מה שיותר עמוק…

מופע האיחוד של להקת תמוז, אמפי לייב פארק בראשון לציון, חמישי, 15.09.2016. נכח, תיעד ומדווח עם שורת חפירות עומק ורוחב היסטוריות – יובל אראל. הזווית המוסיקלית מוגשת בידי המוסיקאי והכתב אדר אבישר. נגיעות בכנפי ההיסטוריה מוגשות בידי שדרן הרדיו בועז כהן, גם הכתב אסף נבו לוחש לי מילה או שתיים ומגדיר עשר נקודות.

אני אפתח בחפירה בסגנון ה"פורסט גאמפ" שלי – שנות השבעים, אני תופס מקום טוב באמפי הישן במתחם גני התערוכה, עיר הנוער, חודש אוגוסט, אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים מככבים על הבמה, המופע הכי לוהט בעיר, את הגחלים מכינים חברי להקה חדשה, להקת תמוז, אריאל זילבר, שלום חנוך, מאיר ישראל, איתן גדרון ויהודה עדר, כך הכל התחיל, זמן קצר לאחר מכן מועדון צוותא הופך לאחד המוקדים הכי חמים כשלהקת תמוז סוגרת ערבי סולד אאוט לוהטים במקום עם להיטי רוק שנצרבים בפס הקול הישראלי. להקת תמוז מטריפה את הנוער ואנוכי ביניהם בחידוש הזה שנקרא רוק סוחף בעברית, אני עם החבר'ה מחוף פרישמן מגיעים להופעות במועדון צוותא מתחת לאדמה בפסאז לונדון מיניסטור כדי להתחרע ולהשתולל, בשמחה..

עם השנים ובאופן טבעי אתה קצת מתנתק, מתחבר לחומרים חדשים, מוזיקאים, סגנונות, תופעות מוזיקה אחרות, אבל בדי.אנ.אי שלך הכל כבר מוטמע, טבוע, צלילים, מילים ומנגינות שאינך יכול להתנער או להיפטר מהן, לא נמחק.

אכן, הספקתי אמנם לגעת במשק כנפי ההיסטוריה מהיעף הראשון, הרבה מיתרים נקרעו ומקלות תיפוף נשברו מאז אותם ימים, אני מדבר על יותר מארבעים שנה, חלק גדול מהקוראים כאן עוד לא נולד כלל, עניין שהופך אותי לסוג של ענתיקה בעצמי, אבל איך שהוא כשאתה מביט במבט פרספקטיבי לאחור אתה יכול להכריז באופן הכי סובייקטיבי כי פעם היה כאן יותר טוב. אז בימים שמפלגת העבודה שלטה ללא עוררין, כאשר למטבע המקומי קראו לירה והאוויר היה יותר צלול…

מאז אותם ימים הספקתי לחוות הופעות רבות של שלום, אריאל ויהודה, שהפכו עם הזמן לאייקונים אמיתיים בתרבות הרוקנ'רול של ישראל. להיות מולם ברגעי שיא במובנים מקומיים, אם זה במופעים מיוחדים וחשובים דוגמת פתיחת פסטיבל ישראל עם שלום או טקסים של כבוד עם אריאל.

על מנת לסבר את דעתם של הצעירים יותר מבין הקוראים וגם ככה בשביל האולדסקול הרבים אני יכול רק להניח כאן לראשונה ובאופן בלעדי כמה קטעים מתוך הספר המתמקד בלהקת "תמוז" והמיועד לצאת לאור בקרוב של שדרן תחנת הרדיו 88 אפ אמ בועז כהן "וכשאפתח את הדלת", בעריכתה של איילת מוהר ובהוצאת "מרום תרבות ישראלית", אשר את התקציב להפקתו מבקש בועז לאסוף יחד עם הקוראים, המאזינים והצופים או בקיצור קהל אוהבי המוזיקה באמצעות פלטפורמת "הדסטארט", וזו ההזדמנות לאמר לכם – תכניסו יד לכיס ותשחררו, הנה הלינק לפרויקט. והנה הקטעים בחשיפה בלעדית:

"….השירים שאחרי המלחמה, מ"מוכרחים להמשיך לנגן" (עודד פלדמן ויאיר רוזנבלום) ו"החיטה צומחת שוב" (דורית צמרת וחיים ברקני) ועד "מי ידע שכך יהיה" (עוזי חיטמן) הציפו את מצעדי הפזמונים. אלה ימי הרדיו היפים של נתנאלה, דורית ראובני ואילנית, חוה אלברשטיין ורותי נבון, מיכל טל והאחים והאחיות וגם שלמה ארצי, ששנה מאוחר יותר, כשלהקת תמוז תתחיל לעבוד קשה על "סוף עונת התפוזים", ייסע לייצג את ישראל באירוויזיון עם "את ואני". במעריב כתבו ש"הפזמון כיום הפך למכונת כסף" וגם ש"יש להקות-קצב בהן נשים בלבד". על קרול קינג נכתב: "תופעה חדשה בעולם: זמרות-יוצרות, שגם שרות וגם כותבות את שיריהן". גבי שושן, בעז שרעבי וניסים סרוסי היו "קולם המייצג של בני עדות המזרח בישראל, שנקלטו כה יפה במדינה הצעירה".

באמצע שנות ה-70' התעשייה הייתה צנועה, שמרנית ופשוטה. בשורת הסטריאו הגיעה לישראל והשלאגר היה "מערכות משולבות" של טייפ, פטיפון ומגבר בחבילה אחת.

תמוז הצליחה לשקף רוחות וזמנים ואותות סכנה למרות שב-1976 קשה היה להאמין שמדובר בסופה של תקופה, שהימים הם ימיה האחרונים של מה שנדמה בעיני רבים כ-"ארץ ישראל הישנה והטובה". קשה היה לדמיין שעוד מעט קצת יהפכו מקימי המדינה ומי שהנהיגו אותה ברצף מ-1948 ועד סוף שנות ה-70', לדור ישן ומיושן שייאלץ לפנות את מקומו למנהיגים החדשים מן הצד השני של המפה הפוליטית.

להקת תמוז לא שרדה את עונת התפוזים של 1976 ולכן החמיצה את פתיחת תחנת הרדיו החדשה, רשת גימל של קול ישראל, שסימנה את השינוי התרבותי בחברה הישראלית. רשת גימל מותגה כתחנה המוקדשת לפופ, עם הרבה מוזיקה מרחבי העולם. "חדש, חדיש ומחודש" של טוני פיין ושוש עטרי ורצועות שידור נוספות הוקדשו לתרבות מוזיקלית אחרת, מרוק מתקדם ועד פאנק. במקביל, התמזגו לאחד שני עיתונים – השבועון "להיטון" והירחון "עולם הקולנוע". אמנות הקולנוע הצעירה שילבה זרועות עם אמנות הפופ הצעירה ממנה.

תמוז סימנה מעין שלב מעבר, סיכום של כל ההישגים של המוזיקה הישראלית והעברית עד לאותו רגע, וגם פענחה את הצופן הגנטי של מה שעתיד לבוא אחריה. גם אלה שהתנגדו להשפעותיה, כפרו בהן או מרדו ב"סוף עונת התפוזים", לא היו יכולים להתעלם מעוצמתו של התקליט. נוכחותה של תמוז הייתה ונשארה עובדה מוגמרת, במובן זה שאי אפשר להקליט שום תקליט רוק בעברית מבלי ש"סוף עונת התפוזים" של תמוז יהווה נקודת התייחסות, לטוב ולרע…"

לפני כחצי שנה ניסיתי להיאבק ללא הצלחה מול המשימה לחדור ולגעת שוב בכנפי ההיסטוריה כאשר נודע לי ששלום חנוך, אריאל זילבר, איתן גדרון ומאיר ישראל מתעתדים להגיע למופע השקת אלבומו של חברם מאז, יהודה עדר, במועדון זאפה התל אביבי ויש מצב שהם יבצעו יחדיו שיר או שניים מימי להקת תמוז, ככה כמחווה לזכר אותם ימים, התכוונתי בכל מאודי להגיע ולשלוף את המצלמה ברגע הנכון כדי לתפוס את הקולות והמראות, אך הווטו שהוטל באופן טוטלי מצדו של שלום עצר בעדי, מעבר לאותם ברי מזל שהצליחו להניח יד על כרטיס כניסה, נותר למזכרת מוחשית יותר רק סרטון שתועד בטלפון החכם של דרור נחום.

את הפיצוי שלי קיבלתי בשלב יותר מאוחר כאשר בבוקרו של היום בו הופיע באדי גיא באמפיתאטרון הרומי בקיסריה התקיימה מסיבת עיתונאים באותו סניף תל אביבי של זאפה במהלכה הופיעו החמישה ואף הכריזו על התוכנית לקיים מופע איחוד חד פעמי, הידד!!!

אמש, אני, יחד עם עוד קרוב לארבע עשר אלף איש ואישה ברי מזל שהצליחו להניח את ידם על כרטיס למופע האיחוד החד פעמי של להקת תמוז באמפי החדש במערב ראשון לציון, עשיתי את דרכי בשעות בין הערביים כדי להספיק ולהגיע בזמן ואפילו לתפוס מקום חניה משובח ממש ליד הקופות.

את השבוע עצמו פתחתי עם הקדמות, כאשר אלבומו החדש של שלום חנוך "זום" הגיע לידי, מילה אחת או יותר – זהו אלבום האולפן העשרים בקריירה הארוכה של שלום וביתר דיוק אלבום הבר מצווה שלו כאמן יחיד, האלבום הכולל תריסר שירים ומהווה מעבר לחשיפה האישית של שלום סוג של חזרה במבט עכשווי למיתוסים המוסיקליים של שלום, החל מהשיר הפותח המגיש מבט חד ונוקב לחיים כאן כעת ועכשיו, עובר דרך כתב אשמה חברתי פוליטי חזק וקשה, קופץ לשיתופי פעולה מוסיקליים של אחד לאחד עם פסנתרו של שלומי במעין מחווה מלודית לשיר "לילה" (הלילה הזה) שכתב והלחין שלום לאלבום הבכורה של אריק איינשטיין (תאזינו ותבינו), ממשיך בביצוע מרגש לתפילת "אל מלא רחמים" בבחינת גם החולין מבקש לגעת בשורשים ועובר לדואט עם מזי כהן ואיילה אינגדשט על הוללות העיר ומקנח בהבנה כי הז'אנר הימתיכוני נמצא כאן כדי לנצח בדואט בונוס עם שרית חדד. ולא רק שלום, גם הבת שלו, רומי חנוך, חגגה השבוע את השקת אלבום הבכורה של הרכב הגראנג' האלטרנטיבי שלה – Bar Vase, במופע באחד מהמקומות החמים של הסצנה העכשווית – כולי עלמא (תיעוד וידאו כפיר ריפשטוס).

אז אכן שמחה אמיתית בבית משפחת חנוך, והנה אנחנו מגיעים למתחם האמפיתאטרון בראשון לציון ושלום, האמת פעם שניה בחייו, שהוא נוטל חלק במופע חימום, אז עם להקת "תמוז" לאריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, הפעם הוא בעצמו עם נגנים ללהקתו "תמוז". אני חושב לעצמי תוך כדי, חבל שלא הגיש הפעם מופע השקה, לאלבום הטרי, מתוכו הוא מבצע אך ורק שיר אחד "וויקי" שהוא היותר אפרפר וחיוור מהזוית האישית מקומית, לא נביא ולא מתריס, אבל הקהל, שותה בצמא את השירים של שלום, אחד אחד, להיטים מיתולוגיים מכל התקופות של מסלולו המוסיקלי, אך זהו בבחינת החימום, תכלס, כולם מצפים כאן בשקיקה לרגע החשוב, למופע האיחוד.

ואכן, קצת אחרי השעה עשר ומשהו, כי המופע בכללותו החל באיחור ניכר אך ורק בשל העובדה כי משטרת ישראל הערימה קשיים לקהל שביקש להגיע ושוב זו הזדמנות לפנות לגורמים האחראים, עיריית ראשון לציון, משטרת ישראל, אולי תאחזו ידיים יחדיו כדי לפתוח עוד ערוץ נסיעה ומתחמי חניה אל וליד האמפי, לא כולם יכולים כמוני להגיע שלוש שעות לפני המופע למקום, אבל נשוב לעניינינו, כן, השעה עשר ויותר והרגע ההיסטורי מתרחש אל מול עינינו אוזנינו ונשמתנו, אריאל זילבר, איתן גדרון, מאיר ישראל, שלום חנוך ויהודה עדר משמאל לימין (ובעצם על במה אחת, השמאל השפוי והימין הלאומני יחדיו…) עולים לבמה ותופסים את כלי הנגינה, האגדה מתרחשת!!

כשהם מבצעים אחד לאחד את כל שמונת שירי האלבום האחד והיחיד שלהקת תמוז הוציאה אי פעם מתחת לידיה, משלבים בין לבין שירים שלהם, כפי שנהגו בימים ההם, כדי למלא ולנפח את רצועת הזמן, מרוב ההתרגשות אני לא ממש מבחין בכך עד שידידי, הכתב והמבקר המוסיקלי אסף נבו לוחש (בעצם הוא היה צריך לצעוק כי הייתי עם אטמי אוזניים כמנהגי במופעי רוק) כי שלום מפספס כאן כמה שורות, יותר מאוחר אסף מעלה את האבחנה הזו לעמודו האישי בפייסבוק, הנה הציטוט: "שלום ויתר על בית ב״תפסתי ראש על הבר״, הבית שבו הוא שר ״מה שם עשינו? עשינו טין טין טין טווידיט… וגם טוויט טוויט טוויט טווידיט. עד שטנההההנהנהנהנה..״ כנראה בשביל לא להביך את אריאל. מצד שני הוא כן שר ״מה ששם הרגשתי זה נכון, זה ךא גברת זה אדון״. מצד שלישי הוא טעה גם במילים של ״אהבה שקטה״ (החסיר את ״יושב לי כאן ומחכה לך כמו עורב על עץ…״). אז הכל יכול להיות. בגדול תמוז נשמעו מצוין והיתה הופעה חזקה ומרגשת עם פרגון הדדי (רוב הזמן). איזה כיף." את הניתוח שאסף עושה לאירוע תקראו בהמשך…

הקהל מסביבי מלפני ומאחורי ומצדדי חי את הרגע, חלקם הגדול של הצופים חי את נעוריו, חלק אחר חי את החיבור העכשווי, והצעירים יותר מתרגשים מגודל המעמד, למרות שהמופע היה מתוכנן כמופע ישיבה רובו של הקהל כבר על הרגליים, רוקדים, שרים, צועקים בגרון ניחר, כולם תמוז, כולם במעמד הר סיני או חתימת הסכם השלום או לחיצת יד לאורחים מהחלל החיצון, ההתרגשות והאדרנלין בשיאם, ההפקה נותנת את חלקה בהצגה הגדולה, אורות, מסכי ענק מימין שמאל ובמרכז, להטוטי תוכנת וי ארט מגישים את מה שהולך על הבמה במעין מצג פסיכדלי רוקנ'רולי צבעוני ומתעתע, משגע את השכל, מעצים את החוויה, אז מה אם טועים במילה או שתיים, המעמד גדול מסך חלקיו, זה סופר גרופ, הכי אמיתית והכי נכונה שהרוק הישראלי הצמיח כאן, יותר מהפופ ההומוריסטי טעון הפיוז'ן של כוורת, יותר מכל דבר אחר שנוצר כאן, היסודות, תכלס…

הם משולבים בפנים, השירים האישיים, "לא יודע איך לאמר לך" של שלום, "יואל משה סלומון" של אריק אינשטיין (מילים יורם טהרלב), "שחק אותה" מהאלבום המשותף עם אריק "פלסטלינה", הימים של חבורת לול והסרט שבלול, "אגדה יפנית" של אריאל זילבר (מילים אהוד מנור), "שבועיים בעיר זרה" עוד אחד של אריאל מאלבומו החמישי באותו שם, "בטי בם" כי אריאל זילבר (מהאלבום "רוצי שמוליק").

אני מביט על השעון ורואה שכבר חצות, וואו, המופע עומד להגיע לסופו, שלושה שירים נוספים מהאלבום של תמוז בזה אחר זה, אגלי הזיעה על הבמה ובקהל כבר הופכים לנהרות של שמחה, מאהבה שקטה דך ככה את רצית אותי והקינוח האולטימטיבי עם סוף עונת התפוזים, כל מתחם הבילויים המערבי של העיר ראשון לציון עומד רוקד ושר בגרון ניחר, אני, כבר שבע וחושב על המהלך הבא, היציאה והנסיעה הביתה, אוסף את ציוד הצילום על הגב ומתחיל לפסוע בין הקהל לכיוון השער, חולף בדרך על יאיר ניצני המהנהן בראשו וקורץ לי בחיוך כשכל כולו מצטרף לפזמון החוזר "מחירי סוף העונה, התחנה האחרונה…"

האם ההיסטוריה תחזור על עצמה? האם חברי להקת תמוז שטעמו הלילה את טעמה של התהילה והאהבה הגדולה מהקהל יסכימו להמשיך ולהפוך את האיחוד לסוג של סבב הופעות? הלוואי שכן!!!

בקטנה – פינת התלונות – ההפקה שתכננה לתעד את כל המופע ככל הנראה להוצאת מארז DVD העבירה הנחיות קשוחות לצלמי התקשורת, חלקן מובנות ומקובלות, חלקן בבחינת הנחת מכשול בפני וחוסר הגיון בסיסי ומשווע – הצלמים וצוותי הווידאו הוצבו במתחם הקונסולות בפאתי האורקסטרא, עובדה הגיונית כי המופע הוא לקהל ולא היה עניין שחבורת צלמים תתרוצץ מתחת לקדמת הבמה, בשביל זה יש עדשות טלה. ההגבלות והגדרות מה מותר לצלם וכמה זמן היו ממש עוול, שהרי לאמרה "תמונה אחת שווה אלף מילים" מצטרפת האמרה החדשה "וידאו אחד שווה מיליון תמונות", למה להגביל את התקשורת לתיעוד וידאו של דקה בלבד משני השירים הראשונים במופע של תמוז? כאשר בקהל מאות אם לא יותר סמארטפונים נשלפים ומתעדים את הרגעים הללו בלי הגבלה,  באופן אישי החלטתי לוותר על תיעוד וידאו של להקת תמוז, בשביל זה יש חברים…:-)

המוסיקאי והכתב אדר אבישר (שלהקת תמוז התכבדה לחמם את הופעות להקתו "חלום קוסמי" פעמיים באותם ימים במסגרת מועדון הרוק הישראלי של בית לסין)  מגיש כמה הגיגים וניתוחים לגבי המופע:

אתחיל דווקא מהסוף – תמוז היו נפלאים ! אולי בגלל שהחברים הוותיקים לא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות, לא נפלו ברשת של "מופע איחוד היסטורי ואחרון בהחלט"  ולא ניסו להתגבר על כל אותם גורמים המאפיינים את הקשיים במפגש של מוסיקאים שחלקם לא ניגן ביחד עשרות שנים.

תמוז התייחסו למופע האיחוד הזה כאל "חזרה פתוחה" על כל המשתמע מכך – אריאל זילבר – (שהפתיע ביכולותיו הווקאליות)  לא נכנס בזמן לשיר ? אין בעיה, זה חלק מהאווירה הכללית. שלום חנוך שכח משפט בשיר ? זה אפילו נראה מתוכנן, יהודה עדר התקשה עם הסאונד של הגיטרה האקוסטית? זה נראה כל כך אותנטי עד שזה נראה כמעט יזום.

גם בבחירת החומרים תמוז רשמה אתמול ניצחון מכריע. הביצועים הנהדרים של חברי הלהקה ל"בלדה על יואל מוישה סלומון", "תפסתי ראש על הבר" והלהיטים הנצחיים של זילבר, "אגדה יפנית" ו"בטי בם" נשמעו יותר "תמוזיים" מהמקור, כאילו שנשלפו מהארסנל של הלהקה משנות ה – 70. ועם כל הנוסטלגיה הקשורה בדבר, הביצוע היה עכשווי, העיבודים מדויקים ומותאמים לחבורת מוסיקאים נפלאה שחלקם נושקים לגיל 70…

וזה בעצם הכח של תמוז, החבורה תמיד נשמעה מגובשת, מלוטשת ובשלה, זאת למרות העובדה שאיש מבין החבורה (להוציא אולי את מאיר ישראל) לא נחשב לוירטואוז בכלי נגינתו. אך חרף הקביעה הזו הפונקציונאליות המוסיקלית של נגינת הקלידים של זילבר, או הסולואים של עדר בגיטרה תמיד שרתו את המטרה ודווקא העדר הווירטואוזיות תרמה רבות לצליל המגובש.

ואגב, המינימליסטיות והפונקציונאליות של העיבודים הדגישו דווקא את הבומבסטיות המזיקה של הופעתו של חנוך בחצי הראשון של הערב – בומבסטיות אומנותית, על סף המגלומניה שמציבה על במה אחת שני נגני באס מעולים – יוסי פיין וזיו הרפז, ארבע נגני גיטרה, שלושה זמרי רקע (שבגלל האינפלציה של נגנים כלל לא נשמעו), שני קלידנים, שלושה נשפנים (והרשימה עוד ארוכה) ושלום אחד שמאד מאד מתקשה בטונים הגבוהים ומעדיף ברב המקרים "לדקלם" את הטקס ונאלץ לא אחת להשתמש בטריק הידוע של "תשירו אתם ובואו נשמע אתכם".

מה שהתקבל בסופו של דבר (והפעם אין לי מילה רעה אחת לומר על מערכת הסאונד המשובחת של הלייב פארק בראשון), הוא גיבוב עצום של צלילים נמוכים, באסים שכיסו כמעט לחלוטין  את כלי הנגינה האחרים וסאב וופרים שעבדו שעות נוספות על חשבון הצלילים הגבוהים.

יוסי פיין הוא ענק בדורו, מוסיקאי צמרת שניגן עם כל הגדולים. מדיויד בואי, בוש רוק ועד לסטנלי ג'ורדן. נגן באס מהחשובים שצמחו במחוזותינו, (גילוי נאות : הייתה לי הזכות הענקית לנגן עם פיין והוא גם השתתף בביצוע בהופעה חייה של היצירה שלי (City of neon lights, לאור דברים אלה נפלא מבינתי מדוע הזדקק חנוך זיו הרפז לחיזוק נגינת הבאס? על שני מתופפים שמעתי, זה באמת עושה אפקט אדיר בהופעות גדולות (ויש הרכבים כמו להקת האחים אולמן, ג'ו בונאמאסה ואפילו ג'נסיס בזמנו שהצירוף הזה של שני מתופפים הוא דבר שבשגרה בהופעותיהם ובהרכביהם הקבועים), אבל שני נגני באס ? התוצאה הייתה, כאמור, קיר סאונד שכולו ווווווווווווווווווווווום גדול של באס.

הדברים גם אמורים על שלל נגני הגיטרה ששלום הציב בעת ובעונה אחת על הבמה. במקרה הטוב מרביתם לא נשמעו, אך במקרה הרע, וזה היה רע באופן שרע יכל להשמע רע, החבורה הזו נשמעה כמו תזמורת המנדולינות של המתנ"ס המקומי בראש העין. לשיא הגיעו הדברים בביצוע ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" (מזל שחיים רומנו, נגן הגיטרה המקורי בהקלטות של שבלול, היה אתמול במופע אחר ולא שמע את השחיטה שנעשתה לסולו המקורי שלו).

וגם כאן אני שואל : רבאק שלום, יש לך נגן בלוז מעולה בדמותו של רוני פיטרסון, אדם שניגן איתך גם בהרכבים "קטנים" של רביעייה סטנדרטית, באס, תופים, קלידים וגיטרות, ותמיד, אבל תמיד סיפק את הסחורה, כפי שרק גיטריסט מוכשר כמו פיטרסון יכל לספק. אז למה ארבעה נגני גיטרה ? מה זה תורם ?

ואפשר להמשיך בקו הזה לאורך ארבעה עמודים שלמים. אך במבחן התוצאה – את משה לוי, חברי ורעי, לא שמעתי בכלל, גם לא בתפקיד המכריע שיש לקלידים ב"משיח לא בא". ממערכת התופים שמעתי, או ליתר דיוק הרגשתי את תוף הבאס בלבד. את זמרי הרקע בכלל לא שמעתי וכך לגבי הנשפנים (להוציא קטע סולו מהמם של ניצן הבר).

כל זה השתנה באורח פלא בחצי של "תמוז". אותו הסאונד מן, אותה מערכת הגברה, אותה במה אותו לייב פארק… הכל פתאום נשמע זך וברור, התופים של מאיר ישראל נשמעו כאילו נלקחו באלבום של פיל קולינס, הקלידים של זילבר נשמעו צלולים כמו מאלבום של ריק וואקמאן. יהודה עדר נשמע כמו קלפטון והבאס של איתן גידרון, וואו, סאונד באס נקי כמו של מרכוס מילר…. ואגב, אפילו השירה של שלום השתפרה פלאים…. משהו לא ברור קורה כאן בממלכת דנמארק, סליחה ראשון לציון….

לגבי שלום חנוך. נכון הוא אהוב, נערץ ובצדק, אבל משהו, לפחות בחלק הראשון, הזכיר לי את המסקנות העגומות שקיבלתי לגבי השאלה האם ללכת או לא ללכת לקונצרטים של "ג'טרו טאל", (או ליתר דיוק יאן אנדרסון מבצע את המוסיקה של ג'טרו טאל). או להבדיל המבוכה הקלה שחשים כשהולכים לקונצרטים של סגול כהה עם יאן גילאן, או איחוד של לד זפלין עם רוברט פלאנט…. כן, יש משהו קצת מביך באיך ששלום חנוך כיום מתאמץ להיות השלום חנוך של תקופת שבלול, או חתונה לבנה או מחכים למשיח… וזה לא יעזור לבטל את המודליציה ב"הדרכים בהם באתי", או בכל מיני טריקים של לשיר קול שני נמוך ולתת לקהל לשיר את המלודיה הראשית, או במקרה של שלום פשוט לדקלם את הטקסט… הדברים מקבלים מימד מועצם כשקיר הסאונד שאמור לתמוך באותם רגעים של קושי להגיע לגבוהים הופך לעיסה טונאלית בלתי מאופיינת.

לעומת זאת, וזה מה שלא מובן לי בעליל, כששלום חנוך שר בחלק השני של להקת תמוז את "לא יכל לישון עכשיו", מלווה רק בגיטרה אקוסטית, הוא נשמע מדוייק, חד, לא מתאמץ ונאמן למקור, למרות שמדובר בשיר מאד מורכב ומסובך מבחינה טונאלית. האם הניסיון לחקות את ברוס ספרינגסטין עולה לשלום חנוך באובדן היכולות שלו כזמר ?

כאמור, על רקע הפומפוזיות והיומרה המגלומנית של ההפקה המוסיקלית של החלק הראשון של הערב, כולל השיר החדש והמאד לא ברור שמדבר על חוויותיו של היוצר בטוקיו והמפגש שלו עם עובד זר סיני ששהה בארץ ומציג בפניו מועדון לילה סליזי בביג'ין (שם הוא ככל הנראה גם תופס ראש אבל מגלה שהגברת זה לא אדון) , המופע של תמוז ייצג את כל מה שנאמן ואמיתי במוסיקה.

הפתעת הערב הייתה דווקא אריאל זילבר. לא יעזור לאיש יש כריזמה, וסטאר-קווליטי, וזה לא משנה אם הוא מגיע בלבוש של חרדי, חסיד חב"ד או רוקנ'רולר תל אביבי… הוא פשוט שם לשמח בדרכו שלו, במאניירות שלו הלקוחות מהפלנטה הזילברית. ניתן לאמר שאותות הזמן לא הצליחו לנגוס ביכולות השירה שלו במאום וגם נגינת הקלידים שלו מאד מאד השתפרה עם השנים.

נכון שיש משהו אוטיסתי בהתנהגות ובהתנהלות שלו. זילבר מסוגל לקום באמצע הופעה וללכת לאיש הסאונד בירכתי במה ולנזוף בו על כך שהוא לא שומע מספיק פסנתר במוניטור. או לחלופין, להיות ב"עולם שלו", גם כששלום חנוך מנסה לבצע איתו דואט אלתורי שירה ב"סוף עונת התפוזים", ולאחר כמה רגעים של מבוכה להרים את כוס המשקה (עראק ? ) ולאמר בחן "לחיי עם ישראל". אבל זילבר הוכיח שאין תחליף לאותנטיות ושאריאל זילבר יש רק אחד.

ולמרות שהוא קצת נדחק לשוליים בשנים האחרונות, כשזילבר ביצע את "אגדה יפנית" הרגשת את אלוהי הגאוניות המוסיקלית מחייך. וואו, זה היה רגע של זיכוך נפש, רגע של התעלות הרוח, רגע שנחרט עמוק בנשמה כאחד הרגעים המרגשים שחווית בהופעה חייה בכל הזמנים.

מרגש היה גם לראות כיצד שלום חנוך שם בצד את כל משקעי העבר ומלווה בשמחה בשירה את "להיטיו" של זילבר ונוטל חלק מאד פעיל במאמץ המוסיקלי. "בטי בם" נשמע כמעט כמו להיט משותף מהעבר, כאילו שנלקח מבית היוצר של "לול". ועל כך מגיעות לחנוך המון מחמאות.

כאמור, גם הביצועים והעיבודים ללהיטיו של איינשטיין המנוח, היו מרגשים ומלהיבים. האינטרפרטציה ה"תמוזית" הציבה שאלות מדוע בעצם החבורה הנפלאה הזו לא תכנס בפעם האחרונה לאולפן ותקליט אלבום שלם, ולו רק עיבוד מחודש ל"שבלול"? – (כפי שעשו זאת בהצלחה ענקית חברי רוקפור).

תמוז אומנם נחשבה ללהקה שאורך חייה הייה קצר ימים אך כך הייה גורלה של להקה כמו ה"קצפת" או "אמונה עיוורת" שהשפיעו על עולם המוסיקה יותר מכל הרכב אחר שפעל 20 שנה.

גם החיזוקים הספוראדיים של כלי הנשיפה, הקלידים והגיטרה, במספר שירים (במיוחד סוף עונת התפוזים) היו מדהימים וגרמו לצמרמורת קלה, שכן הם התעלו על ההפקה המקורית משנות ה -70.

בשורה התחתונה, ניתן להגדיר את הערב הזה כהיסטורי! לא פחות, אם כי למען האמת הייתי מוותר לחלוטין על החלק הראשון של שלום חנוך שהוכיח שכיום, לאור גילו הלא צעיר, עדיף שהיה מעביר את הפעילות שלו לאולמות קטנים הרבה יותר עם הרכבים קלאסיים של רביעייה או חמישייה.

ושאלה אחת קטנה לסיום – מדוע מישהו במשטרת ישראל, בעיריית ראשון או במשרד התחבורה לא מוצא פעם אחת פיתרון לשאלת "הפיזור" מהופעות הרוק הגדולות ? עמידה של שעה וחצי בפקק ארוך ומתמשך כשעשרות שוטרי מרחב שפלה מתרוצצים בין המכוניות בחוסר אונים מהווה איום בטחוני רציני אבל גם סתם משאיר טעם רע לאחר מופע מאורגן ומתוקתק היטב באתר ההופעות הכי טוב שיש לנו בארץ !!!!! (כולל הברים, דוכני תפוח האדמה והנקניקיות המעולות שמוגשות בלייב פארק והשרות המעולה של הסדרנים, אנשי הקייטרינג ואנשי האבטחה).

הכתב ומבקר המוסיקה אסף נבו מגדיר עשר נקודות אודות ועל האיחוד של תמוז:

1. הפירוק – תמוז התפרקה מהסיבות הנכונות – חילוקי דעות אמנותיים. נכון, היו מאבקי אגו, אבל הם נבעו מכך ששני הכוחות העיקריים בלהקה, חנוך וזילבר, פרשו בדרכים שונות את המושג "רוק".

2. האיחוד – תמוז התאחדה מהסיבות הנכונות – עברו בדיוק 40 שנה מאז האלבום (וכולם אוהבים תאריכים עגולים), הייתה ציפייה מהתקשורת ומהקהל, הם סביב גיל 70, הם רוצים להרגיש שוב פעם אחת צעירים ויפים ורעננים כמו פעם (בדיוק כמו שרוצה להרגיש הקהל), וכמה עוד הזדמנויות יהיו לה להתאחד. מתי, בגיל 80?

3. קוטנר – אלמלא יואב קוטנר בכבודו ובעצמו היה משמיע את השירים שלהם ברדיו מתחילת שנות ה-80 ועד היום, ומספר עליהם שוב ושוב, ודוחף, ועושה עליהם פרק מיוחד ב"סוף עונת התפוזים," וקורא לסדרה שלו על תולדות הרוק הישראלי על שם האלבום והשיר שלהם, ספק אם מישהו היה זוכר את הלהקה הזו בכלל, בטח שלא באותן עוצמות, בטח שלא הייתה נוצרת סביבם וסביב האלבום שלהם המיתולוגיה הזו. יואב קוטנר, האחד והיחיד, הוא זה שאחראי במידה רבה לאיחוד הזה, כי הוא זה שהנציח את פועלם וחקק את קלסתרוניהם בהר ראשמור של הרוק המקומי. לולא קוטנר, תמוז הייתה פרק נשכח בקריירות של חנוך וזילבר.

4. שלום – הם התאחדו בשנה לזכרו של מאיר אריאל בקיסריה ב-2000 וביצעו את "סוף עונת התפוזים" ו"הולך בטל" שאת מילותיהם כתב מאיר אריאל ז"ל. ב-2009, בעשור למאיר אריאל, התאחדו שוב, ואז נוצר בלגן על הבמה ומאחורי הקלעים, בין היתר כי הקהל דרש יותר משני השירים הללו וחנוך לא הסכים לחזור לבמה. בסוף הוא נכנע להפצרות וחזר והם ניגנו עוד 2-3 שירים, וכבר אז אמר יהודה עדר שהם היו שמחים להתאחד לסיבוב הופעות. גם זילבר רצה. חנוך מבחינתו הודיע שכל עוד זה תלוי בו, לא יהיה יותר איחוד של תמוז. והנה חלפו 7 שנים והוא כאן. זה כמעט בלתי נתפס שבמקביל להוצאת אלבום סולו חדש, אותו הוא אמור לקדם בשיא הכוח, וכשכל התקשורת חוגגת לו יום הולדת 70 ומעלה אותו על נס כאמן-יוצר הכי גדול שהיה כאן, כאינדיבידואל ענק, חנוך הולך לאיחוד של תמוז, להקה שלא השאירה אצלו בזמנו זיכרונות נעימים במיוחד בדמות חבלי לידה קשים, חצי שנה של חזרות, כישלון מסחרי, ריבים פנימיים, חזרה לימי הפשרות של הקיבוץ. ובכל זאת הוא חזר. כי ללהקות יש כוח מיוחד, הן שואבות אותך אליהן חזרה כאבן, כי בכל זאת הגיל וההזדמנות האחרונה והציפיות של התקשורת והקהל וכו' וכנראה גם האישור מסביבתו הקרובה שזה הדבר הנכון לעשותו.

5. להקה – בהופעה הבלתי נשכחת בחמישי בלילה, "תמוז" נשמעה נהדר ביחד. עברו 40 שנה, אבל הם הצליחו לשחזר את הצליל והנגינה מפעם, ואפילו להוסיף אלתורים ותפקידים. אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאתה בצוותא ב-75 או 76. יהודה עדר הזכיר כמה הוא גיטריסט גדול, שתפקידי הגיטרה שחיבר בתמוז הפכו לאבן דרך ברוק הגיטרות המקומי. אריאל זילבר, הצעיר הנצחי, הזכיר כמה הוא קלידן מוצלח, שיודע לנגן תפקיד בלהקה, מלבד השירה שלו. מאיר ישראל נתן את השואו שלו על התופים ואיתן גידרון נשמע מצויין והתחבר אליו היטב. ושלום חנוך הוביל את השירה וניגן גיטרות, אבל לראשונה מזה שנים היתה תחושה שהוא חלק מלהקה, כמעט שווה בין שווים, נותן לאחרים את הזמן והמרחב לבוא לידי ביטוי ולא גונב לעצמו את כל הפוקוס. הוא היה דומיננטי, אבל כמו שסולן של להקת רוק דומיננטי, לא כמו כוכב רוק שמופיע לבדו. הוא בהחלט אפשר לאחרים לקבל את הספוט שלהם כפי שהיה ראוי שיקבלו.

6. השלום והמשיח – שמעתי רינונים על מתחים ומתיחויות בין חנוך לזילבר על הבמה תוך כדי ההופעה. בואו לא נשכח שמדובר על שני אינדיבידואלים שברבות השנים התרחקו יותר ויותר זה מזה בהשקפות העולם, ושוב התחברו אחרי עשרות שנים לנגן יחד. מה שאיחד אותם זו המוזיקה, אלה השירים, זו הנגינה, השירה. לא מעבר. הם לא נהיו חברים וגם לא אמורים להיות (כאילו שבאיחודים של כוורת כולם בסט-פרנדס-פוראבר, ממש לא). אז היה דיאלוג חצי הומוריסטי ב"בטי בם" על השלום והמשיח ("אין שלום ואין שלום, שלום, מתי יבוא השלום? –"לא יודע" –"כשיבוא המשיח" – "לא נראה לי שהוא יבוא"), שחיבר בצורה משעשעת בין שמו הפרטי של חנוך לבין השלום שאיננו ובין הרצון של זילבר לביאת המשיח ל"משיח לא בא" של חנוך. זה היה דיאלוג ספונטאני, שנראה כאילו כתב אותו תסריטאי מיומן, ושהם תאמנו עליו מראש. איזה יופי. כוח של ההופעה החיה. רוקנ'רול. ככה צריך.

7. הקהל – המתח היחיד האמיתי בהופעה התעורר כשמאיר ישראל ביקש אור על הקהל. "14 אלף איש באו, תן לנו לראות אותם, תאיר את הקהל", ביקש. ושלום עקץ אותו: ״אתם צופים בחזרה עכשיו״ ו״טוב כל אחד רוצה להתבלט ולהרגיש חשוב״, וירד על כביכול חוסר המקצוענות של ישראל. את ההתרגשות של מאיר ישראל אפשר להבין. בבקשה שלו להאיר את הקהל הוא רצה להגיד שהקהל של 14 אלף שבא 40 שנה אחרי שמילאו את צוותא ב-300 איש זה אירוע שיש לחגוג אותו. לעומתו חנוך רצה להתרכז רק במופע, רק בהופעה, הוא לא אוהב את המשחקים האלה. גם בסיום הוא אמר ״בואו נגמור עם המסדר המביך הזה״ והתכוון לאקט שכולם עומדים בשורה ומשתחווים יחד.

8. אריק – תמוז היתה להקה עם 8 שירים. בהופעות בוצעו אז שירים נוספים, למשל "בטי בם" של זילבר. בחמישי נופח החלק של תמוז ל-14 שירים, עם גרסה יפ ל"הבלדה על יואל מוישה סלומון ושלושת רעיו", קאבר לאריק איינשטיין ז"ל עם לחן של חנוך למילים של יורם טהר לב. זו הייתה הצדעה יפה לאיינשטיין ז"ל, שהגה את שם הלהקה "תמוז", וגם תזכורת לכך שהרוק התמוזי, השלום חנוכי, הלואי להבי, שרצה כל כך להתרחק משירי הלהקות הצבאיות והאספסת, יודע גם לזכור את ארץ ישראל הישנה והטובה, בשיר על קבוצת חולמים ובתוכה חולם אחד גדול ופסיכדלי.

9. על הבר – שלום ויתר על בית ב״תפסתי ראש על הבר״, הבית שבו הוא שר ״מה שם עשינו? עשינו טין טין טין טווידיט… וגם טוויט טוויט טוויט טווידיט. עד שט-נההההנהנהנהנה..״ כנראה בשביל לא להביך את אריאל. מצד שני הוא כן שר ״מה ששם הרגשתי זה נכון, זה לא גברת זה אדון״. מצד שלישי הוא טעה גם במילים של ״אהבה שקטה״ (החסיר את ״יושב לי כאן ומחכה לך כמו עורב על עץ…״). אז הכל יכול להיות.

10. הדרן – לא היה באמת הדרן. לא היה צריך הדרן. ההופעה תוכננה ל-14 שירים (חנוך הופיע לפני כן עם עוד 12 שירים). לא תוכנן הדרן. באמת שלא. בסוף, בלחץ הקהל, הם עלו לתת שוב בית ופזמון מ"סוף עונת התפוזים". למה צריך הדרן? מה זו הציפייה הישראלית הפרובינציאלית הזו להדרן בכל מחיר? מגישים לכם שעתיים וחצי של מופע רוק, בלי הדרן. מה קרה. נפלו השמיים? חייבים עוד שיר? חייבים שזה יימשך שלוש שעות? על מה ולמה? יאללה. רוקנ'רול.

ליין אפ:

חלק א' שלום חנוך – הדרכים הידועות, ויקי, שיר דרך, חתונה לבנה, בואי לרקוד, נגד הרוח, אדם בתוך עצמו, מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר, קח לך אישה, ככה וככה, בגלגול הזה, מחכים למשיח.

חלק ב' תמוז – מה שיותר עמוק, הולך בטל, לא יודע איך לומר לך, יואל משה סלומון, פנס הרחוב, שחק אותה, לא יכול לישון עכשיו, אגדה יפנית, שבועיים בעיר זרה, תפסתי ראש על הבר, בטי בם, אהבה שקטה, ככה את רצית אותי, סוף עונת התפוזים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות ממופע החימום של שלום חנוך

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של להקת תמוז.

וידאו

וידאו גולשים

ככה את רצית אותי, צילום וידאו אמיר שרצר

מה שיותר עמוק, צילום וידאו רשל וידגופ

אהבה שקטה, צילום וידאו דרור נחום

סוף עונת התפוזים, אינסטוש,