יס, אכן…

המופע של ג'ון אנדרסון, טרבר רבין וריק ווייקמן המכונים ARW עם היצירות של להקת YES  בהיכל מנורה מבטחים. שלישי, 07.03.2017. נכח ותיעד – יובל אראל. מבקר הבית, המוסיקאי אדר אבישר מנתח את העניינים. (בפינת הפרגון – תמונות וקטעי וידאו נתנו גם ל"וואלה!", "רעש" ו"ג'רוזלם פוסט")

הקדמת הבלוג: להקת יס נחשבה בעיני תמיד כאחת מאבות המזון של הרוק המתקדם עוד בימים שהייתי נוהג להאזין לאריכי נגן (תקליטים של פעם..) ואת יצירותיה למדתי ככל הנראה בעל פה

מבלי לדעת לנגן, הזדמנות שנקרתה לפני לפני מספר שנים לפגוש את אחד מגיבוריה המיתולוגיים ריק ווייקמן הובילתני לחוות מופע פסנתר שלו ברדינג 3 בחלקו. הנה חלק מאותה חוויה:

"ואז זה מתחיל, ערב מוזיקלי שבו אני יושב אל מול, על פי תחושתי וזכרונותי, סוג של אלוהים מורם מעם, דמות מיתולוגית הלובשת בשר ודם, גם יודעת להתבדח ולספר מיני אנקדוטות, ככה על הרגע, לוקח את הכל באיזי, כאן הוא ישב עם קט סטיבנס (הרבה לפני שההוא הפך ליוסף אסלם ונעלם מעל מפת הפופ) ומספר איך נכתב השיר "Morning has Broken", שם הוא מספר על העבודה עם דויד בואי ששכנעו כי פסנתר הוא הבסיס לכל יצירה, הוא מפרגן לחברו מלהקת יס, ג'ון אנדרסון, מספר על מפגש ביניהם לפני מספר שנים, ובין לבין משלב נגינה משלל יצירותיו, מבחינתי רגע השיא הוא ביצוע לפסנתר בלבד של שתי הקטרינות מנשותיו של הנרי השמיני, אני לא יודע אם לנעוץ את עיני באצבעותיו הכלל לא ארוכות ומעודנות של פסנתר מלידה, לנסות ולהבין מה הוא מחולל שם על הקלידים, או לנסות ולעצמן ולתת לחוש השמיעה להתענג כל כולו על הצלילים הנטועים עמוק עמוק בתת התודעה שלי ונשלפים אחד אחרי השני עם הנגינה".

גם הפעם לא ויתרתי ולקחתי את ההזמנה למופע של שלושת הענקים הללו בשתי ידיים תוך שאני מתיישב על שורה שלמה בסופה של האורקסטרה בהיכל הספורט של יד אליהו, ויתרתי על הריצות המטורפות להביא פריימים בתצלומי תקריב רק כדי להאזין, אז הרווחתי – ראיתי, נשמתי ושמעתי את הגדולים. עבורכם הכנתי כמה תצלומים וכמה קטעי וידאו. את העבודה השחורה נטל על עצמו ידידי המוסיקאי והמבקר אדר אבישר, קראו את מילותיו להלן.

פתח דבר: שנת 1975, קצת אחרי שהקמתי עם ברי סחרוף את "חלום קוסמי" אני נוסע ללונדון לבקר את בני משפחתי. בן דודה של אמי, מהנדס אזרחי שבנה בין השאר את גן החיות של לונדון מחליט להיטיב עם הנייטיב שהגיע מהמידל איסט ושומע על להקה מוזרה שמופיעה בקווינס פארק, ממש מרחק יריקה מהבית של הבן שלו, פול.

קרוב המשפחה הנדיב, לא ידע בדיוק להסביר של מי ההופעה כי זו לא להקה "מהמצעדים" אבל מה בעצם אכפת לי ? זה ממש ממש קרוב לבית ומקסימום אוכל לברוח משם. רק כשהגעתי לאתר ההופעה וראיתי את התורים הענקיים שהשתרכו לפני הקופות ואת השלטים מאירי העיניים הבנתי שדוד ג'והן שיחק אותה בגדול – מדובר היה בקונצרט היחיד באנגליה של מסע ההופעות העולמי של להקת "YES" עם האלבום החדש "RELAYER".  קונצרט שניתן לאמר ששינה את כל תפיסת עולמי המוסיקלית במיוחד לאחר שעל הקלידים הופקד המאסטרו פאטריק מוראז.

מאז חלפו עברו להן שנים רבות, הלהקה שהוקמה בשנת 1968, עברה גלגולים שונים ומשונים, פירוקים, איחודים, פיצולים לשתי להקות (האחת YES, והשניה "ערב המוקדש לשירי להקת YES"), ולאחר הפיצולים איחוד של כל החברים הישנים והחדשים למופע REUNION  שכלל שני מתופפים (אלאן וויט וביל ברופורד) שני קלידנים (ריק ווייקמן וטוני קיי), שני גיטריסטים, (סטיב האו וטרבור רבין) וזמר אחד – ג'ון אנדרסון….

אך, למי שחשב שהסקירה ההיסטורית הזו נשמעת הזויה, הגיעו שנות ה – 2000, או ליתר דיוק שנת 2008 ולאחר שאנדרסון סבל מבעיות בריאות הוא פוטר… כן, כן, ממש כמו פקיד בקופת חולים והוחלף על ידי בחור צעיר שענה לשם בנוויט דייויד, סולן להקת CLOSE TO THE EDGE להקת טריביוט שמחקה את להקת YES  האורגינאליים.

אנדרסון, לא בדיוק אהב את הפיטורין האלה, בלשון המעטה. למעשה עוד בימי הזוהר של הלהקה נהגו חבריה להתפצל במסעות ההופעות לשני אוטובוסים – אוטובוס שבו נסעו הקלידן ריק ווייקמן וג'ון אנדרסון ואוטובוס שאותו הוביל נגן הבאס ומייסד הלהקה כריס סקווייר (שהלך בשנה שעברה לעולמו).

בעקבות שיחות עם נגן הגיטרה טרבר רבין (שהיה חבר ב YES באחד מהפיצולים בשנות ה 80) ועם ווייקמן החליטו השלושה להקים הרכב חדש שיקליט חומר לאלבום חדש אבל יופיע, איך לא ?, עם חומרים מהרפרטואר העצום של YES. וזאת במקביל להופעות להקת "YES" הנמצאת במסע הופעות שמוקדש לביצוע אלבומים שלמים של הלהקה (אם כי בהרכב שכולל למעשה רק את הגיטריסט "המקורי" של YES, סטיב האו וזאת לאחר שכאמור, כריס סקווייר הלך לעולמו, והמתופף, אלאן וויט מתאושש מניתוח בגבו.

הביקורת:

אלפים גדשו אתמול את היכל הספורט בתל אביב וזה כבר סימן מעודד. סבים וסבתות חביבים שלקחו את הנכד לשיעור במוסיקת פרוג לצד קהל מסור מקרב יוצאי ברית המועצות שהתחנך על מוסיקת הפרוג ומכיר ומוקיר כל אות וכל תו.

הפוקוס, מטבע הדברים היה על אנדרסון, דמות ננסית וצנומה הנעזרת בפודיום להגבהה ומאז ומתמיד מתנהלת באופן בימתי ב"רוחניות יתר". מבט מתפלל לעבר השמיים הדמיוניים ותנועות של ספק ריקוד ספק אימון טאיי-צ'י.

במקרים כגון אלה של אומנים שנושקים או עברו את גיל ה -70 האוזניים מתחדדות ואתה, כמעט בעל כורחך, עורך השוואות למי שהחברים הללו היו פעם, בשנות ה -70 לבין יכולותיהם כיום. מחכה בקוצר רוח ל – "אוקיי ועכשיו אתם תשירו", וזה בדרך כלל קורה בדיוק במקומות של הטונים הגבוהים אליהם האומן כבר לא יכול להגיע.

ובכן… אתחיל מהסוף, אנדרסון מודל 2017 נשמע בדיוק כמו אנדרסון מודל 1968. ובמקרים מסוימים אפילו יותר טוב. הקול שלו צלול מאי פעם, הוא מגיע גם מגיע לכל אותם טונים גבוהים ולמרבה הפתעתי – אפילו המוסיקה שנוגנה אתמול בהיכל הייתה באותו הסולם כמו בהקלטות המקוריות !!!!!! (בניגוד לטריקים של מוסיקאים ותיקים שמורידים בשניים שלושה טונים את הסולמות כדי לעמוד במנעד שכופה עליהם הזמן).

אנדרסון מלהטט בקולו הגבוה ודומה שאין צליל שהוא לא יכל להגיע איליו כבעבר. חבל רק שההגברה לא עשתה חסד עם הקול המופלא שלו וברוב המקרים השירה הייתה ברמות נמוכות מדי ולא הובלטה דייה.

ככלל, הקונצרט בן השעתיים הורכב מתמהיל די הגיוני מהרפרטואר העשיר של הלהקה כאשר, כנהוג במקרים אלה, נשמר האיזון בין קטעי הסולו של רבין (שבחר בצעד מעורר כבס והתרפסות מסחרית לנגן ביצוע רוקיסטי להמנון הלאומי "התקווה" – אולי חשב שמירי רגב נמצאת באולם). וטוב שלא המשיך עם "הבה נגילה". ווייקמן ויתר חברי ההרכב. וכמו כן נשמר איזון, כמעט קדוש, בין הקלאסיקות משנות ה – 70,  Heart of the Sunrise, I've Seen All Good People, Long Distance Runaround ועוד לבין הקו הלהיטי של שנות ה -80 אותו הוביל טרבר רבין שבא לידי ביטוי בביצוע ארוך של OWNER OF A LONELY HEART ולעוד מספר קטעים Lift Me Up, Rhythm of Love, שמייצגים תקופה שחובבי YES אמיתיים מבקשים לשכוח.

רבין, מייצג גם סגנון נגינה אחר בגיטרה מאשר נגן הגיטרה המקורי סטיב האו. הוא מזכיר בנגינתו ווירטואוזים כסטיב וואי הנוטים יותר לכוון ה HEAVY METAL מאשר לפרוג ולג'אז אך עם זאת, אני מוכרח לציין שדווקא הנגינה שלו בקטעים ה"קלאסיים" של YES הביאו משהו מרענן מאד למוסיקה והעניקו מימד עכשווי ליצירות שחלקן נכתב בראשית שנות ה -70.

אם לגבי ההגברה של אנדרסון השמעתי ביקורת חריפה, הרי לגבי ההגברה של רבין מדובר באסון טבע הדומה לאסון הצונאמי בפוקושימה !!!! במרבית ההופעה הגיטרה של רבין פשוט לא נשמעה ! ואם לא די בכך, גם מערכת התופים נבלעה לגמרי שלא לדבר על מערכות הקלידים המונומנטאליות של ריק ווייקמן (הכלי היחיד שנשמע הוא המוג סנטיסייזר הימני). ה – KORG לא נשמע בכלל ודומה היה שהאיש כמעט משתתף בקלטת קליפ בסגנון תזמורת בצורת וחבל.

למרות שישבתי בשורה 9 באמצע הסאונד כאילו פסח מעלי וזאת בגלל מיקום הרמקולים גבוה גבוה ליד תקרת היכל הספורט ובכל מקרה היה מדובר בהגברה חלשה ביותר ביחס למופע רוק כאשר נקודות האור היחידות היו בקטעים "אקוסטיים". לקראת סוף המופע חל שיפור מה שבאיכות הסאונד אך אני יכל לציין כי המופע אתמול יכל להכנס לספר ההיסטוריה כאחד המופעים עם הגברות הקול הגרועות ביותר שנשמעו אי פעם בישראל !!

למרות היריבויות הפנימיות חברי ההרכב גם ביצעו באריכות את הקטע המוסיקלי שכריס סקוויר המנוח הכי זוהה איתו – THE FISH, שזכה כאן לביצוע מעורר השראה ולסולו מעורר התפעלות של נגן הבאס הוירטואוזי לי פומרוי. הבחור בעל הרקורד העשיר של נגינה עם TAKE THAT, ריק ווייקמן, GENTLE GIANT  וההרכב של הגיטריסט של להקת GENESIS סטיב האקט, הוא אחד מנגני הבאס הטובים ביותר שנראו בישראל, נגן וירטואוז, שהוכיח שניתן לשחזר במדוייק את הסאונד של סקוויר אך יחד עם זאת לתת ביטוי אישי ולהטביע חותם במוסיקה המדהימה של YES. החולשה של פומרוי היא בשירה המלווה ומשהו נשמע פגום מאד בניסיונות שלו לחקות את הקול השני ואת ההארמוניה המושלמת שהייתה קיימת בין סקוויר המנוח לאנדרסון בימי הזוהר של הלהקה.

ווייקמן היה כרגיל ווייקמן. כשמדובר בקלידנים, ניתן להשוות אותו לג'ימי הנדריקס מבחינת עולם הגיטרה ולג'אק ברוס מבחינת עולם נגני הבאס. עד לא מכבר הוא היה חלק ממועדון מאד מצומצם של "אלוהי קלידים" שבו היו חברים מורי ורבי ג'ון לורד מ"סגול כהה" וקית' אמרסון מ"אמרסון לייק ופאלמר". מאחר והשניים האחרונים נפטרו בתקופה האחרונה, ווייקמן נשאר לשאת את הלפיד בעצמו והוא עושה זאת באופן מעורר  השראה וקינאה.

ווייקמן תמיד ידע לשלב טכניקות נגינה קלאסיות עם רוק וג'אז, כשהוא מרפרף בקלילות על סגנונות של בארוק, רנסאנס ובלוז. הוא נחשב לווירטואוז שבין החבורה הזו ולמגלומן לא קטן כשמודבר באלבומי הסולו הרבים אותם הקליט.

בטרם נפטר, סיפר לי ג'ון לורד כי חלומו הגדול היה להקליט אלבום עם ווייקמן, חלום שהתגשם חלקית בכתיבת יצירה משותפת ITS NOT A BIG AS IT WAS  (והמבין יבין) שבוצעה בהצלחה במופע משותף ב 2011 באלברט הול.

ווייקמן ידע לשחזר אחד אחד את הסולואים המדהימים שלו משנות ה -70 ונראה שהוא נהנה הנאה מרובה לחזור אחורה במכונת הזמן בימים שהיה עדין צנום ובעל שיער בלונדיני ארוך.

אך הפתעת הערב  הייתה ללא ספק המתופף לו מולינו, מתופף אמריקני שניגן עם ג'וליאן לנון ואחרים. לצד היכולות שלו להישמע ממש כמו ביל ברופורד ואלאן וויט, הוא הביא מנות גדושות של וירטואוזיות במיוחד בקטע הסולו האימתני שלו שכלל נגינה בלתי אנושית בתוף הבאס בקצבים השמורים בדרך כלל למכונה. האיש פשוט פנומאן שאין שני לו והוא הביא לערב מימד מוסיקלי מהמעלה העליונה ביותר.

ולמרות הסאונד הזוועתי, ניתן לסכם את הערב שהוקדש ברובו למוסיקה האל-מותית של YES, כאחד הערבים החשובים בהיסטוריה התרבותית של המדינה. YES היא שריד לדור הולך ונכחד ובהתחשב בעובדה ששנת 2017 תהיה השנה שבה מתוכננים הופעות פרידה של ענקים כאריק קלפטון, סגול כהה, השבת השחורה בעבר לעובדה שמדי חודש עולם המוסיקה נפרד מעוד אייקון שהולך לעולמו. ההתייצבות בקונצרט הייתה בגדר חובה נעימה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל

וידאו