אפריקה שלי…

צוברים חוויות מוסיקליות בפסטיבל למוסיקה מקודשת בירושלים, בין ימק"א למגדל דוד, בין אוצרות המלך שלמה ללובנגולו מלך זולו, מסע בין נמיביה, סנגל ואתיופיה. 18-21.09.2016. נכח תיעד וקיבל הארה – יובל אראל.

חפירה אפריקאית – זיכרונות הילדות אינם מרפים, כמי שבילה שעות לא מבוטלות עם ספרי קריאה בתקופה טרום הטלוויזיה וטרום האינטרנט במאה שעברה, ההרפתקאות של גיבורים אמיתיים או דמיוניים במעבי היערות או מרחבי הסוואנות של יבשת אפריקה משכו את תשומת לבי והרחיבו את דמיוני, בין ספרו של הצייר והסופר נחום גוטמן אודות מסעו ליבשת אפריקה ופגישתו עם לובנגולו מלך הזולו, דרך ספריו של סופר הילדים הגרמני ארנסט פרידריך וילהלם מדר שהוגדר בזמנו כ"קארל מאי הגרמני" שחלם בספריו על הרפתקאות ביבשת השחורה – "אל הררי סהר" ו"אופיר" אודות הרפתקנים המחפשים אחר אוצרות, ועד ספריו של סיר הנרי ריידר הגרד הבריטי שהוציא מתחת ידיו כמה ספרי הרפתקאות מהמופלאים והחשובים לבני הנעורים וביניהם ההתמקדות באפריקה דרך "מכרות המלך שלמה" ו"אלן קוטרמיין" שלא לדבר על דמותו של טרזן, יציר דמיונו של הסופר האמריקני אדגר רייז בורואוז שכתב מניין ספרים אודות הרפתקאותיו של בן האצולה הבריטי שאומץ בידי קופה והפך למלך החיות בג'ונגל האפריקאי בקונגו.

כל אלו היוו את המצע לפזילה והחיבה למוסיקה האפריקאית על גווניה ושלל צבעיה, החל מריצה בליל גשם סוחף כדי לרכוש את התקליטון של המוסיקאי הסנגלי מנו דיבנגו "Soul Makossa" ועד חיבור בן זמננו לגיבורי מוסיקה מקומית ממוצא אתיופי דוגמת גילי יאלו ולהקת זבולון דאב סיסטם, אסתר רדא  ועוד.

עם כל המטען התרבותי הזה היה ברור לי שבפסטיבל למוסיקה מקודשת הנוכחי, במסגרתו ניתן דגש בין היתר ליוצרים ומבצעים מהיבשת השחורה, אתמקד במופעים של נציגי היבשת האפריקאית.

כך התחלתי את מסעי המוסיקלי בערב יום ראשון באולם המופעים העתיק והמיוחד באדריכלותו של בית ימק"א בירושלים, המופע לקח אותי למורדות הרי המגרב בצפון אפריקה בדרכי אל הררי תימן ועדן עם רביד כחלני, היוצר העומד בקדמת ההרכב האתני ימן בלוז שחבר לאחת היוצרות החשובות מנמיביה – סונה ג'ובארטה, המשלבת צלילים ומסורות בנות אלפי שנים של מוסיקה שבטית אותנטית עם נגינה בכלי הפריטה המערב אפריקאי "קורה" העשוי מדלעת ענק בתצורת שמונה הקרויה קלאבש  והינו מעין הכלאה מוסיקלית בין נבל אפריקאי לקטרוס או עוד העטוי בעור חיה המרכך את צלילי 21 מיתריו הנמתחים על פני שני גשרים וראש ארוך. גם לרביד יש כלי פריטה אתני אופייני העונה לשם גימברי שמוצאו מצפון אפריקה והוא מעין גיטרת בס עשויה מעץ טבעי בעיבוד גס, הפעם בחר רביד שלא לאחוז בכלי הזה והעדיף גיטרה אקוסטית קלאסית, כשהוא מלווה בצמד נגנים , שניר בלומנקרנץ שניגן לסירוגין בגיטרת בס, עוד וגימברי, רוני עברין שניגן בשלל כלי הקשה. לעומתו סונה ג'ובארטה הגיעה אף היא עם צמד נגנים, מאמדו סר שניגן בדג'מבה, קלאבש, קונגס. דרק ג'ונסון שניגן בגיטרה אקוסטית את הצלילים שהזכירו לי את צלילי מנגינות הטוארג בריטואל חוזר וסולם צלילים קבוע ואופייני. אל השישייה הזו חברו האחיות דוניץ – מאיה בפסנתר  וחליל (וגם הייתה המנהלת המוסיקלית של המופע,) קרן בסקסופון ושייקרים.

המופע שנסע על פני ובעיקר היבשת האפריקאית היה סוג של טיול מאופק בגווניו החמים והעדינים אך יחד עם זאת חודר לנשמה, והצליח להעביר, לפחות מבחינתי, את התחושות של הנוסע מארץ לארץ, לאסוף על הדרך אסוציאציות המגיעות אפילו עד תמונות הסרט המאויר "מלך האריות" כשהגור מונף אל מעל הצוק הסלעי על רקע השקיעה\זריחה האדומה כשני, החיבור בין נגינתה של סונה ב"קורה" המזכירה נבל של פיות בעדינות צליליה המתחברת עם שירתו המיוחדת של רביד העולה בזעקות כמעט לא אנושיות בגובהן, להמשיך במעבה היער לסוג של ריקודים שבטיים רפטטיביים ולהמשיך אל המישורים הרחבים מלאי חיות הבר העושות דרכן אל מקורות המים לפנות בוקר, אם אנסה לקבוע מנצח בדואל הדואטי הזה אוכל לומר כי סונה נצחה בגדול, לקחה את רביד "בשבי" אל מחוזות אפריקה העמוקים, מותירה מאחור האווירה התימנית שלא הצליחה להיכנס פנימה לתוך החיבור, אני מאמין שהכל ביד מכוון, כי רביד הוא סוג של מולטי אמן היודע לנדוד ממחוז גיאוגרפי מוסיקלי אחד לשני בקלילות, וכי מטרתם המשותפת של רביד וסונה הייתה ליצור דבר חדש, אכן, שם באולם של בית ימק"א, אכן נוצר דבר חדש, צליל חדש, מנגינה חדשה.

את המשך המסע האפריקאי שלי בפסטיבל מוסיקה מקודשת העברתי ליום רביעי, כיוונתי במיוחד לצמד הופעות ששובצו במתחם מצודת מגדל דוד מהסיבה הפשוטה – לא התחשק לי לעשות צעדה ממתחם למתחם בערב אחד. הפעם תפסתי שתי ציפורים או יותר נכון שני אפריקאים במכה אחת…

הערב החל עוד בטרם שקעה השמש לחלוטין והשמיים עדיין נצבעו בתכלת אפרפרה של בין ערביים בטבורו של עולם (ירושלים העתיקה), כאשר היוצר והזמר האפריקאי המגיע מסנגל, באאבא מאאל, לבוש בטוגה אפריקאית בצבע תכלחל כסוף יצא מהדלת הפונה לעבר מתחם האמפי תאטרון הקטן שבתוך חצר המצודה תוך שהוא פוסע בין הקהל הרב שהגיע לראותו בואכה למתחם הבמה ופוצח בשירה אפריקאית בקטע שנקרא "YELA", מהרגע הראשון ההתרגשות אחזה בקהל ואני בתוכו כשזיהיתי את הצבע הנכון לצלילים העוטפים את השירה, כאן טמון הגרוב האפריקאי, השורשי, החייתי, היצרי, השבטי, הרפטטיבי, כזה שעושה לך להזיז את הכתפיים והירכיים, כך יצאה לה לשוט הספינה האפריקאית של הרגע בינות לחומות המצודה העתיקה, מביאה את הטעם, הצבע והצליל של סנגל עם באאבא מאאל כקברניט המנהיג את נגניו. רובו של המופע הוקדש לביצוע שירים מתוך האלבום האחרון של באאבא מאאל אשר יצא בינואר בטייטל "The Traveller" ושיריו נעים בין צלילים אפריקאים עתיקים, מוסיקת פופ אפריקאית, בלוז מדברי, ונגיעות דאנס של מועדוני ריקודים או בקיצור אלבום נכון שעושה את זה…

ואכן באאבא מאאל עשה את זה, כי לא לקח זמן רב עד שראשונות הרקדניות המזדמנות מבין הקהל הרב שכבר נעמד על רגליו נצלו את הג'סטות שבאאבא הפגין מולן ופצחו בריקודים סוערים מ ולו, איתו, עם נגניו כאשר הלהקה ובאאבא חוצים את הקו הנסתר הבלתי כתוב שאמור להפריד בגבול דמיוני ומיותר לחלוטין בין הקהל ובין כלי הנגינה, כמו שחגיגה שבטית שורשית קצבית ורוטטת אמורה להיות, לדעתי, מאז שבני שבט הלויים הפסיקו את תהלוכות כלי הנגינה שלהם בימי העלייה לרגל לבית המקדש הראשון כמה מאות מטרים יותר מזרחה מכאן, לא הייתה חגיגה שכזו בירושלים.

באאבא הביא את הצבע האפריקאי לא רק בסגנון המוזיקלי אלא גם עם כלי הנגינה כאשר לצידו שני מתופפים, האחד בסטנדרט והשני בכלי הקשה אפריקאים, שורת נגני גיטרה ביניהם גם אחד שאוחז בזמן הנכון בגימברי (כן, הכלי מהמופעים של רביד כחלני, הבס הצפון אפריקאי המסורתי), את ההדרן הגישו באאבא וחבורתו בסשן נגינה פרוע כאשר כל אחד מהנגנים מקבל את הזמן שלו לסולו אל, מול ובתוך הקהל שהקיף אותם ברחבת הבמה בריקודים, האמת, היחידי שחסרונו הורגש באותם רגעים היה הלורד מגרייסטוק משתלשל לו בין החוגגים מתוך מעבה היער האפריקאי שנרקם בדמיוני….

את הזמן שנמדד בין סיומו של המופע ועד לתחילתו של המופע הבא העברנו באחד מבתי הקפה במתחם ממילא המרשים שמעלה בי מחשבות כל פעם מחדש אודות מה קורה שם בימי החורף כשהשמיים אומרים את דברם.

חלקו השני של הערב הוקדש למופע של מי שמוגדר ובצדק כנביא האתיו ג'אז, מה שנקרא בעברית פשוטה מוזיקה בסוגת ג'אז המנוגנת בידי מוזיקאים אתיופים. מולטו אסטאטקא, כבר לא ילד, בן 73, מי שהיה מהחלוצים בתחום המוסיקה המערבית באתיופיה, מביא אותה בהפוכה, מולטו, יליד אתיופיה ערך הכרה עם מוזיקת הג'אז שנולדה בארצות הברית לפני כמאה שנים על בסיס המוזיקה שיצרו צאצאי העבדים בני אפריקה שנחטפו במאה השמונה עשרה ממולדתם כדי לעבוד בחוות הכותנה של האנגלו סקסים וההולנדים באמריקה הצפונית, מוסיקה המתבססת על השבטיות, מרובת מקצבים הזורמת להרמוניות שמוצאן בכלל במוסיקה מערבית אירופאית, לכאורה ובאופן תאורטי יתכן ואבות אבותיו של מולאטו או חבריו באתיופיה או שכנותיה הנם קרובי משפחה של אותם חטופים אפריקאים שצאצאיהם אחראים להולדתו של הג'אז, מולאטו נחשף לסוגה הזו וללימודיה באמצעות הגעתו כסטודנט לעולם המערבי, לאנגליה. הדבר משול בעצם לבן העם היהודי הלומד אודות מקורותיו ומנהגי עמו דרך עיון בברית החדשה או בספרי קודש נוצריים, מה שנקרא בלשון העם – הפוך על הפוך.

אחרי כל החפירה הדוגמטית הזו אפשר לומר כי מולאטו הוא בעיקרו נגן כלי  הקשה, העיקרי ביניהם הוא הויבראפון המוצב בקדמת הבמה כאשר שורה של ארבעה עד חמישה מיקרופונים רוכנים לעבר קלידיו כדי להביא את האקוסטיקה למיטבה, מולאטו מוקף בקבוצת נגנים, נגני סוגת הג'אז איכותיים ביותר, עניין שניתן ללמוד אותו במיוחד ברגעים שהם מקבלים את חופש הפעולה ביציאות סולו עם כלי הנגינה שלהם עד שהם חוזרים למוטיב הבסיסי בכל יצירה וזוכים למחיאות כפיים כאילו והצליחו הרגע להביא את אוניית הנוסעים הכי גדולה באוקינוס לעגון לצידו של מזח דייגים קטנטן באחד מיובלי נחל הירקון (אין באמת מזחים כאלו, מקסימום רציף לירידה והעלאת קייאקים), המיתוג והחיבור הפריעו לי משום מה, כי עם כל הכבוד לסוגת הג'אז, ויש כבוד, אני ציפיתי בראשית לחבורה של אפריקאים שורשיים, כהי עור, הנותנים את הגרוב הנכון ובכלל לא משנה באיזה סגנון כליהם מנגנים, לעומת זאת קיבלתי את מולאטו על תקן מנצח שנותן מעצמו בויבראפון וכמה תופי טמטם גדולים ואפילו סנר אחד ומקלדת פסנתר חשמלי בעוד שהנגנים הם בכלל חבורת חיוורי עור, למעט שניים ממוצא אפריקאי, האחד על כלי הקשה שהצטיין בהמשך בקטע סולו שהצליח להחזיר את הרקדניות מהמופע הראשון לרחבה למטה (גילוי נאות – אני שידלתי את הבחורה לרדת מהמושבים ולרקוד למטה בתירוץ שרק היא מסוגלת להקים את כל הצנוניות שישבו שם על רגליהם) (גילוי נאות נוסף – גם את הבחורה השניה, האתיופית, שירדה והצטרפה אליה לריקודים, אני האשם, תלו אותי!! גם אותה שידלתי לרקוד מול הנגנים) והשני בצמד הנשפנים שעשה בחצוצרה את מה שהיא נועדה לו, מנגינות נכונות בזמנים המדוייקים תוך פריצת דרך קדימה ולמעלה מתוך תיבות המנגינה הצורניות של חבורת הג'אז הזו, יותר מאוחר הבנתי שאחד או שניים מהנגנים הם חבר'ה מקומיים, משלנו…

ובקיצור, אהבתי את מולאטו, הוא סוג של קשיש חביב שיודע את העבודה, הייתי משבץ אותו בפסטיבל או מופע ג'אז נטו ולאו דווקא במסגרת פסטיבל שאמור לחבר אמנים אתניים מכל העולם ליצירה מקודשת, העובדה שהוא נולד באתיופיה לא הייתה בעלת משמעות מוחשית במנגינות, אולי אני טועה, זו דעתי, מבחינתי ג'אז שנולד באפריקה זה  המוסיקה של מנו דיבאנגו.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של רביד כחלני וסונה ג'ובארטה, צילום יובל אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של באאבא מאאל, צילום שילי אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של באאבא מאאל, צילום יובל אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של מולאטו אסטאטקה, צילום שילי אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של מולאטו אסטאטקה, צילום יובל אראל

וידאו