חסן ואבו חסן או מי אני ומה שמי

על המופע של הרכב הגאראג' האמריקאי Thee Oh Sees  במועדון בארבי, רביעי, 31.08.2016. חימום – להקת Häxxan. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל.

מתחילים מהר וממשיכים עוד יותר מהר, חס וחלילה שלא יצליח אף צליל לעקוף את אלו הבאים אחריו, נותנים את כל העוצמה בקצב כאילו ומישהו רודף אחריהם, כך ארבעת חברי להקת Thee Oh Sees, עם הסולן \גיטריסט\קלידן ג׳ון דויר, סתור שיער ומעוטר קעקועים על זרועותיו ושאר האיברים בגופו. לרגעים נראה כנער חופים מקליפורניה ומיד הוא הופך לחופר גיטרות אחוז תזזית הצווח את נשמתו מעל מצע מעגלי הפוגו המתנהלים למרגלות הבמה.

הנה אנחנו עומדים במרפסת הימנית של מועדון בארבי, נשענים על המעקה ומשקיפים בביטחון מה על הנעשה באולם, בקדמת הבמה יש חוקים אחרים, שם מתנהלים ריקודי הפוגו, דחיפות, משיכות, קפיצות ונסיונות רבים לזנק מעל הקהל ולבצע קראוד סרפינג, שניים שלושה מצליחים בכך, הנה הם על הבמה, מזנקים שוב ומשייטים בסיוע הזרועות המונפות אל על לעבר חלקו האחורי של האולם והלאה, מי שחרד לגורל איבריו עומד לידי או מאחורי…

הערב מתחיל עם מופע של להקת חסן – Häxxan, הטריו של אורי רנרט ורודי ברזין יוצאי ההרכב "רוצי בובה" שצרפו את נגן הבס ממשפחת "המפשעות" עמית קורח, וכאן אני חייב גילוי נאות, את השלושה הללו ראיתי בהופעות לא פעם ולא פעמיים, אצל המפשעות אפילו יש לי כרטיס הנוסע המתמיד, אך את חסן עצמה, כמות שהיא, מעולם לא ראיתי, אמש הייתה זו הפעם הראשונה והיא הייתה טובה מאוד, מה טובה, מצויינת! חסן מנגנים מוזיקת גארג' ופאנק רועד, קצבי ומהיר, אך בתוך כך הם יודעים לשלב בחוכמה וערמומיות יסודות של פסיכדליה בניחוח פופי, עניין ההופך אותם לנעימים, במהלך מחצית השעה ויותר שהם היו על הבמה חלפו בראשי מחשבות על שנות השישים המאוחרות בחוף המערבי, קצת ניחוחות של וודסטוק שכאלו והרבה ילדי הפרחים, הם יוצקים את כל היסודות הללו לרצועות השירים שלהם בצורה מוצלחת ונותנים תחושה שהנה חזרנו לאחור במכונת הזמן.

מסתיים מופע החימום ומגיע הזמן של האורחים מהחוף המערבי – Thee Oh Sees להגיש את החלק שלהם. התוכנית במקור הייתה בכלל שונה, הערב היינו אמורים להימצא באמפי פארק בראשון לציון, מול מופע של להקת Falls, אחת מהלהקות החשובות שהאי הבריטי ניפק במאה העשרים ואחת, Häxxan לא הייתה בתוכנית בכלל, Thee Oh Sees היו אמורים להיות ההרכב המחמם של Falls. בבחינת האי הבריטי מול אמריקה הצפונית, גלובליזציה של צלילים.

אבל קרה מה שקרה, מי יודע מה, וחברי ההרכב יחד עם חברת ההפקות המקומית נרנג'ה הודיעו על ביטול המופע המתוכנן, ודחייתו ככל הנראה לקיץ הבא, האם מדובר בכשל טכני, האם מדובר בכשל שיווקי, האמת שאינני יודע, העובדה היחידה שעומדת על הפרק הינה שעל המופע של Thee Oh Sees אף אחד לא וויתר, וכך מצאתי את עצמי אמש עומד שם במרפסת וצופה לעבר הבמה והקהל כאחד.

אבל באמת מספיק עם החפירות (אני אומר לעצמי) וניגש לדווח – אז באמת אחרי ההפתעה הטובה שהייתה לי מול חסן והפסיכדליה הקצבית והקצפית התכוננתי נפשית לאמריקאים, אני ועוד קרוב לאלף איש שמלאו את המועדון.

במשך למעלה משעה חבטו צמד המתופפים של Thee Oh Sees על שני הסטים המקבילים של התופים שהוצבו בקדמת הבמה, בבחינת הקצב קובע, כמו זוג אנדרואידים מתואמים במאה ואחד אחוזים הניפו ריאן מוטינהו ודן רינקון את זרועותיהם והיכו בתופים, נתנו את הקצב המהיר והעוד יותר מהיר לעשרות רקדני הפוגו שמלאו את הרחבה בעוד טים הלמן, נגן גיטרת הבס ממלא את האוויר וחלל האוזניים בנפח עוצמתי של צלילי הקצב, מותירים לג'ון דיור להלחים את האקורדים והריפים בין מיתרי הגיטרה החשמלית שהייתה שבויה בליש קצר מוצבת גבוהה גבוהה צמוד לצווארו, לבין המכשור האלקטרוני שניצב על השולחן מאחוריו, מקלדות, סמפלרים וסינטים, לשלח בקהל צלילים רמים ומהירים בבחינת מפלי סאונד הנשפכים בזה אחר זה כסערה ביום חורף, לא מותירים לך הרבה ברירות אלא להניע לפחות איבר אחד בגופך, אפילו באופן סמלי, נגיד חצי צוואר או אצבע אחת לצידי הגוף, עם הזמן התנועות הולכות ונעשות יותר ויותר חופשיות עד שגם הרגל הימנית דופקת על הרצפה בעוד הגוף עצמו קולט את הויברציות ומצטרף, את הטקסטים של השירים לא ממש שמעתי, הם נשמעו לי יותר כערבוביה של מלמול, צווחה וצעקה ולא ראיתי בהם משמעות עמוקה, אולי כי לא הבחנתי בכתוביות לעברית באף מקום ואולי כי הצלילים עצמם עשו את העבודה ואמרו לי – " תזוז, נו תזוז את הגוף שלך, אתה לא רואה שכולם כאן דוחפים ונדחפים, אם אתה גבר בוא למטה, לפוגו", אבל אני לא מסתכן, אומר בראשי לצלילים בחזרה – "חפשו מי ינענע, אני לא לוקח סיכון, אני תייר כאן בעולם הזה, באתי לראות, לא להשתתף, לשמוע, לא לדחוף, לחוות מהצד, לא להידחף!".

וכך עובר לו הזמן, התופים מכים או מוכים, תלוי מאיזו זווית אתה מסתכל, הגיטרה והאלקטרוניקה עושים כבשלהם והקהל בשלו, האמת, נראה שרוב רובם של המתגודדים למטה ידעו את המילים סלש צווחות סלש מלמולים בעל פה, מסתבר שיש לי חור בהשכלה המוזיקלית בכל הנוגע ללהקת Thee Oh Sees, אהבתי את העובדה שאני משלים כעת פערים, אהבתי את העובדה שאני גם מזיז איברים עם הקצב. השתדלתי לעמוד בקצב המהיר, רגע השבירה הגיע ממש בסוף כשג'ון דיור הודיע שהם הגיעו לקטע המוזיקה האחרון להערב וכי הקהל מוזמן להאזין או ללכת לשירותים או לצאת החוצה לשאיפה ובלבד שידע מתי לחזור כי זה הולך להיות ארוך מאוד, אז אמרתי לעצמי תן סיכוי לקצב, נשברתי אחרי עשר דקות, בעוד אנשים מרחפים מעל זרועות הקהל קיפלתי את עצמי ויצאתי בשקט החוצה, מעניין לדעת כמה זמן עוד נמשך אותו שיר אחרון, רבע שעה? חצי שעה? שעה?…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

אלבומים להאזנה

וידאו

וידאו מלא של המופע, צילום כפיר ריפשטוס