שלומי ברכה חוגג את השקת אלבום הסולו החדש "מאדים ומחוויר", חמישי, 01.09.2016, מועדון בארבי. נכח תיעד, חופר, חותר ומדווח – יובל אראל. וידאו – אדוה אראל.
אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה, אני אומר זאת בעצמי, מתוך תוכי, מליבי, כן, שלומי ברכה הוא סוג של גאון מוסיקלי, גאון מוכשר, גאון בעל כושר ראיה, כושר כתיבה, כושר הלחנה, האלבום החדש ששלומי השיק בימים אלו "מאדים ומחוויר" הכולל עשרה שירים פרי עטו והלחנתו, בהפקתו של עופר מאירי, הנו יצירת מופת, יותר טוב מאלבום קונספט, יותר טוב מאלבום המבקש לשווק נרטיב שלם כסיפור, יותר טוב בעיסוק העצמי האישי ביני לביני של הכותב המבצע.
ולא, אינני שבוי בקונספט, אינני טוקבקיסט מטעם, אינני מעריץ הניצב על גדרות הביטחון בקדמת הבמה שלוש שעות לפני המופע, גם אינני תולה פוסטרים או גוזר תמונות ומדביקם במחברת, אבל אני חזק בלחפור, זהירות, זה מגיע!
חוזר בזמן אל התפר בין שנות השבעים ושנות השמונים, המלחמה בין גולשי הגלים למצילים בחוף הילטון כבר מתחילה להירגע, החוף מוכרז באופן רשמי כחוף הגלישה של העיר תל אביב, אני נמצא שם על בסיס יומי, לפני הצבא, בחופשות ולבטח אחרי השחרור, במים יש כללים, הבוגרים, הבכירים, יושבים על הפיק הראשי, ממש במרכז פריסת הגלים בין המזח של המרינה ועקומת קו החוף ותחנת ההצלה, הצעירים יותר יושבים על הפינות, חלקם קרובים יותר לקו המרינה, היכן שהגלים נשברים על גבעת חול הנערם מידי קיץ בפתח מעגן הסירות והיאכטות, החלק השני מעיז יותר ומנסה לזנב ולאגוף מהצד השני, מול מלון הילטון. אני כבר רשאי להגיע עד הפיק הראשי, לחתור בכל הכח כדי לתפוס את הגלים היותר גבוהים, כאלו שניתן לרוץ איתם כמעט עד החוף או לפחות עד המקום שהדגים מסתתרים בין הסלעים, שלומי ברכה, מהצעירים בחוף, מתחיל להתערות עם הגדולים, החבורה שלו כבר יודעת תרגיל או שניים בירידה על הגל, כבר לא צועקים להם לזוז, הם צועקים בעצמם. עוד מעט גם הם יתגייסו ויעדרו לתקופות לא קצרות מהחוף, עוד מעט תפרוץ מלחמה בגבול הצפוני, הם, הקרביים מביניהם יחוו את הארץ הזרה ההיא, שלומי חוזר לחוף עם חבר חדש, קוראים לו יובל, יובל בנאי, הבן של יוסי המפורסם, מכניס אותו לסוד העניינים בגלישה. כאן בעצם נובטים השורשים של להקת משינה, כאן נולדות השורות הקושרות את המשינאים לים, חפשו אותן בתמלילים, אתם בטוח מכירים. כאן, אחרי יותר משלושים שנה נוצרו היסודות לשיר החדש, הסינגל הכי מרטיט לבבות מאלבומו האחרון של שלומי ברכה, המבקש להשיל מעליו לרגעים את גלימת הגיטריסט, התמלילן והמלחין במסגרת להקת משינה, ליצור באופן עצמאי, רק הוא ומחשבותיו, לחניו ומנגינותיו, אין זו הפעם הראשונה, שלומי כבר השיק אלבום סולו בעבר, הוא גם הספיק לקיים שיתופי פעולה מחוץ למשינה, מחוץ למשפחה.
קראתי בעת האחרונה פרשנויות שונות ומשונות לטקסט של השיר "דרקון", אחד משלושת השירים ששוחררו להאזנה לקראת יציאת האלבום, לא קיבלתי אותן, הפרשנויות. אתה צריך לאכול הרבה מלח ים, לבלוע גלונים של גלים ולאמץ את שריריך בחתירה על גבי גלשן זמן רב כדי לדעת ולהבין, כדי להיכנס אל תוך המחשבות, התחושות והמגע שבשיר הזה מבקש שלומי ברכה לפרוש בפני המאזין.
כי כאשר שלומי מספר שהוא יורד במורד רחוב הירקון הוא בכלל מתכוון לקטע הכביש המגיח מהצומת של רחוב ארלוזורוב וגולש מתחת לכיכר אתרים בואכה הכניסה לחוף הילטון ליד המרינה, כי הדרקון של שלומי הוא משברי הגלים הבאים אחד אחרי השני ברעם ושצף קצף לבן ורועש, כי חליפה מחלק אחד הייתה משאת נפשם של הצעירים שהשתמשו בחליפות יד שניה, חליפות שבמקור היו מיועדות לצלילה בכלל, די מגושמות, עד שבבית המלאכה לגלשנים של משפחת אלמוג החלו לייצר ולייבא חליפות גלישה חדשות, ללא תפרים, הישג טכנולוגי אדיר באותם ימים, כי אתה שם לבד, באמת לבד, גם אם שורת גולשים חותרת לצידך או לפניך, אתה מתמודד עם הגל לבד, וכאשר אתה מתקדם לאחור משמעותו שאתה נסחף עם ההתחפרות של משברי המים רגע קצר לפני הפיכתם למשבר וקצף לבן הנזרק מגובה אל פני הים, תחושה שרק מי שחווה אותה בעודו חותר כדי להספיק ולתפוס את הגל בזמן ובנקודה הנכונים יכול להבין, כי ליפול לתהום הוא החלום, לרדת את המטר,, שניים ואף יותר משיאו של הגל עד קרקעיתו, לחרוש את הים, להעיף קשת מים אדירה ולעלות חזרה, הם חלק מהפעולות הכל כך מהירות שמתבצעות במהלך הגלישה.
כי יש כאן הרבה מעבר למטאפורות, שלומי ברכה לא רק אינו עושה שימוש שכזה בדמיון או אסוציאציה, הוא פשוט מספר את סיפור חייו, חיים הנעים על המסלול הזה, מסלול שחלק חשוב בו הוא גלישת הגלים.
את שלומי של משינה אני מכיר טוב מאוד, את החיבור בין הלהקה המאוד פופולארית לדמות האישית ידעתי לנווט שנים רבות, מסלול החיים לוקח אותך הלאה ומטבע הדברים אתה מרחיק במסלוליך למחוזות אחרים, אך המפגשים האישיים פה ושם וכאן מחזיקים אותך מחדש אל נקודת המוצא, אל אותו פיק של גלים בחוף הילטון 1980.
ולכן קל לי יותר, כפי שלכל חבריו של שלומי, להבין ולהתחבר לטקסטים ולנרטיבים שלו מהבסיס הפשוט, הבלתי מתחכם ומבקש להתכסות באצטלה אינטלקטואלית גבוהה, שלומי ברכה שר על החיים, החיים שלו, הרגעים שלו, הסביבה שלו, הגורמים החיבוריים והמעגלים שלו.
הגאוניות מתבטאת מן הסתם בשילוב בין הכישרון הטבעי, המולד, לקחת את המחשבות והרעיונות ולתרגמם למשפטים לצד היכולת להציבם בתוך פס קול מוסיקלי, מלודי, מנגינה ועיבוד מצוין, עיבוד הנתפר ממש לפי המידות הנכונות של המאזין ושל היוצר גם יחד, בבחינת קליעה בול למטרה.
את השירים ששלומי כתב לעצמו לא צריך לשמוע יותר מפעם אחת כדי לפגוע עם חיבור המחשבות והאווירה, שמעת, הבנת ומיד חזרת כי התאהבת.
טוב, אני חפרתי מספיק עמוק, ולפני שמי התהום יעלו ויכסו כאן את העניינים אחזור כעת אל ליל אמש, אולי אפילו אנסה ללכת אחורה לסצנה העצמאית, אחד הלילות בחודש מאי 2013, אני מגיע למועדון לבונטין 7, אורן זילברשטיין, הבקליינר הקבוע של משינה, חוגג את השקת אלבום האי.פי שלו "הזמנים לא משתנים", אחד האורחים של אורן במופע הוא שלומי ברכה, הוא מבקש לנסות על הקהל במועדון שיר חדש שלו, מאוחר יותר אבין כי זוהי הגרסה הראשונית לשיר הנושא באלבום החדש של שלומי ברכה, כן, תהליך ארוך ומתמשך עבר שלומי עם השירים שכתב לעצמו בלבד, כאלו שלא חשב שראוי לשתפם במסגרת משינה, מעין הפינה האישית שלו, החוויות שלו לעצמו.
אז עברו הימים, ומיליוני גלים הספיקו להישבר מול החופים ובשנה האחרונה, למעשה מהחורף האחרון, שלומי כבר שלם עם עצמו והחומרים החדשים, הוא אוסף כמה חברים מוסיקאים ויוצא להקלטות, השירים מתחילים להשתחרר לציבור, השיר ההוא כבר לבוש יפה, רחוץ ומסורק, יוצא לעולם, לרדיו ובכלל, "מאדים ומחוויר", אני כותב עליו כמה מילים – "שחר של יום חדש, כאשר שלומי ברכה לא עסוק בהכנות למופע ה- 1,987,456 של משינה, כאשר שלומי לא עסוק בחתירה לעבר הגל ה- 3,654,987 שלו בחוף הילטון, החוף המערבי או הדולפינריום, הוא נפגש עם חברי קין והבל 90210 ומכין אותם ללוותו לקראת סבב ההופעות בעקבות אלבומו החדש שיצא בעתיד הקרוב, ממנו שוחרר ביממה האחרונה השיר המצוין הזה שמופץ בפורמט ויניל 7".
בהמשך משתחררים להם אט אט עוד שניים המצויים לצידו באלבום, "דרקון", הוא הוא הסיפור בין הגלים, ו"במסגרת הדברים" המעמיד ממול את הלבטים, החששות וסוג של חוסר ביטחון נאיבי המצוי גם אצל מי שכבש עולם, הצליח להגשים חלומות, יצר, הוכר, הוערך, אך בתוך תוכו הוא עדיין הנער שמבקש להיאבק על הזכות לחתור לפיק העליון עם הגדולים.
טוב, בסופו של דבר רגלי לוקחות אותי אמש אל מועדון בארבי, מה שקרוי מקדש הרוק התל אביבי, מחוספס, בלי פנפונים של צלחות מעוטרות בעלעלים וגללי עיזים מעוצבים על השולחן, רק דלפק בירות ואלכוהול והמון המון מקום לעמוד ולצפות לעבר הבמה, תכלס, כמו שמועדון רוק צריך להראות ולהרגיש. הערב שלומי ברכה חוגג את השקתו של האלבום, קצת יותר משבועיים אחרי שעשה את נסיעת הניסיון הראשונה עליו בצוללת צהובה הירושלמי, אירוע שמאוד חשקתי להגיע אליו אך זה לא יצא לפועל. בבארבי, כבר תשע וחצי, הקהל מתחיל להתאסף, המון המון המון חברים, סוג של מסיבה פרטית שכזו, שבה אתה מכיר את חלקם הגדול של הנוכחים באופן אישי או לפחות "שלום שלום" שכזה, מהסצנה, מהים, מהחיים, מעגלי חברות המתחברים אחד בשני ומשתלבים נכון, הגיל הממוצע תואם לגילו של שלומי, יותר משלושים שנה על המסלול המוסיקלי, מועדון חברים.
שלומי מלווה בהרכב נגנים מיוחד, שאול, יונתן ואיתמר, חברי הפאוור טריו קין והבל 90210 המחוברים יותר לדיסטורשן והקצב המהיר, מצרף את אלדר ברנטמן שאחראי על הקלידים ועבודות האפקטים במחשב, יוצאים לדרך, המופע נפתח לקול מחיאות הכפיים של הקהל באווירה מלנכולית וכחולה עמוקה של תאורה וערפל מעושן בשיר "דרקון", שוב מגיש ומדגיש שלומי את החיבור המאוד חזק שלו לגלישה, אני חש שנוצר כאן פער מסויים, בין האלבום לבין החיים האמיתיים, אולי זו האווירה הצבעונית, העשן, הסאונד, החיבור בין קין והבל שהם טובים מאוד בנישה שלהם, ולא פעם מלאו את המועדון הזה במאות צעירים שעפים באוויר בקראוד סרפינג וריקודי פוגו, לבין שלומי שהוא קצת נחבא אל הכלים, אין לו את הקטע האקסיהביסטיוניסטי (אייתתי נכון?!) של כוכב רוק או זמר פופ, הוא עסוק יותר מידי בביצוע ואת ההגשה הוא מנווט לחיוך טיפה מבויש, כאילו הי חבר'ה מה קורה, אנחנו עכשיו כולנו במסיבה הפרטית מאוד שלנו ואתם כולכם מכירים אותי ואני מכיר את כולכם.
שלומי לא עוצר, ממשיך הלאה לשיר "צב", הוא בעצם השיר הפותח את האלבום ובו מבקש שלומי לחפור פנימה בתוך תוכו, לוקח את כל כולו בעצמו, ממש כמו המטאפורה בשיר, צב. כי יש את הרגעים האלו, ששלומי השקט נפתח בקטנה, בקטע אינטימי של אחד על אחד, למרות הבמה ולמרות הקהל, הוא יותר בטוח בדו שיח אישי.
ואז הוא נותן את הנאום שלו, תכלס, השיר "במסגרת הדברים" סוג של שיחה אינטימית הצרובה על גבי מצע מוזיקלי היוצר מתח מחד ומאפשר תובנה מאידך, אין ספק כי בנקודה זו המופע זורם וקולח, שלומי חש כי הוא נוגע במחוזות אליהם ביקש להגיע ולגעת, זה כבר לא שעות בחדר חזרות או זמן הקלטה באולפן, כעת הוא מגיש את החלומות, מחשבות ורעיונות האישיים שלו בלבדו לקהל, בבחינת עומד מולם ומספר את הסיפור, כעת זה זמן הניתוח, החשיפה, הקהל מכיר אותו, הוא מכיר את הקהל, חברים אמרתי כבר, אין את האנונימיות של הקהל הרגיל בהופעות של משינה כשאתה ניצב מול אלפים שמדקלמים את השירים יחדיו. האמת אני יכול להמשיך ולהתפלמס עם עצמי ומולכם כאן בניסיון להעביר את התודעה והחוויה הייחודיות של המופע הזה, אך אין צורך, נראה לי שדברי הובנו.
שלומי לבד, בלי משינה, בלי המשרד של שוקי וייס וכל הכרוך בכך, לוחם בודד יוצא אל הקרב, חמוש בטקסטים, מנגינות ועדר מצומצם של לוחמי דיסטורשן מבקש לשמור על גבו, לעיתים בהתלהבותם הם כמעט ומאפילים על גבורתו, הוא נלחם בדרקונים, מכשפים, סירנות פתייניות והאני והעצמי. רק חבר אחד הוא מזמין לבמה, נושי פז, השניים חובטים בגיטרות להנאתם, רוקנ'רול.
שלומי מציב דגל חדש המתבדר ברוח הרוקנ'רול, עומד נכוחה על הגבעה המשקיפה לעבר שדות הקרב של הסצנה וכאילו מכריז בקול, ניצחון, הכרה, יוצאים לדרך ארוכה הלאה. בגיל 55 אמן אמיתי שכל כולו סינגר סונגרייטר מלא רגש המסווה עצמו בגיטרה חשמלית ופוזות של רוקר קשוח, ממשיך שלומי ברכה לחתור ללא לאות לעבר הפיק הגבוה, לכבוש את ההתקפה הבאה, לרמוס את הסוול הנערם מתחת למגע החלק של הגלשן (הפעם זוהי גיטרה והמילים והמנגינות), לשאוף לעבר התהום ולהרים ספריי מקציף ארוך, רחב ואדיר בעת שכל החוף שורק בהתלהבות…
כן, מתי סבב ההופעות של האלבום יוצא לפועל?!!!!
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל
וידאו, צילום אדוה אראל
יובל..כתבת מדהים.
כל מילה פיק.
אכן כתבת מדהים ויותר מכך שלומי היה מדהים ,איש יקר