השיר שלנו

סר אלטון ג'ון פינק את הקהל בכל הלהיטים הגדולים, ריגש בבלדות, הקפיץ ברוקנ'רול, והראה שגם בגיל 69 הוא היה ונשאר פרפורמר מנצח ואחד מאמני המוזיקה האיכותיים והמעולים בהיסטוריה. מופע מושלם.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

"וונדרפול קרייזי נייט" קרא סר אלטון ג'ון לאלבומו האחרון ולמופע החדש שלו, שאת "רגלו" האירופית פתח אמש בהופעה מצוינת בפארק הירקון בתל אביב, שנמשכה כמעט שעתיים וחצי. ואכן, היה "וונדרפול". באמת. אפילו "קרייזי" בחלק מהזמן, ומהנה מאוד. אחד מגדולי המוזיקאים בהיסטוריה, עם המיטב שלו, במופע פארק אמיתי וכיפי, עם תחושה של קונצרט, אירוע תרבותי נהדר, שהתחיל מוקדם, והסתיים בשעה סבירה והכל בו "תקתק" בסדר מופתי. תענוג. מה צריך יותר מזה.

אבל נתחיל, כמובן, בפוליטיקה. לפני 6 שנים, ביוני 2010, היה זה סר אלטון ששבר את החרם התרבותי שהתרגש על ישראל בעקבות תקרית המרמרה, והגיע כמתוכנן להופעה באצטדיון רמת-גן. "הם לא יכולים למנוע ממני לבוא לכאן, בשם המוזיקה", אמר אז לקהל, שיזכור לו את זה לתמיד. אמש, בביקור רביעי בארץ, הקהל קיבל אותו שוב כבן-בית, כגיבור, והפעם כיהלום ותיק אך נוצץ בעיצומה של עונת ההופעות העמוסה ביותר שהיתה פה אי פעם, שלפחות חלק ממנה, מעצם קיומה, רשום על שמו ועל שם אותה שבירת חרם שלו מלפני 6 שנים. כמה שהוא ראוי לתואר האצולה שניתן לו על ידי בית המלוכה.

הופעה אמש היתה טובה מההופעה ההיא באצטדיון. גם כי פארק הירקון הוא אתר הופעות טוב בהרבה, וגם כי אלטון עצמו היה טוב יותר. אם לפני 6 שנים הוא התמקד בשני אלבומים משנות ה-70', הפעם הפוקוס היה על רוקנ'רול ועל הלהיטים הכי גדולים. נדמה שבגיל 69 אלטון ג'ון משאיר מאחוריו את כל משחקי הלהיטים עם הקהל ובא במטרה לפנק, לפנק, לפנק. הוא נתן את הכי גדולים שלו, ובנדיבות של מנצח, שכבר ראה הכל ורק רוצה לתת לחבק את הקהל בחיוך רחב ולתת לו את הגוד-טיים, כולל שירים שלא תוכננו, כמו "דניאל" ו"Sorry Seems To Be The Hardest Word".

גם בגילו, כזמר וכפרפורמר, אלטון ג'ון נמצא בכושר טוב. אולי הוא עגלגל מתמיד וזז בכבדות-מה על הבמה, אבל הגרון שלו חזק ונעים ומרגש, האצבעות רצות על הפסנתר בזריזות שאפיינה אותן ב-47 השנים האחרונות, והיכולת שלו לתת שואו ולתקשר יפה עם הקהל לא פגה. את היותו מגדולי מלחיני ויוצרי המוזיקה במאה ה-20 איש לא יוכל לקחת ממנו, והאיכות הו האיכות, עדיין מתפרצת מכל מהלך מוזיקלי וביצוע. המוזיקה שלו, אחרי כל השנים, עדיין מנצנצת ונוצצת, כמו הז'קט הכחול שלבש, עם ראשי התיבות המוטבעים בגבו. זה היה מופע מרגש, איכותי וסוחף של אחד מגדולי הפופ והרוקנ'רול בכל הזמנים.

המילה "רוקנ'רול" חזרה והדהדה במופע הזה לכל אורכו. עם הרכב מהודק, שכלל את ניג'ל אולסון ודייוי ג'ונסטון הנצחיים בתופים וגיטרות, מאט ביסונט גרובי על הבס, קים בולארד על הקלידים וג'ון מאהון בכלי הקשה ותופים נוספים, ועם נגינה וירטואוזית שלו עצמו בסגנון ה"פסנתר המשוגע", הצליל של אלטון ג'ון נשמע רוקיסטי ורוקנ'רולי כמו שלא היה מזה שנים. הוא פחות נמרח עם השתפכויות ווקאליות, קולות רקע שמיימיים ומרבדי קלידים אינסופיים, ויותר מיצק וחידד את צליל הבלוז והרוק שלו. פחות קיטש, יותר תנופה, עוצמה וגרוב. זה היה אלטון ג'ון שחוזר אחורה, לא רק לקלאסיקות שלו מתחילת הסבנטיז, אלא לצליל של הסיקסטיז ולקראת הסוף גם הפיפטיז.

הוא פתח עם " Funeral for a Friend / Love Lies Bleeding", היצירה שפותחת את אלבומו האולטימטיבי הכפול "Goodbye Yellow Brick Road" מ-73', ועדיין נשמעת סוחפת, בתנועה שבין מוזיקה קלאסית, פופ, מיוזיקל ורוק. מאותו האלבום הוא המשיך ל-"Bennie and The Jets" הבלוזי-גלאמי עם הביט הממכר. "Candle In The Wind", משיאי הרגש והקיטש בקריירה של אלטון, נשמע הפעם פחות קיטשי מהרגיל, יותר מהודק ורוקי באופיו. "אנחנו מאוד שמחים להיות בישראל" הוא אומר לקהל הנרגש, וחוזר לאלבום הכפול ההוא עם "All The Young Girls Love Alice" הישן והטוב. בין השירים מעודד את המעריצים בקימה מהפסנתר, "קאם און!" הוא צועק ומנסה להרים את הפארק.

"Levon" המוקדם יותר (מ-"Madman Across the Water") נפתח רק עם הפסנתר והפך לרוק גם מרגש וגם מלהיב עם קסם של נגינה ואיכות גבוהה, כשאלטון מגיש סולו פסנתר וירטואוזי וג'ונסטון נותן גם הוא סולו טוב בחשמלית. "Tiny Dancer", קלאסיקה שבקלאסיקה, זכה לביצוע חזק שהלהיב את הקהל, והכין את הקרקע ל-"Looking Up" מהאלבום החדש, רוקנ'רול מגניב. "Good Heart", גם הוא מהחדש, הציג את הצד השני של אלטון, בלדה נחמדה, מעט בומבסטית-קיטשית כיאה לאיש.  ואז הוא שב 41 שנה אחורה, ל-" Philadelphia Freedom", והיה עדיין מלא תשוקה, אחרי כל השנים, ביופי של ביצוע.

וכאן הגיעה שרשרת קלאסיקות: שיר הנושא של "Goodbye Yellow Brick Road" לווה בקליפ אנימציה חביב והקהל שר איתו את כל המילים. "Rocket Man" האדיר נפתח בקטע נגינה, שהזכיר למה אלטון זכה פעם לכינוי "המוצארט של הפופ", והלהקה הצטרפה לאחד משיאי הערב. הוא לא הרפה והרביץ את "Call It The Blues" בביצוע מעולה, ואחריו "Daniel" המפתיע והמרגש. משיר לשיר הקהל נפעם יותר ויותר, נסחף, שר, ומרחיב את החיוך. כן, אלטון כאן כדי לפנק בהכי טובים ואהובים שלו, איזה כיף.

אז הוא חוזר ל-72' עם "Have Mercy on the Criminal", בלוזר כבד ודרמטי, עם סולו גיטרה טוב, ומאמץ את המיתרים בשירה, מוסיף הרבה לאווירה. ושוב הוא משכיב את הקהל עם " Sorry Seems To Be The Hardest Word", קלאסיקה בינלאומית ענקית, ואז מפגיז עם "Your Song", השיר הקטן הגדול בהיסטוריה, ולא נותר אלא לומר "מדהים". ואז הוא מתגלגל חזרה אחורה לרית'ם נ' בלוז של " Burn Down The Mission", שמתחיל בלדה ומתפרץ לגרוב. הוא ממשיך עם הרית'ם נ' בלוז ומרקיד ב-"Sad Songs", כולל סולו מקפיץ. תענוג. אחריו הוא ביצע את "Blue Wonderful", עוד שיר יפה מהאלבום החדש.

רגע לפני שהוא מתמסר סופית לרוקנ'רול, הימם אלטון עם " Don't Let The Sun Go Down On Me" הענק, שהיה גדול מהחיים ומרגש מאוד, אמן במיטבו. ואז השתחררה סופית הנצרה והוא הרים את הפארק עם שרשרת רוקנ'רולית שהתחילה ב-"The Bitch Is Back", עברה ל-"I'm Still Standing", שניצח עבורו את האייטיז, משם ל-"Your Sister Can't Twist" (מ"דרך האבנים הצהובות") בסגנון צ'אק ברי ועוד מאותו אלבום ובסטייל דומה את "Saturday Night's Alright" בביצוע ארוך, עם סולואים של חשמלית ופסנתר והתחרעות על הקלידים כמו שרק הוא יודע. פאן, פאן, פאן.

הוא ירד לדקה, כדי לחזור לקצב עם "Crocodile Rock" (מ"אל תירו בפסנתרן"), ולסיים כמו שרק אלטון ג'ון יכול לסיים מופע רוק, עם הבלדה "Circle Of Life" מפס-קול "מלך האריות", שהפכה לקלאסיקה מודרנית, כשברקע מוקרנות על המסכים סצנות מהסרט המצויר ששבה לב ילדים ומבוגרים בכל העולם. כי בסופו של יום, בסופו של מופע, המסר הגדול של אלטון לקהל, הוא שמעבר לבלדות הפסנתר המרגשות ולרוקנ'רול והבלוז המרקידים, שכל כך נעים איתם, חייבים לשמור גם על התמימות ההיא מהילדות, שממנה הכל מתחיל, ואליה בסוף הכל חוזר, במעגל החיים של כולנו.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע. צילום: אורית פניני, מוטי קמחי וליאור כתר.

אלטון והקהל בפארק הירקון – אינסטגרם

וידאו פליי ליסט מהמופע – מתוך קטעי יוטיוב שהעלו גולשים, קרדיטים בגוף הסרטונים