אליס בארץ הזוועות: מופע הרוק של קופר

אליס קופר, בהופעה ראשונה בישראל, עם שואו מלא בגימיקים ותצוגת Heavy Glam מגניבה שמתאימה לגיל המנטאלי שש עשרה עם מרד נעורים נצחי והרבה דיסטורשן ואימה…

אליס קופר נתן אמש באמפי רעננה את אחת מתצוגות הרוק הכבד הקלאסי הטובות שנראו בישראל, ויש שיאמרו הטובה שבהן. דיפ פרפל והסקורפיונז מגיעות הנה פעם בשנה בערך "בפעם האחרונה בהחלט", אוזי אוסבורן נחת פה לפי כמה שנים עם ה"אוז פסט" והשפריץ על הקהל קצף, גאנז נ' רוזס היו פה פעמיים ומטאליקה שלוש, אבל אף אחד לא הגיע עם מופע קרקסי מושקע כמו קופר, בפורמט אמריקני מתוקתק, עם שורה של גימיקים ופעלולים מעולמות האימה. קיס זה לא, אבל אין לקופר במה להתבייש. בגיל 68, וינסנט דיימון פורניר, מאבות המזון של הרוק הכבד ושל הגלאם רוק והגלאם מטאל, נראה מעולה לגילו, שר מצוין (בעזרת הלהקה ואולי מעט גיבויים מוקלטים) ומקרין כריזמה מלהיבה, נסיך אופל מגניב עם קלאסה משל עצמו, שנהנה להיות בצד הקריפי ולייצג את הילדים האאוטסיידרים, שכבר חמישה עשורים מגיעים לגיל ההתבגרות ומוצאים נחמה, קשב, כבוד ומרד במוזיקה שלו ובמה שהוא מייצג ומסמל באישיותו הבימתית ובפרסונה הציבורית שלו.

הוא מחליף תלבושות בסיטונות, משחק עם חרבות וסכינים, ממלא את הבמה בבובות, מסכות, תחפושות, אביזרים, ניצבים ורקדנים, וחוגג את ההאבי-גלאמיות שלו לפי הפרוטוקול שהוא עצמו ניסח, רוקר תיאטרלי מיומן שמריץ את המופע שלו על אוטומט, כמו הצגה כתובה מראש, אבל עדיין עם הרבה כוונה ורגש. לפעמים הוא נראה כמו מפלצתון רשע מסדרת סרטי באטמן (נגיד הפינגווין, רק רזה וחמוד יותר), לפעמים הוא האלמן השחור מהטירה החשוכה, שעומד להקריב קורבן קטן לשטן הגדול. לפעמים הוא גרגמל שכישף ולכד את הדרדסים ועכשיו מתענג על בשרם עם חתחתול. לא ניתן להכחיש שיש משהו טיפה מגוחך באופן שקופר תופס את פולחני האופל, הגועל והאנטי שלו במלוא הרצינות, מצד שני יש לו המון מניות של כבוד בתולדות הז׳אנר שלו, מה שהופך אותו קצת לצביקה פיק של ההאבי רוק, מעין הכלאה בין הטירוף של אוזי אוסבורן לקלישאה של סטיבן טיילר.

לאמפי ברעננה הגיעו אמש כ-4000- 5000 איש, הרבה או מעט? תלוי מאיזה צד בוחרים להסתכל למעשה, קופר לא היה פופולארי בישראל מאז הסרט "עולמו של וויין" מ-1992, ובקיץ כה עמוס בהופעות, עם כזה מבחר והיצע, התחרות קשה. מזל שהוחלט על העברת המופע מאצטדיון בלומפילד, כדי למנוע מבוכה. אולם זו הגיעה בכל זאת, בדמות תור ארוך מאוד בקופות (אולי בגלל בלגן בהמרת הכרטיסים מבלומפילד לרעננה), מה שעיכב את פתיחת המופע (וייתכן וגרם לקופר לוותר על שני שירים בלית ברירה).

מי שכן הגיע, זכה לבדיוק שעה וחצי של רוק כבד "ישן וטוב" כמובן עם האלמנטים המושקעים של הגלאם מטאל. השירים הם ברובם המנונים קליטים (כמו "No More Mr. Nice Guy" ו-"Billion Dollar Babies") עם ים דיסטורשן בריא, מדויק ומשומן היטב, כמעט בלי חריקות. שלוש גיטרות חשמליות, שני גיטריסטים וגיטריסטית בלונדינית (ניטה שטראוס) בונים קירות רעש יעילים וחביבים ומדי פעם נותנים איזה סולו בשרני וכיפי. יחד עם מתופף רוצח ובסיסט שיושב מעולה, הם מהווים מסגרת מניחה את הדעת לשירי מרד הנעורים של קופר שלנצח יחזירו אותך לגיל 16, הגיל המנטאלי המושלם לחוויה האליס קופרית. אבל מסימני הזמן אי אפשר לברוח. כשאחרי "Woman Of Mass Distruction" שטראוס מפגיזה בסולו מטאל במהירות האור, פעם כולם היו מריעים לקטע כזה, היום כולם מצלמים בסמארטפון.

עשרים דקות לתוך ההופעה הוא יורה את "Poison", הלהיט הכי גדול שלו בישראל, שכל ילדי הניינטיז מכירים מהאוסף רוקמיקס שיצא ב-92' (שיר 6 צד ב') וזוכה לביצוע מדליק. בשעה 22:00 בדיוק הוא יוצא מתוך תיבה גדולה על הבמה, בתחפושת לבנה של המדען פרנקנשטיין ללהיט הקלאסי " Feed My Frankenstein", ואז הוא לובש מסכת אב"כ, נקשר לכאורה לכיסא חשמלי ענק על ידי צמד תליינים, מתחשמל, מת, וחוזר כמפלץ הענק פרנקנשטיין שאוכל בובת ילדה. תיאטרון הזוועות לילדים ולנוער זה פה. בשיר הבא הוא כבר עושה מעשה בבובת מין גדולה ולבושה בוורוד. קלאסה. ב" only woman bleed" מסתבר שלקופר יש גם בלדות, ושהוא שר אותן ברצינות גמורה בזמן שרקדנית מחופשת לבובת מוגזמת רוקדת לידו. בסוף הוא חונק אותה עם רצועות עור. חינני.

בהמשך, ב-" Ballad of Dwight Fry" הוא עולה לבמה חנוט בכותונת משוגעים ומקבל זריקה מאחות ממש לא רחמנייה. הוא נאבק בה, מצליח לחנוק אותה. אבל אז תוך כדי השיר "Killer" הוא מובל לגיליוטינה ענקית במרכז הבמה על ידי צמד התליינים. הקהל בטירוף, צועק "לא" ו"כן", וברגע השיא הדרמטי ראשו של קופר נערף ומוצג לקהל על רקע השיר "I Love You Dead". קוראים לזה שגעת.

כשקופר חוזר מהמתים להדרנים מגיע זמן הקאבים והמחוות לחברים המתים. הוא מתחיל יפה עם "Pinball Wizard" של "The Who?", שמוקדש לזכרו של קית׳ מון. על המסך האחורי מוקרנת מצבה ועליה סמל תופים ותאריכי הלידה והמוות של מתופף הלהקה האגדי. אחריו "Fire" של ג'ימי הנדריקס, נאמבר קבוע של קופר. בקאבר כסחני ל-"suffragette city" של לדיוויד בואי מוקרנת לצד המצבה של מון גם המצבה של בואי, עם סמל הברק ותאריכי הלידה והמוות. מכובד ויפה. קופר מעלה עוד הילוך עם " Ace of Spades" ומצבה לזכר הסולן למי קילמיסטר, שהלך לעולמו שבועיים לפני בואי.

קופר נשאר על הבמה וממשיך לשני להיטי ההתבגרות האולטימטיביים שלו, " I'm Eighteen" ("Lazy and I Like It") ואחריו כמובן " School's Out" עם חגיגה של בועות סבון, נשמה של רוקנ'רול וזעם צעיר ומרדני מלהיב, שכולו כריזמה וגיטרות מיללות. אחרי שניסה לפוצץ בלוני ענק צבעוניים עם חרב של פיראט, הוא דוחף, ככה בשביל הכיף, את "Another Break In The Wall" של פינק פלויד בתוך הלהיט שלו. מלך. הוא יורד כדי לחזור ולסיים את ההופעה עם המנון הבחירות "Elected", בדיוק בשנת בחירות בארצות הברית, עם צילינדר כוכבים ופסים וחולצה עליה כתוב ״להפוך את אמריקה לחולה, שוב״. ואז הוא מציג את המועמדים, כשרקדנים מחופשים בגיחוך עצום להילארי קלינטון ודונלד טראמפ, מרוחים בזפת ונוצות, שמכים אחד את השני. גאון.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – יובל אראל

וידאו, ההדרן, צילום – יובל אראל

וידאו, רעל, צילום – כפיר ריפשטוס