נערי החוף, בריאן ווילסון, לאמפי ברעננה למופע שכולו סולד אאוט (ווילסון חזר לישראל להופעה נוספת לפני כשנה בהפקתו של אודי אפלבוים), את ההופעה המצויינת של ההרכב האוסטרלי " Tame Impala " וכמובן את השיא הגדול של כל הזמנים, בעצם מעבר למופע ההיסטורי של הרולינג סטונז בהפקתו של שוקי ווייס לא הייתה הצלחה שכזו במאה הנוכחית מבחינת הופעות פארק ( אני במפורש לא מדבר על ההופעות בפארק בשנות התשעים…), הבאת ההרכב "Radiohead" לפארק כנגד כל הסיכויים, למרות החלטה שיפוטית של בית משפט שבעצם מנעה הפקת מופע נוסף בקיץ בפארק, למרות עמידה איתנה של פיקוד המשטרה למנוע את ההפרה של הצו, ערן הלך עם כל הכוח, החוצפה והתושיה היישר אל משרד החוץ והציב את רעיון המופע כעמידה ברורה ומנצחת מול מתקפות האנטישמיות של תנועת ה- BDS, ערנג'ה לקח את כל הקופה, משרד החוץ, ממשלת ישראל, כופפו את כל החוקים, תקומת עמישראל מול נוחיות זמנית של דיירי השיכון ברמת גן, עמישראל ניצח, רוג'ר ווטרס קיבל אצבע זקורה מחמישים אלף היפסטרים ישראלים שמלאו את פארק הירקון בהפקה הכי גדולה עד אז של נרנג'ה – רדיוהד בשיא הקריירה עושה את תל אביב.
ואז באו כמה כאפות לפנים, הערפד המכוער BDS לא ויתר לתל אביב, הודעות על ביטולים של הופעות מצויינות החלו להגיע, הזמרת Lorde החליטה לבטל הסכם להופעה בתל אביב בגלל שתי פרחות ניוזילנדיות שחמלו על מחבלים, הראפר פיוצ'ר ביטל את הגעתו אחרי סגירת הסכם, גם הוא נכנע ל – BDS.
אבל ערן לא מרים ידיים ולא נכנע, הוא מבקש להגשים חלומות, במיוחד את החלום הכי גדול שלו עד עתה – פסטיבל בינלאומי דוגמאת הפסטיבלים הממלאים את הפארקים באירופה בעונת האביב והקיץ, כמה הדליינרים ברמה עולמית, הרכבי חו"ל בשלל סגנונות, ייצוג מרשים לאמנים מקומיים, מתחם לינה, מזון, וודסטוק א-לה ישראל מודל 2018. פסטיבל מטאור יוצא לדרך.
בתעשייה הרבה מעקמים את האף, תלונות על ימין ועל שמאל, גם לשונות רעות סתם, כאן זה "גונב" אמנים מפסטיבל המתוכנן מידי שנה בסמיכות, כאן הוא פוגע בתעשייה המקומית ובייבוא השוטף של אמנים, הרבה דם רע זורם בשטח, אבל ערן לא עוצר בדרך, הוא מגייס צוות ויוצא לדרך, שמות חשובים משלל סגנונות נזרקים לאוויר התקשורת, הפסטיבל יהיה כוכב אמיתי, "מטאור" שמו, אבל הדרך לגזירת סרט חנוכת הבמות מלאה במוקשים נוספים, ביטולים, כאלו שגורמים לחלק נכבד מרוכשי הכרטיסים מראש לפנות לקופות ולבקש את כספם בחזרה, עליהם נסמכה ההפקה בעצם, אלו שכן הגיעו לפסטיבל, למרות ביטולים רבים, במיוחד של לנה דל ריי כוכבת המיינסטרים העכשווית, הגיעו כי הם חברים של חברים, חיפשו את הקטע של הסטלה לשלושה ימים, להתפנן בכל זאת, המציאות הקשה לא עוצרת את הרכבת, הפסטיבל יוצא לדרך, האמת שגם נציג מטעם הבלוג עושה את דרכו לפסטיבל, ללכוד את הרגעים של הפסיכדליה הקשה יותר או פחות, הוא חוזר עם תובנות, מופעים מצויינים לצד התנהלות מנהלתית כושלת.
ובתוך כדי קיומו של הפסטיבל מתחילים לצוץ ברשת ידיעות על הכשלים, הקשיים, אלו לא קיבלו כלכלה, שתיה, צל, מתחם מנוחה, אפלייה בין אמני חו"ל לאמנים מקומיים, טוב אנחנו אומרים לעצמנו, זה קורה, העיקר הדבקות במשימה, להציב את הדגל על פסגת ההר הדמיוני של תעשיית המוזיקה המקומית, העולם שייך לצעירים וכו'…
אבל ההמשך לא משביע רצון, הנה צצים להם ברשת פוסטים של אמנים מקומיים המתלוננים כי לא קיבלו את שכרם, גם אנשי ההפקה, בקליינרים ואחרים מתלוננים על אי תשלום עבור העבודה.
מה שבטוח, משטרת ישראל קיבלה את שכרה בעבור האבטחה והשלטת החוק, במשטרה לא לוקחים ריזיקה לעולם בקטע הזה, "עבודה בשכר" רישוי עסק ופתיחתו רק לאחר התשלום, לא פרייארים. האמנים שהגיעו מעבר לים וודאי וודאי שקיבלו את שכרם, הרי זה מותנה בחוזים, אין כסף לא באים. תמיד. רק הלוקאלס, הנייטיבס, המקומיים, נדפקו.
בימים האחרונים זה אכן פרץ החוצה ביתר שאת, מלא האשמות לעברו של ערן אריאלי, אך יש כאלו שלא רצים להאשים, לוקחים במשקל את החלום שהגשים לאלפים, הוא ולא אחר, תכלס.
אז מה נותר לנו כעת?
אמרגן אחד מלא תעוזה, שהגשים חלומות, לו ולהמוני צעירים, הוכיח שאפשר להצליח. העמיד את ישראל במרכז מפת האינדי העולמי, כשל כלכלית בהפקה גדולה, מנסה לאחות את השברים, לא ליפול למלכודות משפטיות שיגנזו את חלומותיו להמשיך הלאה, מנסה למצוא את הפתרון העסקי הכלכלי הנכון לקום מחדש כעוף החול ולהמשיך קדימה, כאן מאחלים לו בהצלחה מעל המשברים, אל תמהרו לקבור את נרנג'ה, היא חייבת לחזור שוב, האמנות, המוזיקה זקוקה לה!!!
