מהפכה בחצר האחורית

מופע חד פעמי במסגרת סדרת "קלאסי רוק" באופרה הישראלית המשכן לאמנויות הבמה – החצר האחורית ותזמורת המהפכה בשיתוף מקהלת "בת שיר" מגישים את שירי החצר האחורית בעיבודים תזמורתיים, חמישי, 29.09.2016. מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר, חווה את המופע הייחודי. צילום – לאה אבישר. 

פרולוג:

שנת 1969 הייתה שנה סוערת בחיי, ואולי על מנת שהשריטות לא יהיו עמוקות מדי החליטו האפוטרופוסים שלי לאפשר לי לנסוע כילד צעיר לכמה ימים לבני הדודים של אמי שגרו בלונדון ולצפות במופע מוסיקלי "חדשני" שהיכה בגלים את עולם המוסיקה הממוסד. מאחר שאיש מבני משפחתי לא ממש סבל מוסיקת רוק או פופ החליט בן הדוד של אמי, שהוא ירכוש עבורי כרטיס ל"אלברט הול" (שככל הנראה גם זכה לתרומותיו הנדיבות) לערב שנקרא "קונצרט ללהקה ולתזמורת – להקת סגול כהה עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית".

למען האמת נחשפתי עוד קודם לניסיונות כאלה ואחרים של להקות כמודי בלוז, הנייס ואפילו סגול כהה  ANTHEM I – APRIL לשיתופי פעולה בין מה שנחשב עד אז לקצוות של הסגנונות המוסיקליים אבל, בדרך כלל היה מדובר בהקלטות אולפן נפרדות בין התזמורות הסימפוניות או הפילהרמוניות לבין הלהקות או, לחלופין, בשימוש במלוטרון, אותו כלי נגינה קסום שהיה מורכב מרשמי קול קטנטנים שכל לחיצה על קליד הפסנתר הפעילה את הרשמקול שעליו סרט הקלטה עם התו הספציפי של הכינור, החליל, המקהלה או כל כלי סימפוני אחר.

באותו הערב הקסום באלברט הול השתנו חיי לחלוטין. אחרי ארבעה קטעים שבה הופיעה להקת סגול כהה בנפרד ו"פוצצה" את הקהל השמרני ברוק כבד, וקטע (די משמים), "מחולות סקוטיים", של המנצח של אותו הערב, מלקולם ארנולד, עלו חברי סגול כהה ונגני הפילהרמונית המלכותית לביצוע "הקונצ'רטו", שלימים כינה אותו המחבר, ג'ון לורד, אדם שנהפך ברבות הימים לחבר אישי, "כמאבק מתמשך בין התזמורת הקלאסית לבין להקת הרוק עד להשלמה ששתי היישויות הללו חייבות ללמוד זו לצד זו כפי שהדברים מתבטאים בפרק השלישי של היצירה.

לימים, בשנות ה – 80 כשאותו לורד, עזר לי בתזמורים להרכב סימפוני של היצירה שכתבתי, "מסע איטי" (בין השאר, בהשתתפות דפנה ארמוני, חני לבנה, דני שושן, חיים רומנו, ניר צדקיהו, אורנה כץ, אלווין לי, ניק פוטר מלהקת ואן דר גראאף, ורבים אחרים) הוא הזהיר אותי ואמר: בניגוד להקלטות או להופעות של להקות רוק נטו, האיזון העדין שבחיבור הרכב רוק עם תזמורת סימפונית ומקהלה, החיבור חייב להיות מדוייק וחד כתער, במינונים נכונים, ואסור שאפילו כלי אחד או זמרת מקהלה אחת תזייף ואפילו בשמינית טון כי זה יקרין על כל המכלול".

לורד הוסיף : "מספיק שכינור אחד מתוך 20 לא יהיה מכוון, מספיק שהטרומבון או קרן היער יכנסו מאוחר ברבע תיבה אתה יכל להגיד שלום לכל הפרוייקט כי זה ישמע רע, רע מאד".

דיאלוג:

המשכן לאומנויות הבא הוא אחד מהאולמות המדהימים שנבנו כאן בשנים האחרונות. האקוסטיקה שלו עדיפה אפילו על היכל התרבות המשופץ והוא מאפשר למוסיקאים ולזמרים להביע את יכולותיהם כמעט ללא הגברה. לאור דברים אלה המקום היווה אכסניה נהדרת לעתיד להתרחש על הבמה שכן הסאונד היה לא פחות מ"אלוהי" באותו הערב. הטקסטים (שבמקרה הזה חשיבותם אינה נופלת מהמוסיקה) נשמעו בפי הזמרים (הן חברי הלהקה והן המקהלה) ברורים ומובנים גם בלי להיעזר בכתוביות שרצו על פני קירות ותקרת האולם. הווליום היה במינונים נכונים והאיזון העדין בין הכלים החשמליים, התופים והשירה, לבין כלי התזמורת הסימפוניים היה מושלם.

(בהקשר הזה אני נזכר בראיון שערכתי אי שם בשנות ה -80 המאוחרות עם גיטריסט להקת סגול כהה, ריצ'י בלקמור שנזכר בחזרות לאותו הערב המופלא של הקונצ'רטו: "היו לנו מעט מאד חזרות שכן הלו"ז של התזמורת המלכותית היה עמוס במיוחד. בחזרות חברי התזמורת לא הבינו מדוע אנחנו מנגנים כל כך חזק ואנחנו לא הבנו מדוע הם לא יכולים לנגן בעוצמה חזקה יותר. בהתחשב בעובדה שכל העניין הוקלט על רשם קול של שמונה ערוצים אני מתפלא לפעמים איך המגבר שלי פשוט לא חסם את הסאונד של התזמורת").

אני מודה שהגעתי לסקר את האירוע בחששות רבים בעיקר בשל הניסיון הרב שצברתי בהשתתפות בפרויקטים כגון אלה של "להקה ותזמורת". ובגלל ניסיון לא כל כך מוצלח בערבים כגון אלה של מנהיג להקת ג'טרו טאל, יאן אנדרסון והתזמורת של רעננה, התזמורת הפילהרמונית מארחת את ריטה ואפילו המופע הגרנדיוזי של התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של "החיפושית החמישית", סיר ג'ורג' מרטין מבצעת עם כוכבים מקומיים את שירי הביטלס.

תמיד, אבל תמיד, נמצא הכנר התורן שלא בדיוק היה בטון, תוף הדוד שלא נכנס ממש בזמן ובעיות קשות באיזון הווליום בין התזמורת להרכב הקצב. וזה עוד במקרה הטוב…. לעיתים קרובות מדי העניין נהפך לקאקופוניה שלמה של צלילים במיוחד כאשר להרכב הרוק יש נגן קלידים מוכשר שהכלים עליהם הוא מנגן "מתנגשים" עם האפקט שבהשמעת תזמורת סימפונית שלמה.

הביקורת:

לחסרי הסבלנות מבניכם ובני דור ה"פייסבוק" וה"סאונד בייט". אפתח ואומר שהיה פשוט מושלם, אלוהי, חד פעמי, שאין אספקט אחד שיכולתי למצוא בו משהו שלילי ושאפילו תומר יוסף הצליח להתגבר באלגנטיות על "כמעט" נפילה בטונים הגבוהים…..

יתירה מזו. מהרגע שבו החל המופע בפרק, "אם לא תשיר", הפרק הראשון של היצירה "אדון ומשורר"  – והתזמורת החלה לנגן באופן מושלם ביחד עם חברי המקהלה הקסומה "בת שיר", הריגוש, ההתפעלות והצמרמורות הזכירו לי את אותו הרגע שבשמונה בערב בדיוק בלילה הקסום ב – 24 בספטמבר 1969 הניף המנצח מלקולם ארנולד את שרביט הניצוח ונשמעו הצלילים הראשונים של הקונצ'רטו באלברט הול (והמיסטיקנים שביניכם יכולים לראות שהתאריכים של שני הקונצרטים המדוברים כמעט חופפים).

לפני שאתייחס ל"חצר האחורית" חייבים לציין את התעוזה, את הביצוע ואת המסר, הן המוסיקלי והן הטקסטואלי של היצירה –  "אדון ומשורר" מאת נדב ויקינסקי שהוזמנה במיוחד למופע זה. מדובר ביצירה מוסיקלית הכתובה למשורר (יענקל'ה רוטבליט), תזמורת (תזמורת המהפכה) ומקהלה (מקהלת "בת-שיר" בניצוחה של טלי וייסמן). גם כאן הביצוע המדויק, השירה והחיבור הטונאלי החד כתער, הביצוע המדהים של תזמורת המהפכה והטקסטים המדהימים של רוטבליט שבועט ישר למקומות הכי רגישים של החברה הישראלית ושוחט אחת לאחת פרות קדושות כדת ומדינה, הכיבוש, הזלזול באקולוגיה ובטבע וב"אחד משלנו", יוצרים שלמות שאינה זכורה לי במקומותינו.

תוסיפו לכך את העובדה שביצירה עמה שזורות יצירות מוכרות של רוטבליט כ"קפה טורקי", "אמא אדמה", "רואים רחוק רואים שקוף", "סוף לסיפור" וקיבלתם צמרמורת אחת מתמשכת של קסם אומנותי צרוף כשכל ה"מתנה" הנהדרת הזו עטופה בתאורה מדהימה ומדוייקת, העמדה מאד נכונה, הן מבחינה אקוסטית והן מבחינת המראה של התזמורת ב"פיט", המקהלה כשרוטבליט ישוב על כורסא וסטנד תווים ומנורה לצידו (מאד הזכיר לי את עמדת המספר ב"מסע למרכז כדור הארץ" ו"ארת'ור ואבירי השולחן העגול" של ריק ווקמאן, או לחלופין, "מסיבת הפרפר" של רוג'ר גלובר) במרכז והלהקה מוצבת על פודיומים מעל.

מדובר במסע מוסיקלי-טקסטואלי סוחף שמיטלטל בין קצוות, שנשען על הטקסטים החדים כתער של יענקלה רוטבליט. חדים עד כדי כך ששלל ביטויים מתוכם כמו ה"תפילומט" שדורש שנפנה אליו לאחר צאת השבת להסדיר את האוברדראפט התמידי שיש לנו אצל אלוהים, מהדהדים במוחך שעות רבות לאחר סיום הקונצרט.

קצרה היריעה מהשבחים שיש לי לאמר על תזמורת המהפכה. מדובר באנסמבל יוצר ומעבדה למוסיקה ישראלית מקורית בשילוב אמנויות במה המשלב כלים תזמורתיים סימפוניים שלמרות הגודל הקאמרי הקטן (טרומבון אחד, קרן יער אחת, חליל אחד, קלרינט אחד, נגן קונטרבאס אחד, מעט מאד כלי מיתר, פסנתרן, נבלן וכלי הקשה) חבריה נשמעים כמו תזמורת סימפונית מלאה לכל דבר !!! ומעבר לכך, חבריה הם מוסיקאים מדהימים הנשמעים כמקשה אחת מלוכדת ומדויקת.

דברים דומים ניתן לאמר על מקהלת "בת שיר" הסימפונית מחיפה (בניהולה וניצוחה של טלי וייסמן) , מדובר במקהלה ברמות הגבוהות ביותר, נקייה מזיופים המבצעת חומר מורכב ומסובך ושחברותיה (ומעט חבריה) בעלי קולות (ונראות) של מלאכים. כאמור, השילוב בין ארבעת הגורמים הללו שהרכיבו את הערב – רוטבליט, החצר האחורית, תזמורת המהפכה והמקהלה יצרו שלמות מצמררת ביופייה.

את ה"חצר האחורית" כמעט מיותר להציג. מדובר באחד מההרכבים המעולים ביותר שהוקמו בארץ. הלהקה הוקמה לפני שלוש שנים עם פרויקט מוסיקלי הכולל שירים למילים של יענקל'ה רוטבליט. לחברי הלהקה תומר יוסף (תופים, כלי הקשה ושירה), איתמר ציגלר (בס, גיטרות ושירה,) וגדי רונן (פסנתר ושירה) יחד עם רון בונקר (גיטרות), רקורד עשיר במסגרות מוסיקליות שונות בניהן הבלקאן ביט בוקס.

מעבר למילים של רוטבליט, ולמסרים החברתיים – פוליטיים, מה שהכי בולט בלהקה היא הגוון הסגנוני – כממעט הייתי אומר סיגנון ייחודי שאופייני רק להם. המוסיקה שלהם משלבת מזרח ומערב, ישראליות עם קאנטרי אמריקני, מוסיקת גרנג' עם Fאנק.

למרות הוירטואוזיות של כל חברי הלהקה, הם מספיק בוגרים כדי לנהוג כצוות, שילובי קולות מהממים, שירה מובילה של כל אחד מחברי ההרכב ומה שהכי חשוב – איש מהם לא חש צורך להתבטא בסולו. אין נגינת סולו של אף אחד מחברי ההרכב – עובדה שבאופן פרדוקסלי מעצימה את הכח של הלהקה הזו.

הביצוע והעיבודים ל"ים המוות" העלו את הערב למקומות אלוהיים ממש. בביצוע השתתפו גם התזמורת וגם המקהלה וביחד עם החצר האחורית הם נשמעו כאילו נלקחו מאולפן עצום המצוי ברקיע. העיבוד של זוהר שרון שהשתלבה בעיבודים הווקאליים של המקהלה הזכירו יצירות ליטורגיות של באך ומוצארט ולטעמי, אגב הביצוע החי בערב עלה על הביצוע המופיע כרגע בערוצי היוטיוב שהוקלט באולפן.

מבחינה טקסטואלית ושילוב בין הטקסטים של רוטבליט למוסיקה של החצר האחורית אין תחליף ל"אחד משלנו". שיר שבועט לך ישר במקומות הכי רגישים ומוציא אותך לרגע מאיזון. השיר הזה כל כך נכון, כל כך אקטואלי וכל כך עכשווי ודווקא בערב שלפני ההלווויה של שמעון פרס הדברים קיבלו משמעות וערך נוסף מצמררים.

והיו גם  "פצצה מתקתקת", "מענה קולי", "האיש בחליפת הזכוכית", "הפליט", "פרזות", ו"שיר האביונים", ששברו שיאים שיר שיר עם ייחודו, עם העיבוד המיוחד ועם השילוב המדהים של כל הגורמים וכאמור, עטופים מעטפת מרשימה של תאורה מעוררת השראה וסאונד שכאילו נלקח ממערכת סאונד בייתית של B&O.

הערב הרשמי הסתיים בביצוע מרגש של הלהקה, התזמורת והמקהלה לשירו של אריק איינשטיין, "לשרוק בחושך" שזכה לביצוע מרגש ומצמרר, במיוחד שאת שתי המילים האחרונות – "לשרוק בחושך" השמיעו אנשי ההפקה מהקלטת השיר המקורי בביצוע איינשטיין.

שמונה פעמים הוחזרו חברי הלהקה, רוטבליט וחברי תזמורת המהפכה לבמה. הקהל לא היה מוכן ללכת הביתה. ואגב הקהל הוא סיפור בפני עצמו – לצד מנויים מכופתרים ומבוגרים של סדרת המנויים של האופרה הישראלית הגיעו גם מעריציה השרופים של הלהקה, שידעו כל אות ותו בשיריה, אומנים רבים כיוני רכטר, אנשי תקשורת כיואב קוטנר ואשתו יעל ודמויות מוכרות מהסצנה התל אביבית לצד מעריצים שנהרו מכל פינות הארץ (ואין זה פלא כי ההרכב הזה של החצר האחורית מופיע בפאבים ובארים ברחבי הארץ ומריץ את המופע המצליח מדרום ועד צפון).

אפילוג:

מבחינתי (ואני נמצא בעולם המוסיקה, מצד אחד, ובעולם התקשורת מצד שני, כבר למעלה מ 45 שנה) הערב במשכן האומנויות היה אחד מהמרגשים, הייחודיים והנעלים ביותר מבחינת ביצוע והפקה. ערב חד פעמי !

ולכן, מבלי שאקלקל לאיש את החוויה – מדוע לעזאזאל כלי התקשורת הממוסדים לא דחפו את הערב הזה ? הודיעו על קיומו ? ערכו ראיונות מקדימים ? או לחלופין כתבו ביקורות, סיקרו או תיעדו את הקונצרט.

במילים אחרות, אנחנו חיים במציאות שבה עשוי להתרחש במקומותינו אירוע תרבותי מהמעלה העליונה ביותר, או לחלופין, לא עלינו, הופעה אחרונה בהחלט של אומן שיום לאחר מכן מסתלק מאיתנו, ומלבד אותם מאות שנכחו באירוע, המופע, החוויה והריגוש, פשוט יורדים לטמיון ונשטפים בגלי הים כאילו היו ארמון חול שיצר ילד על חוף הים.

על פי שיקול דעתי ולתחושתי, מישהו מערוצי הטלוויזיה היה צריך לתפוס יוזמה ולתעד את המופע בשלמותו הן בגלל רמתו העילאית, בגלל ייחודו אבל גם בגלל המשמעות והמסרים של רוטבליט (ואין זה משנה אם אתה איש ימין או שמאל… "ים המלח" או ליתר דיוק היעלמותו של ים המלח נוגעת לכולנו כחברה וכך גם לגבי "אחד משלנו" כי אותו אחד יכל להיות איש מפלגת העבודה, או ליכודניק שרוף, או איש של ישראל ביתנו ואפילו מעריץ של בנט, כחלון או מירי רגב – בכל מקרה הוא "אחד משלנו".

הבעיה שבקונצרט כזה שהקהל כל כך ממושמע גם איש לא העיז לשלוף אפילו טלפון סלולארי ולתעד משהו מהמופע…. כך שלאותם מאות שגדשו את אולם המשכן לאומנויות הבמה אני מציע לצרוב טוב טוב את הערב הקסום הזה בזכרונם (ובמקביל ביקשתי ממנהל הבלוג, מר אראל, שבניגוד לנוהל הרגיל יעלה כמה שיותר קטעי וידאו שלאה תיעדה) ולו רק כדי שנדע שגם במדינה הזו מוכת ה"פלייליסט" ו"האח הגדול" ו"כוכב נולד" יש ענקים אמיתיים כתומר יוסף וחבורתו שעושים מוסיקה שמיימית והפקות שאינן נוגעות בשלמות – אלא הן הן השלמות בהתגלמותו.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום לאה אבישר

וידאו