כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

טוב, טוב, לא רע

המופע של הרכב הג'אז הקנדי BadBadNotGood במועדון בארבי, חמישי, 23.06.2016. מופע מקומי – טטרן. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

BadBadNotGood בבארבי. צילום: יובל אראל
BadBadNotGood בבארבי. צילום: יובל אראל

אתר חפירות רשמי – בראיון של המפיק שוקי וייס, הנחשב לכוכב הצפון בתחום הופעות חו"ל, מול עמי פרידמן, עורך מדור המוסיקה של ווינט, עם פתיחתה של עונת הופעות הקיץ הכי חמה והכי צפופה שמדינת ישראל ומדינת תל אביב חוו אי פעם הוא בא חשבון עם הרבה קונקורנטים, כולם נלחמים על פיסת הדשא או היציע בתקווה למלא את השורות בקהל רוכשי כרטיסים, את המילים הטובות הוא ממקד רק במפיק אחד, ערן אריאלי – "קח את חברת נרנג'ה לדוגמה. אני רואה אצלו את ההתפתחות הטבעית, כשהוא מביא את אלט ג'יי ואת טיים אימפלה אחרי ארבע-חמש שנים שהוא מתמקצע במה שהוא עושה. אני מברך על אחד כזה. אני פחות מברך על כאלה שמזלזלים בקהל….."

Tatran בבארבי. צילום: יובל אראל
Tatran בבארבי. צילום: יובל אראל

אז אכן אמש הוכיח ערנג'ה, מי שהפך בשנים האחרונות לנביא הבלתי מוכתר לקהילת ההיפסטרים של מדינת תל אביב שוב ושוב עם הופעות שדובר בהן לפני ולפנים וגם אחרי עוד זמן רב, כי למוסיקה ואהבת המוסיקה אין גבולות, וכי אין ספק שמוסיקה היא שפה בינלאומית שאיננה מצריכה ידיעת מילים וורבלית, מה שערנג'ה עשה אמש לתחום המוסיקה בישראל ובמדינת תל אביב במיוחד הוא שבירת כל הכללים, בפן החיובי ביותר, כאלף איש עמדו במשך קרוב לשלוש שעות כדי לחוות מופע ג'אז פורץ גבולות וחוקים שאף מפיק המתמחה בתחום הג'אז בארץ לא חלם שיוכל להרים מופע שכזה, לא פסטיבל הג'אז של תל אביב עם כל הכבוד ולא פסטיבל הג'אז של אילת במהדורת החורף ומהדורת הקיץ מגיעים לקצה האווירה ששרתה אמש באולם הדחוס והחצי מאוורר של מקדש הרוק תל אביבי הכי מפורסם בעולם – בארבי. אני מדבר על אלף איש ואישה, צעירים לצד פחות צעירים שנתנו כבוד לשני הרכבי ג'אז בסגנון חופשי, הראשון – Tatran מכוחותינו המקומיים, תמוז דקל הגיטריסט בעל מזוודת הפלאים הכוללת אפקטים מוטרפים, אופיר בנימינוב איש הבס ודן מאיו על כלי ההקשה והתופים, שלישייה מדוייקת אך פרועה בסגנונה, חוצת גבולות אך מהודקת בביצועים, השני – BadBadNotGood, רביעייית נגני הג'אז המגיעה מטורנטו בקנדה, מלאה באהבה לישראל ולקהל, מת'יו טבארס בפסנתר חשמלי וקלידים, אלכסנדר סובינסקי על התופים וכלי הקשה, צ'סטר הנסן בגיטרות בס וללנד וויטי בסקסופון, גיטרות וכלי מיתר.

תמוז דקל, טטרן. צילום: יובל אראל
תמוז דקל, טטרן. צילום: יובל אראל

מספרים על מת'יו, אלכסנדר וצ'סטר כי הם נפגשו לראשונה בשנת 2010 במסגרת תוכנית ג'אז בקולג' בעיר טורונטו. חיבתם המשותפת דווקא למוסיקת היפ-הופ אלטרנטיבית הובילה לחיבור והופעה משותפת בפני סגל הקולג' במגמת הג'אז אשר הגדירו אותם כמוזיקאים חסרי ערך אמיתי. אך ביצוע מחווה של השלושה לחומרים של הראפר "Gucci Mane", הוביל אותם להיות "לחמניה חמה" בסצנת ההיפ-הופ האלרטנטיבי. הם קנו את שמם בעולם בזכות גרסאות מחווה לשורת יצירות מודרניות, מחוות שהפכו את המקור לצל חיוור של עצמו ואת הביצועים שלהם להברקה מוזיקלית אמיתית פורצת גבולות, וכשאתה טוב, אתה טוב מאוד.

לא בר או ביסטרו מהוהה עם שולחנות באווירה סמי רומנטית, לא אולם מהודר עם כורסאות מרופדות, מועדון רוק תל אביב עם רצפת קרשים משופשפת וקהל שהצביע ברגליים במשך שלוש שעות, נתן כבוד ואהבה לשני ההרכבים שהעשירו את חלל המועדון ואת התובנות בראשיהם של הצופים בצלילים עשירים המגיעים ממחוזות הג'אז ונשפכים מכלי הנגינה לפסיכדליה מאתגרת, המשמרת מחד את ייחודיות האינטרפרטציה של עולם הג'אז הקלאסי על מרכיביו ומאידך משחררת בפריסטייל צלילים פורצי דרך גבולות וסגנונות.

ללנד וויטי, בבנג. צילום: יובל אראל
ללנד וויטי, בבנג. צילום: יובל אראל

אכן, את טטרן שלנו כולם כבר מכירים, ובאמת שאין צורך להכביר במילים ותיאורים, טטרן הם כבר מיינסטרים במובנו החיובי. הצלילים כבר מהודקים היטב בתודעה האישית של רוב רובו של הקהל שמריע ומוחא כפיים בנקודות הנכונות בבחינת ממריץ את הנגנים להתעופף אל על וקדימה, כל הופעה של טטרן היא חוויה מאתגרת למוח האינטלקטואלי.

לא פחות כבוד והערכה העניקו אותם צעירים, לצד מבוגרים לארבעת האורחים מצפון אמריקה, אלה העניקו אהבה ללא גבולות, הרבה מעבר ל"שלום", "ערב טוב תל אביב" הבנאליות אלא במשפטים מעטירי אהבה על הסצנה והקהל המקומי שסחפו מצהלות שמחה מהקהל בחזרה.

אז מה היה לנו?

שלוש שעות ברוטו של מופע ג'אז חופשי, צעיר ופורץ גבולות וחושים, סוחף, מלהיב, מרענן, חדשני, מביא את הגרוב ברגעים הנכונים, מדהים בוירטואוזיות האישית בנקודות המפתח ומלבב את האינטלקטואל באקסטרווגנזיות שלו, מפלים על גבי מפלים של סאונד מעולה מטובל בהברקות ויציאות לשיטוט מוסיקלי של מת'יו בזמן שאינו לוגם מבקבוק הבירה חצי ליטר המונח לצד הקלידים הצובעים את חלל הבארבי בצבעי הקשת מגווני פסטל נינוח ועד מריחות גואש נועזות ומהירות, כך גם ללנד הנושף בגוש המתכת הקרוי סקסופון כאילו וריאותיו הנן בעלות תפוסה בלתי סופית עוד ועוד, נחנקתי בתוך תוכי רק מקנאה, את הרגעים של הגרוב גנבתי לעצמי בריקוד במקום תוך שאני משגיח שהראש לא יעוף יותר מידי קדימה מעבר למעקה המרפסת במעלה הגלריה…

מה לא היה לנו?

מבקרי מוסיקת ג'אז משמימים…

בבנג בבארבי. צילום: יובל אראל
בבנג בבארבי. צילום: יובל אראל

הנקודה האישית – לבטח ידוע למתעניינים שעברתי טראומה פיזיולוגית לא קלה, והחששות הטבעיים בחזרה לסצנה הלילית הולכים ומתפוגגים, אם זה היה  בטבילה ראשונה עם צמד הראפרים הדרום אפריקאי די אנטוורד, מופע אולדסקול של סימפלי רד בהיכל הספורט ועד חווית הקרקס של הרוק הנוצץ עם סבא אליס קופר, אמש חזרתי הביתה במובן מסויים, אל האווירה האפלה, הטיפה דחוסה (נזהרתי ולא התברגתי לשורות הראשונות אלא השקפתי מהמרפסת הפינתית) ושרדתי זאת, שלוש שעות במקדש הרוק של תל אביב, העתיד עוד לפנינו.

בקטנה – פרגוניישן נכבד לדי ג'י הקטיק מהלייבל פורטונה שהרים את המקום לפני המופע הראשון, אחריו ובסוף, בלעדיו היינו עומדים בתועים בחשיכה, כבוד, תודה.

לסיכומיישן – החיבור המוזיקלי המאתגר בין הופעות צמודות של הרכב מקומי לצד הרכב מחו"ל אינו דבר של מה בכך, אתגר מול אתגר, שווים בין שווים, חבל שלא היה גם קטע משותף, בבחינת הבה ונעשה ג'אם חופשי…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

אלבומים להאזנה או רכישה מקוונת

BBNG

 

 

 

 

 

 

TTRN

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא