לחנוק ולהיחנק

המופע של להקת הסטרנגלרז בהיכל התרבות של תל אביב, חמישי, 17.11.2016. מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר עורך ניתוח פרטני ופירוק לכל איבר ואיבר במופע ולא שוכח להחזירם למקום כחדשים, Pאנק במקדש. צילום: יובל אראל.

פרולוג

מה שמתאים להופעות מעונבות של הפילהרמונית ואפילו קונצרט בלוז כשל ג'ו בונאמסה ממש לא מתאים למופע שברובו מתאים למועדונים אפלים כדוגמת הבארבי או אפילו רידינג 3. את העובדה הזו הרגיש גם סולן הלהקה באז וורן שבשלב מוקדם מאד של ההופעה צעק לעבר הקהל: "מה אתם יושבים ? זה לא מתאים להופעה שלנו… אנחנו לא בקונצרט קלאסי, בואו תתקדמו לכאן ותתחילו להשתולל ולרקוד".

צחוק הגורל (והגורל תמיד צוחק) שבתחילת ההופעה נלחמו הסדרנים בצעירה די הזויה שהתעקשה לעמוד לפני הבמה ונדרשו שלושה גברתנים כדי להזיזה מהמקום.  אבל כאמור וורן, במבטא בריטי צפוני ובמראה של עבריין הלקוח היישר מתוך אחד מסרטי הפשע הבריטיים של גיא ריצ'י כדוגמת  "רוק נ'רולה", הבין שהלהקה נמצאת במקום הלא נכון, עם סאונד ואקוסטיקה לא נכונים ובמיוחד אווירה לא נכונה.

גם חלק מהקהל הבין חיש מהר שהוא נמצא במקום הלא נכון והיו כאלה שעשו מעשה ונטשו כבר בשיר השלישית, Get A Grip, לאחר שהבינו שהסטרנגלרס, במהות ובמקור הם לא בדיוק להקת "אמצע הדרך" של להיטים כ – Golden Brown, Midnight Summer Dream, Always The Sun אותם השמיעו חברי הלהקה ברצף באמצע הקונצרט.

וזו בדיוק הנקודה. להקת הסטרנגלרס היא להקת פאנק (PUNK ) במובן הכי כבד של המילה. מוסיקה וטקסטים שבאו לבעוט בכל "היפה", "המתוק" וה"נחמד" של שנות ה- 70, זרמי ה"פרוג" והוירטואוזיות המוסיקלית שאפיינה את סוף שנות ה – 60 ועד לאמצע שנות ה- 70. במובנים רבים הסטרנגלרס היו הרבה יותר "הארד קור" מהסקס פיסטולז. הרבה יותר בוטים ונשכניים (עד כדי כך שאת אלבומיהם הראשונים ממש, אבל ממש, לא יכולתי לשמוע וגם הגניבות, הלא מוצלחות לטעמי מלהקת הדלתות העצימו את תחושת הכבס).

הסטרנגלרס כמו בני דורם ממש לא החשיבו וירטואוזיות מוסיקלית כפונקציה חשובה, הם לא ראו בשיר שהתבסס על אקורד וחצי איזושהי מגבלה ולבטח לא ראו באולמות הופעות ואצטדיונים מקום טבעי למוסיקה שיצרו שהתאימה לרוב לפאבים למרתפים ולמועדונים האפלים של דרום לונדון , ברמינגהם וצפון אנגליה. את הרוח הזו הם מנסים לשמר גם היום במיוחד לאחר פרישתו של מנהיג וסולן הלהקה היו קורנל שהקימה ביחד עם נגן הבאס ז'אן ז'אק בורנל (שנראה מתנועע ונשמע ממש כמו בשנות ה- 70).

בחירותו של וורן, עם המבטא הבריטי הצפוני ומבטא הדיבור הקוקני, כמחליף לקורנל (שפרש לדרך עצמאית בשנת – 1990), תורמת רבות לתדמית הפנקיסטית שלמרבה הפלא שמרה על רלוונטיות גם כשבורנל וחברו לדור המייסדים של הלהקה הקלידן דייב גרינפילד נראים כמו סוכני ביטוח או רואי חשבון ממוסדים.

אז נכון, שעם דעיכת הפאנק, קרה תהליך מקיף שעבר על מרבית הלהקות הללו, הן כולן התמסדו והחלו להוציא להיטים מתקתקים ונהפכו ללהקות "גל חדש" (תהליך שגם עבר על להקות כסקוויז, הטיובז ואולטרווקס), פתאום הערכים המוסיקליים, העיבודים וטכניקות הנגינה קיבלו משנה תוקף והכל נהפך למסחרי בניסיון להגיע לקהל רחב, לאיצטדיונים ולראש מצעדי הפזמונים. אבל, במהות, ברוח, בורנל וחבורתו עדין נושמים ובועטים "פאנק".

ואת זה לא הצליחה ההפקה והשיווק להעביר מבעוד מועד לקהל, שלפחות חלקו חשב שהם מגיעים להיכל התרבות, הסמל לבורגנות התל אביבית, לערב של מופע מתקתק בנוסח AIR SUPLY כפי שהתבטא באלבומים "La Folie ו -"Dreamtime"  שמתוכו יצא הלהיט בה' הידיעה  "Always the Sun"  וקיבלו תחת זה מופע שהזכיר לי נשכחות מסוף שנות ה -70 ממועדונים כמו ה"מארקי" וה"ריינבו" בלונדון.

ואגב, לדעתי נרשמה מצוקה ענקית בכמות בקבוקי הבירה במדינת ישראל לאחר ההופעה, מצוקה שתדרוש התערבות מיידית של משרד הכלכלה וייבוא מאסיבי מחו"ל – מעולם לא ראיתי תופעה שמוסיקאי שותה כל כך הרבה בירה על הבמה כפי שעושה הקלידן דייב גרינפילד. לאיש יש מתקן שמחזיק את הבקבוק שככל הנראה הוכן עבורו במיוחד, ואיש טכני שדואג להחליף את הבקבוקים בקצב מטורף וגם באמצע סולו קלידים ידו השנייה אוחזת בבקבוק המוצמדת לפיו כמו פיטמה של אם טרייה המניקה את תינוקה.

הביקורת:

כששאלתי יום אחד את מורי ורבי ג'ון לורד (ממייסדי דיפ פרפל)  מי הם נגני הקלידים שלדעתו יירשו אותו, את קית' אמרסון ואת ריק ווקמאן, הוא השיב מבלי להניד עפעף : "דייב גרינפילד מהסטרנגלרס".  באופן אישי תמיד חשבתי שדווקא גרינפילד הושפע יותר מהכל מסגנון הנגינה והסאונד של ריי מנזארק מ"הדלתות" כשהוא מעדיף טכניקות נגינה שהתאימו לתקופה הפסיכודאלית תוך ויתור על אלמנטים של "שטיחים" וסאונד של אורגן האמונד האופייני למרבית הרכבי הרוק.

אם מדברים על וירטואוזיות לסטרנגלס מודל 2016 יש בהחלט מה להציע. בורנל עבר דרך ארוכה מאז ש"דפק" על גיטרת הבאס שלו וכיום הוא ממש מנגן פראזות מושקעות (למרות שבסוף המופע לא עמד בפיתוי ונתן לעומדי השורות הראשונות לדפוק על הגיטרה על מנת להוציא סאונד של רעמים וברקים).

החוליה החזקה היא דווקא ג'ים מקאולי המתופף הצעיר (שלא זכה משום מה לאיזכור ונחשב רק למתופף של ההופעות החיות) שעשה עבודה מצויינת והדגיש סגנון תיפוף שונה מהמקובל כשהוא משלב בין סגנון הרוק הכבד לסגנון הפאנק.

באז וורן, סיפק את הסחורה אם כי איש לא יטען שהוא יכל להמנות כנגן גיטרה גדול. כמי שגם היה נוכח במספר הופעות של הסטרנגלרס עם ההרכב הקלאסי של קורנל קשה לי לראות בו מחליף ראוי דווקא בשירים "השקטים" והלהיטים אולם הוא משתלב היטב בקטעים מהתקופה הראשונה של הלהקה.

וורן העניק מימד חדש ומרענן ללהיט הפאנק הראשוני שלהם  No More Heroes, ולמען האמת, הקטע הזה שסיים את החלק הרשמי של הקונצרט (לפני ההדרנים) נשמע הרבה יותר טוב מבעבר ומתאים ליכולותיו, לסגנונו ולמראהו של וורן.

תמיד הערצתי את מילות השיר הבועט הזה: "מה קרה לליאון טרוצקי, הוא חטף סכין קרח שגרמה לאוזניו להישרף  ? מה קרה ללני הגדול (לנין?) ולסנצ'ו פנצה ? מה קרה לכל הגיבורים ?" ושוורן שר אותם במבטא האופייני לאזור סאנדרלנד זה נשמע אותנטי ובועט.

אך כשהוא מנסה לחקות את השירה המלטפת והמרחפת של קורנל ב    GOLDEN BROWNוב – ALWAYS THE SUN, זה נשמע מאולץ ולא טבעי והאמת שבהיכל התרבות זכינו לאחד מהביצועים הגרועים ביותר של הלהיט המיתולוגי הזה, (לא מעט בגלל חוסר הריכוז של גרינפילד שאולי בגלל השתייה המופרזת לא היה במיטבו לא בנגינה ולא בשירה מלווה ולעיתים כמעט נחנק והשתעל באופן המזכיר חולה שחפת במצב סופני).

אך, יחד עם זאת, כששוקלים את הסך הכל, ואת היחס המועדף של קטעי הפאנק, קיבלנו ערב יוצא מן הכלל של רוק נ'רול משובח ואנרגטי שהצליח להוציא מהקהל את כל האנרגיות המוטרפות. אהבתי מאד את הביצוע ל Peaches שיר בעל מילים סקסיסטיות להחריד על ה"אפרסקים" שנגלים לך על חוף הים…. השילוב שבין בורנל לוורן היה מושלם והם התעלו לדרגות מעוררות נוסטלגיה לתקופה מאד בועטת ברוק נ' רול.

ואם מדברים על סקסיזם ושוביניזם. אני לא אשכח כיצד הלסת נפלה לי כשקיבלתי בתחילת ימי מכשירי וידאו קלטת VHS  שהכילה מופע בלונדון של הסטרנגלרס ששיאו בביצוע ארוך ל Nice n' Sleazy כשלבמה עלו מספר דוגמניות לבושות בביריות, עקבי סטילטו ותחתוני חוטיני קטנטנים ומלוות בחבורה של גברים שהצליפו בהן עם שוטים ולאט לאט (או בעצם מהר מהר) הן נותרו ללא החוטיני חושפות את מלוא ערוותן לקהל ולמצלמות. כשנציגים מהקהל עולים לבמה וחושים את האחוריים לצלמי הטלוויזיה שלא בדיוק ידעו מה לעשות עם הסיטואציה המאד מביכה.

בהיכל התרבות לא היו חשפניות (למרות נוכחותו המודגשת של ח"כ אורן חזן שישב בשורות הראשונות), אבל משהו מהאנרגיה של אותה תקופה הצליח להישמר.

דווקא בהדרן לקחה הלהקה צעד בלתי מתוכנן והשמיעה גרסה מעט פנקיסטית ל – Walk On By  להיטו של ברט בכרך בביצועה של דיון ווארוויק ואת הלהיט האלמותי של להקת הקינקס  All Day And All Of The Night. לא יכולתי שלא לחוש מידה מסויימת של ציניות במחשבה שהסטרנגלרס בעצם הלכו בדרכם של הסקס פיסטולס שביצעה בזמנו גירסה בועטת ל – I DID IT MY WAY  של פראנק סינטרה ושלמעשה עם כל הכבוד לסטרנגלרס, לבאז קוקס ולסקס פיסטולס הפנקיסטים האמיתיים היו ריי דייויס ולהקת הקינקס עוד בשנות ה – 60, חבורה מופלאה שהקדימה את זמנה במוסיקה, בהתייחסות ובביצוע הבימתי, ולכן, אך טבעי היה שהמופע ינעל באחד מהלהיטים הגדולים של הקינקס שבאמת ובתמים זכה לביצוע מבריק.

ומילה לסיום החלק הזה על נושא הסאונד. הערב היה מלווה בחלקו הראשון בשורה של תקלות מביכות – כולל העלמות מיסתורית של שירתו של וורן מהצד השמאלי של ההגברה. רעשים ופידבקים מגיטרת הבאס של בורנל והעלמות כמעט טוטאלית של סט התופים. וורן הרגיש מאד לא נוח עם המצב וטרח להתנצל: "כך אתם לפחות יודעים שאנחנו מנגנים באופן חי ואת חווים את החוויה של קונצרט חי – תקלות טכניות".

המבנה האקוסטי של היכל התרבות אינו בנוי למקורות מוסיקליים שמנגנים בווליום עצום על הבמה שכן האקוסטיקה שלו תוכננה לתזמורות סימפוניות ומכאן ההבדל הגדול בין הקונצרט של ג'ו בונמאסה שמקפיד על ווליום מאד נמוך על הבמה שמוגבר באופן אפקטיבי ומאוזן לאולם לבין הסטרנגלרס שמפגיזים בווליום מטורף על הבמה כאילו היה מדובר במופע פאנק. התוצאה בלתי נעימה בעליל – לפחות החלק הקדמי של יושבי האולם מקבלים את הצליל שמפיקים המגברים האימתניים של וורן ובורנל כאשר התופים, השירה והקלידים המוגברים על ידי מערכת ההגברה של האולם נבלעים ואינם נשמעים.

למעשה, רק לאחר שהקהל הוזמן לעמוד בקדמת האולם נוצר מעין קיר שמנע מהסאונד החריף, המנסר ורווי הגבהים של הגיטרה של וורן לחתוך עת כל מה שנשמע בסאונד הכללי ופתאום נשמעו יתר הכלים והשירה… ופתאום גם הובן שגיטרת הבאס של בורנל גם מפיקה צלילים ולא רק בומים על קוליים מעיקים. והוא אשר אמרנו בתחילת הסקירה – היכל התרבות היא בחירה גרועה מאד ללהקה כמו הסטרנגלרס שמנגנים חזק מאד על הבמה והצליל מאפיל על ההגברה המאוזנת של האולם.

סוף דבר:

עם כל הבעייתיות, ניתן להגדיר את הערב כמוצלח מאד, ריח של חו"ל ואנרגיות של מופע האלברט הול בלונדון. דווקא מי שלא הגיע מוכן ועם ציפיות למשהו מוגדר, לבטח לא אלה שחשבו שהסטרנגלרס היא להקת פופ מתקתקה מאמצע שנות ה -80 אלא להקת רוק פאנקיסטי (כפי שהתבטאה למשל בקטע המעולה "הדוכסית") קיבל את מלא התמורה לכספו. מצד אחד זה לא היה בשום צורה ערב נוסטלגי של געגוע והעלאת זיכרונות, אך מאידך זה גם לא היה ערב שכולו התחנפות לקהל וסיפוק רצונות מסחריים.

וצחוק הגורל שדווקא המבוגרים יותר שבקהל שהכירו את הסטרנגלרס מתקופת הפאנק הם אלה שהפיקו את המיטב מהמופע. לידי רקד "סבא" לצלילי NO MOR HEROES  כשנכדתו עומדת מבועתת ומבויישת. במילים אחרות זה לא היה ערב מחווה לסוף שנות ה 70 תחילת ה – 80, כמו גם לא ערב של נעימות מידל אוף דה רוד שבו אתה אוחז בידה של אשתך ונזכר באותו טיול ראשוני לפאריז עת רקדתם במועדון לילה סלו צמוד ורומנטי. זה היה רוק נ' רול…. חי בועט נשכני ובלתי מתפשר (ה – DOORS כבר אמרנו ? )

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו Youtube קטעים נבחרים מהמופע