כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

המופע של אבישי כהן

המוסיקאי והחצוצרן אבישי כהן עם הרכב הסופר גרופ ביג ווישס מארחים את אקו וקרולינה בבארבי, מוצ"ש, 24.09.2016. מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר מנתח את התופעה וההופעה. צילום +וידאו – לאה אבישר.

אבישי כהן, החצוצרן. בארבי. צילום: לאה אבישר
אבישי כהן, החצוצרן. בארבי. צילום: לאה אבישר

פתח דבר:

שנים שאני שואל את עצמי למה שני מוזיקאי ג'אז, מהמובילים בארץ, צריכים להיקרא – אבישי כהן ? למה ? בשביל לבלבל את האוייב ? כדאי להכריח אנשים להוסיף את התואר "חצוצרן" או "נגן באס" ? בשביל מה זה טוב ? למה למשל, שלאבישי כהן הבאסיסט לא יקראו מרכוס מילר, שם עברי נפוץ ותנ"כי ולאבישי כהן החצוצרן יקראו, אהממ, מיילס דייויס, ש/זה שם מהמקורות התלמודיים.

ובאותה הזדמנות ניתן לקרוא למועדון הבארבי – "בלו – נוט", ע"ש המקום בו קשר אברהם אבינו את הכבשה שלו ליד הבאר, וכך יסתיים, אחת ולתמיד הבלבול בין שני המוסיקאים המופלאים הללו ! למרות שמי שהגיע אמש למועדון הבארבי בתל אביב, להופעה של אבישי כהן (החצוצרן) יכל היה בשקט לחשוב שמכונה עתידנית העיפה אותו ישירות לניו יורק.

אבישי והביג וישס, בארבי. צילום: לאה אבישר
אבישי והביג וישס, בארבי. צילום: לאה אבישר

איזה סאונד ! איזה קהל ! איזה הרכב ! איזה חומר מוסיקלי ! איזה אורחים (הזמרת אקו והזמרת קרולינה) ואיזה מוסיקאי…

(ברגע זה חלפה בראשי המחשבה שאפסיק לחפור לכם… תסתפקו במשפט האחרון ונסגור את הבאסטה….. אבל בכך תהיה מידה מסוימת של מעילה באמון, מכיוון שזו חובתי (הנעימה) לשתף אתכם באחת מהחוויות המוסיקליות המושלמות שחוויתי בתקופה האחרונה, חוויה שככל הנראה יכולים להעניק רק הטובים ביותר.

לפני הביקורת אני מבקש לציין שבדרך לבארבי הייתי די סקפטי… מי כבר יגיע במוצ"ש למועדון רוק כדי לצפות במופע ג'אז-פיוז'ן מתוחכם, של חצוצרן ג'אז הידוע בהפקת חומרים שאינם תמיד קלים לעיכול. במיוחד כשכלי התקשורת הממוסדים די מתעלמים מקיומם של קונצרטים כגון אלה.

ובכן, הבארבי היה מפוצץ….. אבל ממש ממש מפוצץ…. לאה, זוגתי, עסקה חצי מההופעה בניסיון נואש לאפיין את הקהל שגדש את הבארבי אך ללא הצלחה – הי שם אינטלקטואלים "צפונבונים", אורשרים וגרבוזים, לצד צעירים וצעירות מאד, קהל אנגלוסקסי, דתל"שים, כמה חרדים, דתיים מהציונות הדתית, מבוגרים הנושקים ל – 70, ג'אזיסניקים, וקהל "לא מאופיין", שהכיר כל פראזה וכל "ליק", את העיבודים המורכבים, וידע להעריך במחיאות כפיים סוערות סולואים וירטואוזיים של כהן וחברי להקתו.

הסאונד:

גילוי נאות – פעמים רבות ביקרתי בחריפות את הסאונד במועדון הבארבי. בדרך כלל על רקע השתלטות של ה"נמוכים" על ה"גבוהים", העלמויות של מערכות התופים ב"קיר הסאונד" שנוצר או איזור בלתי מתקבל על הדעת בתמהיל שבין השירה לכלי המוסיקה. לאור האמור הגעתי במגמה די ביקורתית הפעם ועם מגמה של "אפס סובלנות".

והנה, הופתעתי לטובה – הסאונד היה פשוט מעולה, מאוזן ונכון. תמהיל נכון בהגברת הבאסים לעומת ה"גבוהים" כשהחצוצרה של כהן מקבלת את היתרון המגיע לה אבל לא על חשבון עבודת הגיטרה הנהדרת של עוזי פיינרמן וצמד המתופפים – אמיר ברסלר ואביב כהן. (בשקט בשקט בלי שאף אחד ישמע, לדעתי סוד ההצלחה הייתה בעובדה שההרכב לא "מפוצץ ווליום" ושומר על הגברה בגבולות הסביר, בניגוד להרכבי רוק שנוטים "לפתוח" ו"לפתוח" עוד ועוד את כפתורי הווליום במגברים עובדה שיוצרת בסופו של דבר קאקופוניה של צלילים.

הביקורת:

קחו מיקסר גדול גדול, תזרקו לשם את הסגנון של מיילס דייויס, קצת ווינטון מארסליס, קצת צ'אט בייקר תנערו היטב עם מקצבים ותחושה של פראנק זאפא, "תחזית מזג האוויר" ולסיום תקשטו עם RETURN TO FOREVER ותקבלו את התוצאה שהתקבלה אתמול מעל במת הבארבי.

לא לחינם אבישי כהן מוזכר בנשימה אחת עם החצוצרנים הגדולים של הג'אז. היכולות הפנומנאליות שלו, הוירטואוזיות ובעיקר התעוזה שלו לעסוק באין ספור סגנונות כמעט בתיבה מוסיקלית אחת הם מעוררי קינאה והשראה.

אבישי כהן, וירטואוז נשיפה. צילום: לאה אבישר
אבישי כהן, וירטואוז נשיפה. צילום: לאה אבישר

בפראזה מוסיקלית אחת מסוגל כהן לנוע ממוסיקה אתנית מזרח תיכונית, דרך פרגמנטים קלאסיים, ג'אז קלאסי ועד לפיוג'ן מתוחכם ורוק כבד. כל זאת במעברי קצב מטורפים משמונה שישיות, ועד לשלושה רבעים של וואלס. האיש פשוט מטורף. על כך צריך להוסיף את שליטתו המדהימה בעולם האפקטים הקשור לחצוצרה שלו מ-וואווא מסורתי ועד לפלנג'. שלא לדבר על האישיות הבימתית הכובשת שלו שמצד אחד תופסת את מרבית הפוקוס של הנעשה על הבמה אך מאידך, כהן, כמו מוזיקאי גדול באמת יודע להיות נדיב ולהעלם בירכתי הבמה בזמן שהמוסיקאים המדהימים המלווים אותו פוצחים בסולו משל עצמם – או אז הוא נסוג, מצביע ארוכות על הנגן שנותר לסולו כאילו אומר: "תסתכלו עכשיו עליו".

ואכן, מדובר בצוות וירטואוזי של נגנים המשתלבים היטב למכונה משומנת היטב וחסרת טעויות לחלוטין. כשהיתרון העצום של כל אחד מחברי הלהקה הזו מתבטא בכך שלמרות יכולותיהם המדהימות הם יודעים לשלב כוחות בצנעה, לעיתים רק לגעת בקצה של אצבע בכלי נגינתם ולשמור על פונקציונאליות מדוייקת (יש פעמים שאחד המתופפים רק מסתפק בנגיעות קלות ב RIM של תוף הסנייר, או בנגיעה בFLOOR TOM TOM   בעוד חברו עובד שעות נוספות במעברים מורכבים ולהפך.

אהבתי מאד את העבודה המטורפת של הבאסיסט יונתן אלבלק. הבחור יכול להוות בית ספר לבאס, מן שילוב מאגי של ג'אקו פאסטוריוס וסטנלי קלארק. נגן וירטואוז שאינו נח לרגע ומחפה, במידה מסויימת על העדר קלידים בהרכב והשארת הרקע והשטיחים לנגן הגיטרה "הציורי" עוזי פיינרמן.

אלבלק הוא מוסיקאי רב תחומי. הוא חבר במספר הרכבים שחלקם מוגדרים כ"רוק". אך היכולות שלו מתעלות לדרגות של בכירי נגני הבאס בג'אז העולמי ולמען האמת לא הייתי צריך לחכות לסולו שלו כדי להבחין בגאוניות של הבחור היודע להפוך את הבאס שלו גם לכלי "מוביל".

השילוב המושלם של הבאס עם החצוצרה של כהן הזכירה לי ימים קסומים של הניסיונות של מיילס דייויס בפיוג'ן.

אך כהן לא הסתפק בחוליה המצויינת הזו והציב על הבמה, זה מול זה, שני מתופפים, אמיר ברסלר ואמיר כהן, המשלימים ככפפה את חוליית הקצב. התיפוף של החברים שבנידון אינו מתיימר להיות הומוגני או מסונכרן, אלא משלים אחד את השני. יחדיו השניים האלה מהווים מתופף אחד עם ארבעה זרועות וארבעה ידיים המחוברים למוח אחד.

אשף של צלילים, כהן. צילום: לאה אבישר
אשף של צלילים, כהן. צילום: לאה אבישר

והמשימה הזו אינה פשוטה כלל ועיקר בהתחשב בעובדה שמדובר בשבירות קצב לרוב. בהאצת טמפו, בהחלפה בלתי צפויה של מקצב ומהירות ולעיתים של סיגנון…. כאמור, המקבילה היחידה שמצאתי שייכת ליצירות של פראנק זאפא ביצירות בהם ניגנו ענקים כצ'אד ווקרמאן, טרי בוזיו וצ'סטר תומפסון.

משלים את הפאזל הזה הגיטריסט פיינרמן, תופעת טבע ויזואלית הלקוח היישר מהסרט "ספיינל טאפ". האיש פשוט נראה כאילו מכונת הזמן הטיסה אותו היישר מהרכב הגרייטפול דד אי שם בימי וודסטוק העליזים. אך מעבר למראה מדובר פשוט במוסיקאי ענק המשלים ככפפה את הצרכים של כהן כסולן. דומה שאין סגנון מוסיקלי שפיינרמן אינו שולט בו – הוא יודע לכסח כמו גיטריסט להקת מטאליקה, להיות בלוזי כמו ריצ'י בלקמור, להיות Fאנקי כמו גיטריסט להקת אדמה רוח ואש ומהיר כמו ג'ו סאטריאני וסטיב וואי. לי, באופן אישי הוא הזכיר מאד את הגיטריסט טומי בולין המנוח בעבודה שעשה ב"ספקטרום" של המתופף בילי קובהאם. פיינרמן מדוייק מאד גם כשהוא כאילו מאבד שליטה, הוא לא שוכח ולו לרגע שהוא הכלי ההרמוני היחיד ושעליו לרפד את השטח גם ב"שטיחים" ובאקורדים.

אחד מהשיאים של הערב היה כשאל כהן ולהקתו הצטרפה אקו מורגנשטרן, זמרת ראפ מפתיעה בעלת מבטא ג'מייקני ואנרגיות של ראפר ניו יורקי מהברונקס. כהן הסביר שהוא פגש באקו במקרה בהודו שם ליד מדורה הם החלו לשתף פעולה והיא "העיפה לו את המוח". יובל אראל, סיפר כאן בבלוג כיצד אקו "העיפה לו את המוח" בימי המחאה החברתית ברוטשילד, ולי אקו "העיפה את המוח" אתמול בקונצרט. השילוב בינה לבין כהן הוא מושלם. החצוצרה משלימה את השירה ואת הראפ ולעומת זאת השירה שלה משלימה את החצוצרה של כהן. שיא הערב לדעתי היה בביצוע לקטע ספרדי על כל המשתמע מכך מבחינת קצב, סולואים ושירה.

שיא נוסף היה כשקרולינה עלתה לבמה באמצע הסולו של כהן וביצעה "סולו חצוצרה" בשירתה, סולו כה מושלם וכה מדוייק עד כי מי שסגר לרגע את עיניו יכול היה לחשוב בטעות שעל הבמה ניצבים שני חצוצרנים וירטואוזיים. וכמובן הביצוע המטורף למחצה של קרולינה וההרכב של כהן ל"צל עץ תמר". שנשמע לעיתים כמו פרודיה של זאפא של תקופת שנות ה -60 ולעיתים כיצירה "מזרח תיכונית" אותנטית. השילוב היה מושלם והצטיין, כמו יתר הביצועים, בנועזות, חדשנות ומקוריות.

אפילוג:

יש מעט מאד ערבים בהם אתה חש שמישהו, במטה של קסם העביר את האווירה הקסומה של "הבלו נוט" לדרום תל אביב. זה מין שילוב מנצח של כל המרכיבים שיכולים להיות בקונצרט – מקום בעל אווירה ייחודית, קהל משובח, סאונד הגובל בסאונד סראונד של מערכת ביתית יקרה, מוסיקאים וירטואוזיים שלא מן העולם הזה וחומר מקורי. ועל כל אלה – אנרגיות חיוביות שזורמות מהקהל לבמה ולהפך.

אבישי כהן (החצוצרן… אבל גם הבאסיסט), הם שגרירים מעולים של המוסיקאים בארץ. שני הכהנים טיפסו לראש הטבלאות העולמיות בזכות כישוריהם והחומרים שיצרו. בערב הזה הוכיח כהן (החצוצרן) שלא משנה היכן שתשים אותו הוא תמיד יהיה מהצמרת. מוסיקאי הראוי להערצה והערכה. ובמקרה שלו, בניגוד לכל הציפיות והסקפטיות המזופטת שלי, הקהל המקומי ידע גם ידע להגיע להופעה, לגדוש את הבארבי ולהעניק לו אהבה והערצה השמורים למוסיקאים ענקים. ומבחן התוצאה היה, בסופו של דבר, ערב חד פעמי, מרגש, מעניק וחוויתי, אשר ייחקק בליבותיהם וזיכרונם של כל מי שזכו לקחת חלק בו.

קטעי וידאו מהמופע, צילום וידאו – לאה אבישר

 

 

פליי ליסט מהמופע, צילום וידאו tuberevenge

 

אדר אבישר

אדר אבישר, בן 61, מוזיקאי, יוצר, פועל בפרויקטים חוצי אוקינוסים, החל את דרכו כשדרן בתחנת הרדיו קול השלום של אייבי נתן, ניהל את מועדון הרוק בקולנוע דן, כיהן בעבר כ‎עיתונאי ועורך ב"מעריב"- כתב מיוחד למזה"ת, כתב לענייני משטרה ופלילים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, כתב לענייני תרבות, עורך בדסק החדשות, ‎פרשן לענייני משטרה משפט ופלילים וכותב מאמרי מערכת ופובליציסטיקה ב"דבר ראשון"‎ - ‎עיתון דבר‎, ראש אגף החדשות ברדיו תל אביב, כיהן כיועץ תקשורת ודובר של שרי ממשלה, חברי כנסת, נשיא, כיום מכהן כנציג קבילות הציבור בעיריית גבעתיים, לצד פעילותו ככותב ומבקר מוזיקה בבלוג

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא