פסטיבל JAZZ ירושלים השני נפתח במלא העוצמה, רביעי, 14.12.2016 מוזיאון ישראל לאמנות. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
סוף דבר מגיע ראשון
שיירה ארוכה של צופים רוקדת את דרכה מאולם הגלריות עד מבואת מוזיאון ישראל לאמנות בירושלים, כולם רוקדים, נראה לי שגם הסדרנים והסדרניות, זו ההתרחשות כאשר צמד נגני MALOX פורצים למופע של TOO MANY ZOOZ, סוג של אחיהם הזהים מניו יורק, ברגעיו האחרונים של הערב הראשון בפסטיבל JAZZ ירושלים המתקיים במתחם המוזיאון, האסוציאציה הראשונה שעולה בראשי היא אותם רגעים קסומים באחד מלילות החורף לפני שנתיים, עת אייל תלמודי ורוי חן ירדו מהבמה שהוצבה בשוק הפרסי במתחם שוק מחניודה וגררו אחריהם קהל עצום של סטודנטים מהאקדמיות האמנותיות בירושלים, הסקסופונים אשכרה שרפו ת'מוזיאון!!
לא ממש JAZZ אבל חם ומעיף במידה רבה, דרך מצוינת לגרור את הקהל הצעיר כדי לטעום את השבורים של עולם הג'אז שהגיעו אמש כדי לפתוח את הפסטיבל, זו השנה השנייה שהפסטיבל מתקיים במתכונתו הנוכחית, תחת המעטפת הגדולה והעשירה של פסטיבל ישראל, בניהולו האמנותי של החצוצרן הבינלאומי אבישי כהן ובשיתוף פעולה הדוק עם סגל מועדון "צוללת צהובה" הירושלמי. הזדמנות אמתית לחוות מופעים של אמני ג'אז מהעולם הרחב ולטעום את צליליהם של כמה הרכבים ואמנים ישראלים שטרם הגיעו לאוזני.
אז מה היה לנו אמש?
אין ספק שירושלים איננה תל אביב ומעיל, צעיף וכובע צמר הם פריטי חובה בדרך למופעי מוסיקה בירושלים, עושים דרכנו בגשם בלתי פוסק עד מתחם מוזיאון ישראל המאובטח כאילו והיה מדובר במפקדת הביטחון הלאומי, כאן חוששים שפעילי דעא"ש יפוצצו את "נמרוד", הפסל של דנציגר, לחילופין יגנבו אחת מהחנוכיות היקרות או אחד ממארזי המומיות העתיקים של מלכי בבל, לפחות לא מדדו בכניסה את אורכן של החצאיות…
לעניינינו, ערב הפתיחה של הפסטיבל כלל, לאחר מינגלינג וי אי פי על כוסות יין אדום ישראלי ומגשי ברוסקטות מיניאטורות, את דבר המפרסם, משרד החוץ, עיריית ירושלים, המנהל המוסיקלי, המנהל ההפקתי ויצאנו לדרך, הערב נחלק לשני מחזורים, סשן ראשון החל מהשעה שמונה והסשן השני כשעה וחצי עד שעתיים לאחר מכן אל תוך הלילה.
מתחילים באודיטוריום עם שלישיית ג'ף באלרד, הכוללת כמובן את ג'ף באלרד עצמו על התופים, ליאונל לואקה בגיטרה חשמלית וכריס צ'יק עם סקסופון טנור, לפי התוכניה מדובר בשלישייה המושפעת בצליליה ממוסיקה מערב אפריקאית, הקריבים ודרום אמריקה, בגדול מדובר בשלושה גאונים, ככל הנראה על הקשת האוטיסטית לטעמי, הם שבורים, הם שוברים, לקח בערך עשר דקות מתחילת המופע עד שקווי המתאר המוסיקליים של שלושת הנגנים התחברו בדרך כלשהי יחדיו, לבאלרד יש סגנון תיפוף מוזר במקצת, מזכיר לי מתופפים של הרכבי בתי ספר ללימוד ריקוד, כאשר השלושה ישרו קו האחד עם השני אפשר היה להעריך את ה"יציאות" שלהם כל אחד בתורו או בד בבד, שבורים אמיתיים!!
התחנה הבאה במסע בתוככי המוזיאון לקח אותי אל הגלריה לאמנות סוריאליסטית שם פעלה רביעיית מארק טרנר הכוללת את טרנר עצמו המנגן בסקסופון טנור, ג'ו מרטין המנגן על בס ענק, דיימון רייד על התופים והמנהל המוסיקלי של הפסטיבל, מיודעינו אבישי כהן בחצוצרה, למרות שמדובר בארבעה ענקים אמיתיים ולמרות שמדובר במוסיקת ג'אז זיהיתי הרמוניות מופלאות ומתואמות בין הנגנים שהשלימו האחד את רעהו בדרך מרגשת ומסעירה כאחד, אהבתי.
הטעימה הבאה בסשן הראשון הובילה אותי בין בתי הכנסת העתיקים המשוחזרים ויצירות היודאיקה הנדירות היישר להיכל החנוכיות שם התמקמו צמד הנגנים, הפסנתרן לוסיאן באן והכנר מאט הנרי, תשמעו, הצמד הזה עושה לג'אז מה שצריך כדי להמירו ליצירה קלאסית, הם לוקחים יצירות קלאסיות שנכתבו במקור לפסנתר וכינור, סונטות שכאלו והופכים אותם בתיבול מלנכולי גותי קסום ומופלא לחתיכות מוסיקה מלאת השפעות ג'אזיות, האלתורים תוך כדי בקלידי הפסנתר, הבריחות החלליות של הכינור צמצמו את הרגעים המהודקים אך יחד עם זאת פרועים בקטע פסיכי ואפלולי לשהייה בארמון קרח למרות שהקירות היו עמוסים בחנוכיות מחממות, חוויה…
סיומו של הסשן הראשון התקיים בגלריה לאמנות ישראלית כאשר חברי שישיית חגיגה הכוללת את שלושת הנשפנים – אלון פרבר בסקסופון סופרן, חגי אמיר בסקסופון אלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון, הפסנתרן תום אורן, טל רונן בקונטרבס ודני בנדיקט על התופים. מדובר בהרכב הכולל נגנים וותיקים ומנוסים ששיתף פעולה לאורך השנים עם שורה ארוכה של מוסיקאי ג'אז ישראלים ביניהם אלי דג'יברי, אבישי כהן, עפר גנור ועוד. המופע שהתקיים אמש עמד למעשה בסימן השקת האלבום השלישי של ההרכב "כיוונים חדשים", אישית לא הבחנתי לאיזה כיוון חדש הם ביקשו להגיע על הסקאלה שבין הגיאוגרפיה המקומית והחינוך המוסיקלי הקלאסי, אך את הצליל המהודק וההרמוני שלהם שנותן כבוד לכל כלי נגינה אימצתי בכל לב.
בחלקו השני של הערב לקחתי על עצמי לטעום ולהאזין לשני הרכבים בלבד מתוך הארבעה המיועדים להופיע, המופע הראשון שהתקיים באודיטוריום כלל את ההרכב המקומי הדי מוכר לי כבר "לא סטנדרטים" מבית ה"צוללת צהובה" בהנהגתו של תומר בר, הפסנתרן והמעבד המוסיקלי, לצידו יוראי אורון בבס, יעל שפירא בצ'לו ועופרי נחמיה על התופים, ההרכב שהספקתי לחוות כמה מהופעותיו כשהם מארחים אמנים ישראלים דוגמת מאור כהן, אלון אולארצ'יק, אפרת גוש, אמל מורקוס ובמופע האחרון את רביד כחלני. "לא סטנרטים" ארחו הפעם, במיוחד במסגרת הפסטיבל, את הזמרת האמריקאית ריקי לי ג'ונס, ריקי, זוכת פרס גראמי המכובד פעמיים (!) ומשובצת במקום השלושים בין מאה הנשים הגדולות של הרוקנ'רול על פי דירוג של ערוץ המוסיקה VH1, הנה זמרת, מוזיקאית ומעבדת אשר לאורך הקריירה הארוכה שלה הספיקה לגעת בסגנונות שירה רבים החל מרית'נבלוז, רוק, בלוז, נשמה וג'אז.
במהלך המופע עם החברים המקומיים בצעה ריקי שורת להיטים המותאמים לסוגת הג'אז מכל עשרות השנים של הקריירה העשירה שלה ובסימן אלבומה האחרון " The Other Side of Desire" שיצא לפני שנה וחצי ולווה בסרט דוקומנטרי העוקב אחר דמותה של ריקי ותהליך היצירה של האלבום. במהלך המופע מחווה ריקי לעבר הקולגות הישראלים שלה בבחינת "אלו בני" על הפרש הגילים ביניהם, עניין שלא מוריד מאומה מהיכולת של חברי "לא סטנדרטים" להוביל את הנגינה המלווה את שירתה של ריקי.
אחרית עניין
עם לוח זמנים די צפוף בסשן השני ויתרתי כאמור על מספר מופעים והתקדמתי הלאה לעבר הגלריה לאמנות ישראלית שם החל המופע של ההרכב הניו יורקי "Too Many Zooz", זו הייתה אחת האטרקציות הכי חמות של הערב ולדעתי של הפסטיבל כולו. מדובר בשלישיית נגנים הכוללת את לאו פ' המנגן בסקסופון בריטון, מאט דו בחצוצרה ודייב "קינג אוף סלאדג'" פארקס על התופים. על פי חוברת המידע של הפסטיבל הנגנים הללו היו נגני רחוב שנקלטו במצלמה של עובר אורח לפני שנתיים בתחנת הרכבת התחתית בניו יורק. בעקבות הוידאו שהועלה ליוטיוב הם הפכו ללהיט שצבר מיליוני צפיות, והקריירה שלהם כטריו זינקה בין לילה. הניו יורק פוסט הגדיר את ההרכב כ"הדבר החם ביותר בניו יורק". לצליל שלהם הם קוראים או מגדירים כ – Brasshouse.
תכלס, מדובר בשלושה צעירים שלדעתי בלעו מארז שלם של ריטלין וכדורי ספיד, יש בהם אנרגיה שלא רואים את הקצה שלה וריאות של לוויתן, הרגע הבלתי פוסק לחלוטין המתחיל מהנשיפה הראשונה של לאו או מאט על כלי הנשיפה מגדיר מחדש את המושג נשפן. עם מקצב מטמטם שמנוגן הן באמצעות כלי ההקשה הצמודים על גופו של דייב והן באמצעות הסקסופון הבלתי נגמר הם לוקחים את הקהל המאזין לסשן ארוך של גרוב מקפיץ ומרקיד שבכל שניה נתונה מציג יכולות מטמטמות יותר ויותר, עם הצלילים שלהם לא צריך "חומרים אסורים" הם הם העין השלישית בהווייתה, אני מאזין להם ואומר לעצמי "הי אלו "האחים התימנים האבודים" של אייל תלמודי ורוי חן שאתם מכירים אותם כצמד MALOX הישראלי, ואכן בסוג של הפתעה מתוכננת מראש ובמעין מופע פריצה מגיח אייל תלמודי עם הסקסופון אל מול הבמה ובעוד עמיתו הניו יורקי יורד מהבמה ומצטרף אליו לתהלוכה הסוחפת אחריה את כל הקהל שהצטופף בגלריה לאורך המסדרונות ועד המבואה של בניין המוזיאון, שם המתין רוי חן ומערכת כלי ההקשה כדי להעיף את המח והתחת לכל הקהל. בנקודה זו פשוט חזרו אל דברי הפתיחה של הכתבה הזו. ההמשך ילווה בגלריית תמונות וקטעי וידאו…
קחו אלבומים של שני ההרכבים
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידאו
תגובה אחת