אמש התקיים מופע התרמה למען המפיק סולו יורמן שנקלע לקשיים כלכליים, בהתגייסותם של שורת אמנים ובהנחייתו של יואב קוטנר במועדון בארבי. מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר הגיע למופע ובדבריו מבקש להרים את המסך מעל תופעה עגומה בסצנת המוסיקה הישראלית. לאה אבישר צילמה. גם שיר "ארנבת" אלוני הייתה במופע והיא מביאה את תובנותיה לערב ובכלל.
הקדמה – אין זו פעם ראשונה שבבלוג עוקבים אחר בעיותיהם של אמנים ואנשי "התעשייה" המבוגרים יותר בהתמודדות הכלכלית ובכלל. הפעם הבלוג מבקש לצלול לעומק, לחפור ולהניח כתב אשמה מסוים לצד המלצות "בונות", ניסיון לפתוח שנה חדשה עם תקווה.
אף שמעולם לא חדל לעבוד, להפיק אירועים ולייעץ למועדונים, נקלע סולו יורמן בשנים האחרונות לקשיים כלכליים. כעת התגייסו כמה מחבריו הטובים איתם עבד לאורך עשרות השנים האחרונות, למופע התרמה מיוחד בתקווה לסייע לו לצאת מהמצב בו הוא נמצא. כל האמנים, מועדון הבארבי, וצוות ההפקה בניהולו האמנותי של דודי לוי הופיעו בהתנדבות וההכנסות כולן מוקדשות לסולו.
פרולוג:
כותרות המודעות לאירוע הבהבו בעיניים: יואב קוטנר, מיקי גבריאלוב, רותי נבון, גלי עטרי, קורין אלאל, אושיק לוי, יצחק קלפטר, ישראל גוריון, ורד קלפטר, רונה קינן, אסף אמדורסקי, טל גורדון, קובי אשרת, דנה ברגר, להקת נקמת הטרקטור ועוד, כולם על במה אחת מופע הצדעה למפיק האגדי סולו יורמן.
בכל מקום אחר בעולם, התקבצות כל כך מכובדת של אבני ראשה של התרבות המקומית הייתה מחלצת לפחות רבע אזכור בכלי התקשורת. הייתה גורמת לתחנת רדיו לשלוח ניידת שידור להקלטת המופע או לפחות כתבת לענייני תרבות.
היטיב לתאר את המבוכה, או בעצם את הבושה, מנחה הערב יואב קוטנר: "שאף אחד לא יגלה למפיקים שהם טמבלים… כזה ליינאפ ואף אחד לא מקליט את הערב ? לא מצלם אותו באופן רשמי ? הרי בעוד חמש או שש שנים יזכירו את הערב הזה ויהיו לפחות 400 אנשים שיגידו בנוסטלגיה – אך, מה אתה יודע ? אני זכיתי להיות באותו הערב ההיסטורי בבארבי".
ואכן, זה היה ערב היסטורי. מקבץ כזה של אומנים מזמן לא נראה במקומותינו ואותם מתי מעט שהטריחו להגיע למופע הקסום הזה זכו, אכן, לטעום מעט היסטוריה ובצדק, להרגיש מאד מאד ייחודיים ומיוחדים. קוטנר, מבריק ושנון כהרגלו, סיפר באחד הרגעים על הבמה על ההתרגשות שאחזה בקובי אושרת בחדר ההלבשה כשראה את הגיטרה של ישראל גוריון, אותה הגיטרה שניגן עליה בצמד הדודאים.
לי הסיפור הזה גרם לחזור במכונת הזמן לחדר ההלבשה של קולנוע דן, כמה דקות לפני שעליתי לבמה עם גדול נגני הגיטרה, אלווין לי, מנהיג להקת "עשר שנים אחרי" כשהוציא את גיטרת הלס פול האדומה שלו (עם סמל השלום) מהנרתיק… כן כן, אותה גיטרה עליה ניגן בפסטיבל וודסטוק ושתועדה בסרט האייקוני.
או ביום שג'ון לורד, מייסד "סגול כהה" לקחת אותי לאולפני דה ליין לאה כדי לראות (ולנגן) על ההאמונד שבו הוקלט CHILD IN TIME.
הבושה היא לא של המפיקים המופלאים שעשו מלאכת קודש בקיבוץ האושיות המוסיקליות הללו אלא של אמצעי התקשורת השונים והמשונים שמקדישים את כל מרצם והונם לתוכניות ריאליטי חסרות חוליות ועניין. משקיעות בכללים נוקשים ובלתי סבירים של רשימות פלייליסט ושמקדישות עמודים שלמים לכוכבי העל הנוכחיים – בן אל תבורי וסטאטיק…… או לחתונה ה"היסטורית" של אביו של אותו בן-אל.
הבושה היא של כולנו, כחברה, כצרכני תרבות, כאזרחי המדינה הזו שלא השכילו לשמר, לטפח ולקיים את אבני הייסוד התרבותיים עליהם אנחנו מנסים להתקיים כיום.
ואגב קוטנר, לא אשכח את שיחת הטלפון שקיימנו לפני תקופה ארוכה בעת שהוא ערך את תוכנית הטלוויזיה המונומנטאלית "סוף עונת התפוזים". קוטנר פנה אז לארכיון הטלוויזיה הישראלית וגילה לתדהמתו שפסטיבל הזמר הראשון, כן ההוא עם "פראג" של אריק איינשטיין נמחק ואיננו עוד כתוצאה מ….. מחסור בחומר גלם. לא אשכח גם את הקשיים שהתעוררו בדרכו של גאון הסאונד שמוליק לדרמן בדרכו להפוך את הארכיון של גלי צה"ל לדיגטאלי ואת הקשיים שניצבו בפני השר הממונה על רשות השידור, הד"ר רענן כהן שהייתי יועצו, בהשגת מימון מינימאלי להצלת הסרטייה של גלי צה"ל ששכנה במבנה בלתי ראוי ושהפיטריות ושאר חולרות החלו לכרסם בה.
הראי העגום:
המופע שפך אור, פעם נוספת, על מצבם העגום של האומנים הוותיקים, אומנים שהוו את אבני הראשה של התרבות המקומית. המצוקה הזו שמתבטאת בעיקר במצוקה כלכלית הגיעה לשיא בעקבות התאבדותו של הזמר גבי שושן. אם כי יש לזכור, שהמצוקה הכלכלית הנה רק נדבך אחד במציאות הקשה הזו שכן אומן, שהיה רגיל במשך תקופה ארוכה לזכות באהבת הקהל כשהוא ניצב על הבמה מתחת לזרקורים, נערץ, מוזמן לאירועים, למסיבות ומככב בכלי התקשורת – פתאום מוצא את עצמו נשכח מלב (במקרה הטוב).
מדי פעם מתפרסמות ידיעות מעוררות חמלה כגון מצבו הבריאותי של המתופף האגדי ומייסדת להקת "אחרית הימים" המיתולוגית, זוהר לוי. אך בל נשכח, כי מדובר בטיפה בים.
לפני מספר שנים יצא לי להסתובב באזור שוק הכרמל עם זוגתי שתחיה, ופתאום שמעתי צליל גיטרה חשמלית מוכר ומרגש. אמנם בתחילה לא זיהיתי את המוסיקאי, אך גיטרת הגיבסון SG האדומה שלו הסגירה את זהותו – אליל תקופת התבגרותי, קפטן ג'ק בכבודו בעצמו – גרי אקשטיין, ישב שם על ספסל בפתח השוק מנסה להתפרנס מטוב ליבם של העוברים והשבים שמרביתם כלל לא הבחינו במי מדובר.
חייבים גם לזכור, שכשאנו מדברים על "אומנים ותיקים", לא מדובר רק בכוכבי שנות ה – 70. הטבע עושה את שלו, ובמקצוע האכזרי הזה שנקרא אומנות, שחלקו הגדול גם בנוי על אופנות, זרמים ויחסי ציבור, גם בני דור שנות ה – 80 ואפילו ה – 90, מוצאים את עצמם נשכחים מלב ומחוסרי אמצעי קיום. הדברים מקבלים משנה תוקף כשזוכרים שמדובר בשוק מקומי קטן ביותר, שעובר שינויים מהפכניים הקשורים בין השאר להתפתחות הטכנולוגית והעלמות חברות התקליטים, המעבר של דרכי ההפצה האומנותיים למדיה הדיגיטאלית וההתעלמות הכמעט מוחלטת של אמצעי התקשורת מכל מה שאינו "להיט" עכשווי. (במילים אחרות – תרבות אלוהי הפלייליסט שולטת בכל).
מעטים הם גם האומנים שידעו לפתח כישורים בתחומים אחרים כמשחק, הפקה מוסיקלית או כישורים עיתונאיים ככותבים, מגישי רדיו וטלוויזיה – כך שבסופו של יום כל מחייתם מתבססת אך ורק על תמלוגים (במקרה שהם גם היוצרים של החומרים המוסיקליים).
רק לאחרונה נחשפנו פעמיים לכישרונות המשחק המושלמים של מירי אלוני שגילמה תפקידים מרגשים בסדרות "להרוג את הסבתא" וכאמא של אדיר מילר בסדרה החדשה של הקומיקאי. גידי גוב מצא את הנישה שלו כחלק מהצמד גוב ואהרוני בתוכניות אוכל וכמובן כפרזנטור של "בזק" וכמובן מיותר לציין את המשחק המצויין של יהורם גאון ב"הצורף" או את שנות העבודה של יוסי בנאי ז"ל, גדי יגיל, תיקי דיין ואחרים כשחקני תיאטרון מובילים בתיאטרון הרפורטוארי. (ואגב תיקי דיין, לפני מספר ימים נחשפתי שוב לביצוע הג'אזי שלה ל"עכשיו עכשיו" עם להקת הפלטינה !!!!)
ניתן היה , כמובן, לנתח את הערב הזה מבחינה מוסיקלית גרידא. לא בכל יום עולים בזה אחר זה מגוון רחב של אומנים – החל מישראל גוריון בן ה- 80 ששבר באחת את כל חוקי הפיזיקה והביולוגיה ונשמע צלול ומדוייק כפי שהיה אי שם בשנות ה -60 כחבר בלהקת התרנגולים, וכמובן הדודאים… (ואגב, אסף אמדורסקי מהווה את ההוכחה לגלגול גנטי שכן הוא נראה ונשמע יותר ויותר כמו אביו המנוח – בני אמדורסקי – צמרמורת)
אך מבחינתי הערב העלה שוב למודעות את מצוקתם הכלכלית של האומנים והמפיקים הוותיקים. זה המקום להדגיש – סולו יורמן, אינו אדם חולה, אינו אדם שהגיע לסוף דרכו המקצועית, נהפוך הוא. אך מצבו משקף נאמנה את מצבה של התעשייה, ובמידה רבה של החברה.
הבארבי אמש, שימש כבבואה – ראי עגום: לא היה אדם אחד בקהל שלא זימזם/שרק/רקד/פיזם/שר את השירים הישנים והאהובים. לא יעזור לאיש – לחבורה המופלאה שהתקבצה אתמול במועדון הבארבי יש מן הילה כזו שמלווה אותם כל פעם שהם מריחים במה.
בביקורת שלי על הקונצרט של גל דה-פז שהתפרסמה בבלוג הזה ציינתי את ההתרגשות האדירה שהתלוותה לאירוע שבו לקח אותי מורי ורבי המוסיקלי, ירון גרשובסקי, לחזרה שקיים עם זמרת צעירה שענתה לשם רותי נבון. משום מה, רצה אלוהי המוסיקה (שלדעתי היא בכלל אשה כמו כל הישויות האלוהיות) שאמש עלתה רותי נבון לשיר את "גשם בעתו" אותו השיר כמו לפני למעלה מ -40 שנה במפגש ההוא. אותו השיר אותה ההתרגשות, אותה רותי נבון אם כי בשלה יותר מוסיקלית, מאופקת ומדויקת יותר ללא המניירות האופייניות לזמרת בשנות ה -20 של חייה המנסה להוכיח שהיא יודעת לצרוח לא פחות טוב מג'ניס ג'ופלין אך עושה זאת במינוני יתר.
רותי נבון, הייתה זמרת ענקית ונהפכה לזמרת עוד יותר ענקית שהיא מוותרת על תדמית ה"דיווה", התנועות המוגזמות וה"פירוטכניקה". דווקא המינימאליזם, הליווי של קובי אושרת בפסנתר העלה אותה לפסגות השמורות רק לענקיות כמריאן פיית'פול, אנני לנוקס או ארית'ה פרנקלין.
הדברים גם נכונים לגבי גלי עטרי (האם ידעתם שניסו "לשדך" את גלי עטרי ל"חלום קוסמי" בשנות ה -70 ? וכל זאת דקות לפני שהלהקה שלי, שכללה בין השאר גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ברי סחרוף, עלתה על בימת בית המורה בתל אביב לקונצרט ששודר בתוכנית "דלת פתוחה" בשידור חיי וישיר. הרעיון היה של המפיק האגדי אפריים וייל שלא הבין למה ל"חלום קוסמי" אין זמר, ולמה לגלי עטרי אין להקה…. ).
ולמרות כל תילי התילים של המילים שהקלדתי עד עכשיו, בואו נודה על האמת, האומנים הללו ורבים אחרים שעל המוסיקה שלהם התחנכנו, רקדנו, אהבנו ובכינו כבר לא מוזמנים יותר להופעות, לא מושמעים באמצעי התקשורת (להוציא את ערב יום הזיכרון) ויושבים בביתם נשכחים מלב.
בהקשר הזה אני חייב לשתף אתכם בשיחה פרטית שקיימתי עם חבר קרוב, אחד מהמוסיקאים הגדולים ביותר שהמדינה ניפקה, מוסיקאי שלא זו בלבד שההרכבים שבהם ניגן זכו להצלחה אדירה והוו אבן דרך במוסיקת הרוק המקומית, אלא גם הצליח מאד בהפקות שעשה בחו"ל, "משעמם לי", הוא התוודה, "זה לא הקטע הכלכלי, זה פחות מדאיג אותי", ציין, "מה שמדאיג זה שאני מגרד איך שהוא את התקציבים מוציא דיסקים ולאיש לא באמת אכפת".
האור בקצה המנהרה:
דווקא השלטון המקומי מגלה יותר ויותר רגישות לנושא. יוזמה חדשה של ראש עיריית גבעתיים רן קוניק קוראת לשרת התרבות מירי רגב להעניק תקציב מיוחד להופעות של אמנים ותיקים ברשויות מקומיות – ובכך לשפר את מצבם הכלכלי. "הפתרון שלי הוא שמשרד התרבות יקצה סכום מדי שנה לרשויות המקומיות ואלו יתחייבו להזמין להופעות את האמנים הוותיקים שיוגדרו ככאלה, לפי קריטריונים בשיתוף עם אמ"י", הוא הסביר לאתר וואלה! "תהיה רשימה מסודרת לפי גילאים, או אפילו לפי מצבם הכלכלי. להערכתי, מדובר על סכום של כמה עשרות מיליוני שקלים". (גילוי נאות : אני עובד עיריית גבעתיים כנציב תלונות הציבור ומנהל מחלקת חופש המידע העירוני).
קוניק, מוסיקאי חובב בעצמו המקפיד להגיע למועדוני הגימלאים בעיר ולנגן באקורדיון בערבי שירה בציבור עם קהל שמרביתו מורכב מניצולי שואה, משוכנע כי כל הצדדים ירוויחו מהיוזמה הזו, אותה הוא יזם מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת התרבות והספורט במרכז השלטון המקומי: "מצד אחד, זה יאפשר לאמנים להופיע – ומצד שני זה יאפשר לרשויות המקומיות – ולא רק בפריפריה – להזמין אותם להופעות ולהשתתף במימון ההופעות. במהלך השנה יש הרבה מאוד הופעות קטנות, ולא רק במות גדולות ביום העצמאות שאליהן לרוב מוזמנים האמנים הפופולריים שהצעירים אוהבים. זה גם יכול להיות הופעות במתנ"סים או בבתי אבות שאין יותר מדי כסף כדי לממן אותן".
קוניק, הבין את מה שעורכי אמצעי התקשורת לא השכילו להבין, "יש הרבה מאוד אנשים מבוגרים שהיו רוצים לשמוע את האמנים הוותיקים", הוא אמר בראיון, "הרשויות צריכות עזרה, בעיקר בפריפריה, שם אין הרבה מאוד כסף. והיוזמה הזו נותנת אפשרות לעזור להם. יש כסף, זה רק עניין של סדרי עדיפויות. הפתרון הזה הוא פשוט וישים, והוא מהווה פתרון לפנסיה שאין לאותם אמנים ותיקים. אני בטוח שהשרה רגב תרים את הכפפה הזו".
על פי אתר מאקו ביום העצמאות האחרון שרית חדד ועומר אדם הרוויחו 150 אלף ₪ עבור 45 דקות הופעה. חברי משינה כמו גם אייל גולן עלו למשלמי הארנונה 160 אלף ₪ משה פרץ הסתפק ב – 170 אלף ₪ ואילו על פי מאקו אביב גפן טיפס לשכר של 300 ₪.
כשקוראים את הסכומים המטורפים שהעיריות השונות משלמות כל שנה ל"כוכבים העכשוויים", רק אפשר לחשוב כמה "אומנים" ותיקים ניתן היה להעסיק (ולא רק ביום העצמאות).
ואגב קוניק וסגנו, בני רייך, לא הסתפקו רק בהצהרות ובחודשים האחרונים התקיימו במסגרת פעילויות הרווחה והתרבות לגימלאים בעיר מופעים של שורה ארוכה של אומנים "וותיקים" בניהם, אריק סיני, רותי נבון, ציפי שביט, טוביה צפיר, חני נחמיאס, אילנית, ששי קשת , עוזי פוקס, שרי, אפי נצר, האחים אסנר ועוד רבים וטובים, מופעים שהכרטיסים אליהם נחטפו זמן רב מראש וזכו להצלחה רבה (לא רק בקרב ציבור הגימלאים אלא גם בקרב בני נוער וצעירים שהצליחו "להסתנן" למופעים).
אך לצערי, המודעות לנושא עדין לא באמת חלחלה. וגם המעטים שכן מצליחים לשרוד עושים זאת בתת תנאים או במקרה הטוב במסגרת של תזמורת חתונות ואירועים בחו"ל. (באופן אישי, קשה לי לראות את זמר הרוק מספר אחד של ישראל, דני שושן, מתפרנס מחתונות, או את הגיטריסט מספר אחד, חיים רומנו מעביר את ימיו בהופעות קטנות בפאבים או מלווה זמרת בבתי מלון באילת ועוד לא דיברנו על יוצרים ענקיים כמוטי דיכנה, דפנה ארמוני, חני ליבנה, מיקי שביב ורבים אחרים שהייתה לי הזכות ליצור ולהקליט איתם, ושמידע אישי אני יכל להעיד שהם מוסיקאים ברמה הגבוהה ביותר שיש).
מעניין שדווקא בלונדון יש כרגע מגמה של תחייה מחודשת של הרכבים ואומנים משנות ה -70, במיוחד מסצינת הפרוג והפסיכודאלי. ירחון ה – CLASSIC ROCK עליו אני מנוי נראה לעיתים ככלי תקשורת שיצא בשנות ה -70 והוא גדוש בפרסומות למופעים של להקת FAMILY, CURVED AIR, RENAISSANCE, FAIRPORT CONVENTION, שלא לדבר על ההצלחות של קינג קרימזון, ריק וואקמאן ויוצאי להקת YES הותיקים (אנדרסון ווקמאן ורבין).
עם זאת, גם שם לא תמיד מדובר בגן עדן למוסיקאים ותיקים ולא כולם זוכים לעדנה בשנות גיל הזהב. לפני שנים אחדות הלכתי עם בני דודים לבלות בפאב מקומי בפרבר של לונדון והברמן הזכיר לי את סולן להקת ספוקי תות' האגדית, עליה גדלתי בשנות ילדותי, "אני מזכיר לך את סולן ספוקי תות' ?" שאל הבארמן בצחוק, ושלף תיק עם עשרות תמונות מהופעות ומהקלטות, "אין פלא, כי זה אני".
ולמרות זאת עדין בבירה האנגלית, כמו גם במקומות אחרים בעולם נערכים מופעי צדקה וגיוס כספים לקרנות כאלה ואחרות לטובת הדור המבוגר של המוסיקאים. ויתירה מכך, בקונצרטים הגדולים כגון "קרן הנסיך" מככבים מוסיקאים ומפיקים כמארק קינג, מ – LEVEL 42, מידג' יור מאולטראווקס, אנדי פיית'ר לאו, וניל מארי מנחש לבן.
ומסתבר שגם בארץ מתהלכים בנינו כוכבים שעד לא מזמן היו מושא להערצה ושאלבומיהם נמכרו מעשרות אלפי עותקים. יש שיאמרו – זו דרכו של עולם, אך בניגוד למגזר השכירים, לאומנים אין תנאי פנסיה, ומה שיותר נורא, למרות שמסתבר שיש ביקוש לאומנותם, גם כיום, אין כלים וצינורות שיקשרו ביניהם לבין קהל הצרכנים וכך ההפסד הוא כפול.
הביקורת:
למרות גלי הנוסטלגיה המציפים והזיכרונות האישיים שיש לי מכמה מהאומנים שהופיעו על הבמה (קובי אושרת היה בן קיבוץ אפק שבו גדלתי לאחר מות אבי ושאצלו בחדר התוודעתי לראשונה לאורגן ההונר. ורד קלפטר הייתה חלק מחבורה מפוארת של מוסיקאים צעירים, בניהם ברי סחרוף, גיל לדין, מזי כהן, יוסי לוי, אבי אגבבה, שנהגנו בנעורינו להתכנס במקומות שונים להופיע ולנגן ביחד. יצחק קלפטר היה אורח תדיר בערבי הג'אם שלי בקולנוע דן ויואב קוטנר, האיש והאגדה היה זה שהביא אותי לגלי צה"ל).
הערב הכיל בעיקר מוסיקה, והרבה מוסיקה טובה. ככלל הסאונד היה מעולה והקביעה הזו מביאה אותי למסקנה אחת ברורה לגבי מועדון הבארבי : במנקום הזה צריך לנגן בווליום נמוך וכמה שפחות באסים. שלשום חוויתי את ההופעה המעולה של החצוצרן אבישי כהן, הופעה שהביקורת עליה התפרסמה בבלוג הזה. וגם שם הקפידו הנגנים על ווליום נמוך והתוצאות היו בהתאם.
גם העובדה שהפעם היה מדובר במופע "ישיבה" תרמה רבות לריכוז של הקהל במה שהתרחש על הבמה. האמת היא שבגילי המתקדם קצת קשה לעמוד על הרגליים כשעה לפני תחילת המופע ועוד שעתיים וחצי עד לסיומו. ומבחינתי ה"חידוש" הזה בבארבי תרם רבות להנאתי המרובה מההופעות המדהימות שהתרחשו על הבמה.
מפאת אורכו של הערב ורב גוניותו לא אתייחס, מטבע הדברים פרטנית לכל מופע ומופע. אסתפק בכך שאציין שמרבית האומנים הוכיחו כי לגיל, בסופו של דבר, הייתה השפעה מאד חיובית על אומנותם.
הערב נפתח כאמור בביצוע מרגש ומינמאליסטי של רותי נבון מלווה בקובי אושרת ל"גשם בעתו". זו הייתה יריית פתיחה מוצלחת במיוחד למצעד האומנים שעלו בזה אחר זה. קשה היה שלא להתרגש מ"יונתן סע הביתה" של אושיק לוי, "אמא אדמה" של מיקי גבריאלוב או מ"שיר אהבה בדווי" של יצחק קלפטר.
באחד מרגעי השיא כבש את הבמה ישראל גוריון שלמרות שעבר את גיל 80 נשאר צעיר נצחי ואומן רב תחומי מדויק. גוריון יחד עם אמדורסקי (הבן) ביצעו בשלמות את ש"ערך הארוך שערך הקצר", וגוריון הלהיב את הקהל ב"הנה הבאתי לך בוטנים" מוגש כפי שרק שנסונייר אמיתי יכל להגיש אותו.
למרות שאיני נמנה על מעריציה, דנה ברגר ריגשה בביצוע מרגש ל"שלח לי שקט" שבו היא הביאה לידי ביטוי את כל ה"מאריה קארי" שקיים בה בשירה של רבעי טונים, סולמות כרומטיים ואיפיוני ג'אז שונים במתבטאים באקורדים של 7 ו -9 ודימינשטים לרוב. ובחיבור מוסיקלי מעניין עם טל גורדון. דווקא לא אהבתי את הניסיון המאולץ של השתיים לבצע את "A twist in my sobriety" של טניטה טיקראם. אולי בגלל שלמקור יש איכויות כה נעלות שקשה להגיש אינטרפטציה ראויה.
שיאו של הערב, מבחינתי, הייתה בהופעת להקת נקמת הטרקטור. לרגע קט החברים של אבי בללי החזירו אותי לימי מועדוני הרוק בלונדון של שנות ה -70. אווירה פסיכודלית וניסיונית של שבירת כל הכללים המוסיקליים.
התוספת של הכנרית, גליה חי, הכניסה מימדים חדשים למוסיקה של הטרקטורים ומהווה איזון טונאלי קסום לאגרסיביות ולתוקפנות המאפיינת את נגינת הבאס של בללי.
משהו גם מאד השתנה בשירה של אבי בללי. הוא פחות מתחשב במיין סטרים ומתאים את השירה שלו לאווירה "המחתרתית" המשתלטת על העיבודים החדשים והמעניינים ל"להיטים" הוותיקים של הטרקטורים (מרביתם מהאלבום הראשון) אפילו קטע הרמוני כ"עפיפונים" שתורגם ועוברת מלהקת סיימון דופרי (גלגול קדום של האחים שולמן מייסדי להקת GENTLE GIANT ) נשמע בפאזה הנוכחית של הטרקטורים כמעין שילוב של פינק פלויד מימי סיד בארט, השבת השחורה, מטאליקה ולהקת אופט.
"ים של דמעות" נשמע טוב יותר מאי פעם הרבה בזכות התיפוף המטורף והמדוייק של אביב ברק. הבחור פשוט הולך נגד כל מה שנלמד בבית הספר לתיפוף. הוא מעניק קצביות ב"הפוכים" ו"טריולוט" ומעברים במקומות בלתי צפויים, מימדים וירטואוזיים למוסיקה של הטרקטורים והופך את המובן והצפוי לבלתי מובן ולבלתי צפוי ומפתיע. וביחד עם בללי ברק מהווה חוליית קצב ייחודית ובלתי שיגרתית המעניקה למוסיקה של הלהקה מימד פחות מסחרי מאי פעם ומציבה את הלהקה במקום של תופעת רוק שכאילו מבצעת מוסיקה ליצירת מחול אוונגרדית.
לשיא בלתי נתפס הגיעו הדברים בביצוע המונומנטאלי ל"אדון הסליחות". או אז באה לידי ביטוי הגאוניות של אופיר לייבוביץ… וללא שום התנצלות או התיפיפות הטרקטורים נשמעו הכי באקסטרים שהרכב יכל להגיע איליו. מבחינתי זה היה כאילו שסיד בארט ירד מהשמיים ביחד עם ג'ורמה קאוקונן ממטוסו של ג'פרסון והנדריקס חברו לאורגיה בידיאסאמית מוסיקלית שכלל איני בטוח לגבי חוקיותה אך לטרקטורים זה ממש לא היה איכפת.
האמת ? אני מלווה את הטרקטורים כבר הרבה מאד שנים, מאז הוצאת אלבומם הראשון (ובללי גם שרת בתפקיד מנהלתי עם אשתי לאה בבה"ד 12 בזמן שהייתה שם ע מד"רית), ולדעתי החבורה הקסומה הזו סוף סוף הגיעה א המנוחה ואל הנחלה, אל המטרה שאליה כוונה כל השנים מבחינת איך שהיא נשמעת ואיך שהיא נראית. וכתוצאה מכך גם החומרים "הישנים" נשמעו אקטואליים מאי פעם, פורצי דרך ומסקרנים.
אפילוג:
עצוב לי לראות גדולי דור כאושיק לוי, קלפטר או קורין אלאל (שהיא לא רק זמרת ויוצרת אלא בעיקר נשמה ענקית) שזוכים לאהדה כה גדולה בקהל מתקשים היום למצוא אכסניות ראויות להופעות. עוד יותר קשה לי עם התופעה שאמצעי התקשורת זנחו כל אייטם שאין בו מן הצהוב והפלסטי.
התרפקות על נוסטלגיה היא דבר בריא, ואין אחד מאתנו שלא חוטא בכך אך שרואים את דנה ברגר (שאינה נחשבת, לפחות בעיניי, כ"אומנית ותיקה") מבינים שלגברת הזו יש עדין המון מה לתת, שלא לדבר על רותי נבון האלוהית וקלפטר שנהפך יותר ויותר לבי בי קינג שלנו, הן מבחינת סגנון הנגינה והן מבחינת הרגש והעוצמה.
כאב לי שהבארבי לא היה מפוצץ. ואני בטוח שהיו יכולים להיות עוד כמה מאות זוגות אוזניים שהיו נהנים הנאה צרופה לו הקונצרט היה מגיע לידיעתם (כמות הס.מ.אסים שקיבלתי בעקבות העלאת פוסט "בשידור ישיר" בפייס בוק מהמופע של חברים שהתאכזבו שלא ידעו על קיומו הייתה בלתי נתפסת). קוטנר ניסה להיות פוליטקלי קורקט ואמר שבשנות ה – 70 כמות קהל כפי שנכח בבארבי נחשבה לכמות ש"מפוצצת" את האולם… ושלהופעה של להקת תמוז הגיעו כ 200 איש…. נו טוב… קוטנר….
כאב לי שבחו"ל לבטח היינו מוצאים תחנת טלוויזיה שתעביר את הקונצרט הזה בשידור חיי ולאומנים הנפלאים האלה שנטלו חלק במופע הנפלא הזה הייתה קצת יותר חשיפה.
ולמרות הכל צדק קוטנר כשציין, שלאה ואני, נוכל בעוד כעשור לאמר למכרנו, ידידינו ונכדינו ש"אנחנו כן נטלנו חלק באירוע החשוב הזה".
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום לאה אבישר
וכעת המוזיקאית, צלמת, כתבת והפעילה החברתית שיר "ארנבת" אלוני מביאה את דבריה בעקבות המופע, מגישה פן אנושי נוסף אל מול הבעיה החברתית שכולם צריכים לתת עליה את הדעת, במיוחד אלו שם, מתווי המדיניות במוסדות השלטון.
אני חייבת לפרוק קצת את מה שהלך שם, יודעת מראש שלא באמת אצליח להעביר לכם בכתיבה את כל הרגעים המופלאים שקרו…
לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס את הערב הזה. ובאתי מוכנה עם המצלמה. באתי מוכנה, לא רק כי הערב הזה הכיל כמה מהשמות הכי גדולים במוזיקה הישראלית, שמות קלאסיים כמו מיקי גבריאלוב, רותי נבון, גלי עטרי, קורין אלאל, אושיק לוי, יצחק קלפטר, ישראל גוריון, ורד קלפטר, רונה קינן, אסף אמדורסקי, טל גורדון, קובי אשרת, דנה ברגר, נקמת הטרקטור, יואב קוטנר בהנחייה ודודי לוי שגם שר וגם היה חלק מצוות ההפקה של הערב.
לפני שלוש שנים בערך הלכתי ברחוב וראיתי מודעה באזור גן מאיר, על ייעוץ אישי בכתיבה והלחנה. לא ידעתי שאכיר בזכות המודעה הזו איש יקר ואהוב כסולו יורמן, אחד המפיקים והמנהלים האישיים של אמנים רבים במוזיקה הישראלית, שבאותם ימים הציע את עזרתו לאמנים מתחילים כמוני, לשייף ולחדד את החומר הקיים.
הרבה מההחלטות לגבי השירים שהיו לי אז, החלטות מוזיקליות וטקסטואליות, עשיתי בעזרתו ועד היום החשיבה החדה והבהירה שלמדתי ממנו ניכרת בכתיבה ובהלחנה שלי, למדתי ממנו את הפשטות, את אמנות צמצום הטקסט לכדי המעט המדויק. במשך למעלה משנה עבדנו יחד ודרכינו נפרדו כשלצערי לא יכולתי להרשות לעצמי יותר כלכלית להגיע אליו לשיעורים. וגם אז, מדי פעם הייתה לו אוזן קשבת לייעץ לי טלפונית בחינם ולהפגיש אותי עם מפיקים פוטנציאליים, ביניהם אלי אברמוב ז"ל מהקליק, פגישה שלא אשכח בחיים.
כשקראתי את הראיון שלו עם דודי פטימר ב-"מעריב" לפני כחודש, הצטמררתי קשות, מיד תפסתי את הרגליים לחפש אותו, אוי ואבוי שמישהו עם לב רחב כמו שלו אפילו יחשוב לרגע שאין טעם לחייו, כי רבאק, אדם שנתן כל כך הרבה למוזיקה הישראלית ועדיין ממשיך לעשות גם כשאין מאיפה- זה בנאדם שיום אחד צריך לקרוא רחוב על שמו. אבל לפני שקוראים על שמו רחוב, ראוי שנעזור לו בעודו בחיים. לא סתם הופיעו הערב בבארבי שמות כל כך גדולים, בהתנדבות, בשביל מישהו אדיר כמו סולו.
רוב השירים שנוגנו- נכסי צאן ברזל וקלאסיקות מתולדות המוזיקה הישראלית לצד הברקה זוהרת של טל גורדון ורונה קינן לשיר את A twist in my sobriety של טניטה טיקראם, קלאסיקה ענקית כמו "אין לי ארץ אחרת" לצד "שיר הבוטנים" המצחיק והחמוד של ישראל גוריון, הרכבים קטנים של כלי אחד או שניים וביצועים אינטימיים כמו "שלח לי שקט" הנפלא שהעזתי לבקש מדנה ברגר להשמיע אותו והיא שמחה לשיר את זה כי זה היה כל כך מדויק, ביצוע נפלא ומצמרר, לבין הופעה גרובית סוחפת של נקמת הטרקטור בסוף הערב עם הלהיטים הגדולים- היה שם פסיפס מעולה של האנשים והמוזיקה שסולו נגע בהם, סייע להם, ייעץ להם, הפיק וניהל אותם, וגם פשוט אמנים שמכירים אותו ויודעים איזה אדם דגול וראוי הוא לערב מחווה שכזה. מי אם לא הוא.
פה ושם נזרקת בחדר האמנים אמירה שמצטערת על כמות הקהל שהגיעה, למופע הישיבה הזה, קהל שרובו מורכב מבני 40 ומעלה, הצטערות על כך שלא הלכו על הזאפה ואולי היו עושים מזה ערב סולד אאוט. אבל השיחה שהייתה לי בסוף הערב כשיצאתי מהמועדון, עם אנשים שהיו בהופעה, ששאלו אותי שאלות כי הניחו שאני גרופית (תכל'ס, לא טעו), הם לא ידעו בכלל מי זה סולו, באו בגלל ששמעו על המופע ב-88FM ואמרו שהיה רק מעט מאוד פרסום. סיפרתי להם מי זה סולו בשבילי, מי זה האדם הזה שאחראי לכל כך הרבה הפקות ושמות גדולים כמו גם למשל מאיר בנאי שאלבומו "גשם" היה בהפקתו שלו סולו, הראשון של "החברים של נטאשה", אפילו פרסומות מפורסמות כמו "דור הג'ינס שותה קווינס"… הם פשוט לא ידעו מי זה.
וכזה הוא סולו. איש של מאחורי הקלעים, לא אוהב לתפוס תשומת לב, אוהב לעשות וליצור וכבר בחדר האמנים יכולת לשמוע את התכניות לפרויקטים הבאים נרקמים בין החברים שהגיעו. כי זה מי שהוא, לא עוצר לרגע גם בגילו, וגילו לא באמת ניכר עליו כי הוא צעיר בנפשו. מה לעשות, שכמה הפקות אחרונות כשלו, וגם אדם חזק כמו סולו נאלץ להודות שהוא צריך עזרה כלכלית. והוא קיבל אותה, גם קיבל אהבה אדירה ונדירה בערב הזה שהיה יכול להיות בקלות ערב שמשודר בטלוויזיה בערוץ מרכזי, אם רק היו מבינים את הפוטנציאל של ההפקה הזו ומה שהיה בה.
ומצד שני, היה קסם רב וחן אישי של האמנים שהופיעו, קצת זרוקים, קצת טועים ומזייפים פה ושם, פשוט כי הם מופיעים בכיף שלהם בשביל חברם הטוב ולא עושים חשבון, נהנים מערב אינטימי שאפשר לשיר בו שירים בהחלטה של הרגע האחרון מול הקהל, סתם כי ככה, ודווקא הפשטות הזו כל כך הולמת את סולו, והאווירה הזו הייתה מאוד מדויקת, בלי פומפוזיות, בלי טקס- האמנים הנפלאים האלה נתנו כבוד לסולו.
ויואב קוטנר, כפרה עליו, הרביץ בדיחות כמו: "אתם יודעים מה המשותף בין סולו לאלבום "אבי רואד"? שיש שם את הסולו של רינגו סטאר וזה מה שמשותף בין האלבום לבין סולו"… בדיחת קרש, אבל של קוטנר, אז צוחקים מכל הלב.
אני מאחלת לסולו שימצא את הדרך לחזור לעניינים, שיהיו לו עוד המון עבודות והפקות כמה שרק יוכל לעשות. אמן.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום שיר "ארנבת" אלוני
היתה הופעה נהדרת, שעתיים וחצי שלא רצינו שייגמרו, הצער היחידי שלי היה שלא היו יותר שירים… מה גם שהחיבור של כל האומנים האלו באותו ערב יכל להביא עוד שילובים נוסטלגיים כמו מיקי גבריאלוב וקורין אלאל – בסמבה אבן גבירול, יצחק קלפטר ואריק סיני בהעיירה שלי, גלי עטרי וקובי אשרת בגלגל ענק.
מסכים עם דברי כותב הפוסט, מסתורי שערב כמו זה, יחיד ומיוחד לא משך אליו יותר קהל, אין זו אשמת המקום, הייתי במספיק הופעות ישיבה גם בשעות מוזרות של השבוע וגם עם אומני שוליים בהם הכרטיסים נמכרו ימים לפני מועד ההופעה.
והערת ביקורת אחת יש לי לפוסט זה, חבל שכותבו השקיע את רוב מילותיו לסיכום חוויתיו האישיות מעולם המוזיקה ופחות לחוויות מהערב עצמו.