גם השנה שמח הבלוג לארח את דפנה טלמון שחזרה עמוסה בחוויות ומראות מפסטיבל יערות מנשה וכשהכל עדיין לוהט בתוכה היא מבקשת לחלוק עם הקוראים את החוויות, מילים, סיפורים ומאות תמונות בוערות.
אצא לי, עוד שנה, אל היער, אפגוש את הקוקית. למה אין להקה או הרכב שנקרא הקוקית? בכל מקרה. אחלה פסטיבל, מתוקתק, מצחיק, מרגש, מלא אנרגיה, כשרון וקהל אוהב. כולם חייכו כל כך הרבה עד שחליתי.
עד שיצאנו מתל אביב, ווייז ההו-כה-לא-נחמדה הובילה אותנו לתוך פקק אימתני על כביש 6. כלבה מניפולטיבית, את כל היתר היא הובילה אחלה, אנחנו בילינו בדרכים הרבה מאד זמן. ולבסוף הגענו כשעה מאוחר ממה שתכננו, הקמנו מהר מהר אוהלים. ויצאנו לארמגדון. הספקנו סוף של ההופעה של אלברט בגר קווארטט, וזהו, תמו השידורים. ונכנסנו אל ההפסקה היזומה. והשקטה.
היער שותק, אני צורחת מבפנים
היער שתק.
מה אתה שותק?
יער?
אני היפר אקטיבית יער. אתה שומע???!
כלום. שקט.
לא הבנתי אם ההפסקה היא שלאף שטונדה ייקי או סיאסטה ספרדית, אבל אחרי כל הזמן הזה כלואה בישיבה במכונית כל מה שרציתי זה מוזיקה. לא הצלחתי לשבת דקה במהלך ההפסקה, וכך הלכתי לי ביער, בין הבמות ומרבצי האנשים המאובקים.
ואז הגיעה השעה היעודה. שעת הפסקת העוצר, ובבמה אחת קיפץ ירמי קפלן, מה אומר, קצת מיינסטרימי לי, אבל חייכן חתיכי. הנה חפצנתי את הג׳ינג׳י. אפשר להמשיך. מולו ראש בראש עלתה פלורה בארמגדון.
איי לאב יו רמזיילך!
ואז באחת הם עלו – רמזיילך! אוף. הבמה הקטנה היתה קטנה עליהם. ממש קטנה.
רמזיילך! אהוביי האנגרטיים.
הקהל התפוצץ לאלף אלפי חתיכות קטנות של לב.
ורמזיילך. הפעילו אותם, סטייל הפסקה פעילה של עודד מנשה על החוף. בהומור.
״איזה יום היום? ? ? ? ? ?״ שאגו הלהקה, ״ש—ב—ת״ רעם הקהל.
האבק שהתרומם מרקיעות הרגליים של המאות שעמדו מתחת לבמה, יצר עננה שכיסתה את השמיים ותמונות הלוויין של אתמול מספרות שאזור יערות מנשה לא קיים במפה. ככה אבק. וכעת הלהקה משקיטה את הקהל ברכות, וכולם עומדים על הברכיים שקטים, ושוב עומדים, קופצים, מזנקים מהבמה, אל הבמה, סרף של הקהל סטייג׳ דייביניג. היה שם הכל. וזינוקים באוויר, ומופע אקרובטיקה ששילבה, כריזמה מתפוצצת, קצת יידיש של חוזרים בשאלה מבית רבן.
היה גרויסה מעציע.
בעצם רק עליהם הייתי רוצה לכתוב.
תודה שקראתם.
אבל רגע, היו עוד
אבל אז עלו Lucille הנהדרים. גל דה פאז ו-Rebel Sun נתנו גרוב שהעיף את הצמרות המחטניים לשמיים. והקהל איתם. קהל ומחטי אורן מעופפים בשמיים, זה מה שהיה שם. באמת. כולם היו בגובה שבעה מטרים כשהסתיימה ההופעה. אנרגיה מתפוצצת. והבמה, קטנה קטנה עליהם. בשנה הבאה לזמן אותם אל הראשית, תודה.
את אליוט כמעט ופספסתי, ובסוף קיבלתי את הסוכריה. ״תבל מכוסה אפר״. שיר מלפני כמעט שלושים שנה בעיבוד מעניין וחדש. ונוגע. בכל אופן זה מה שאליוט עשתה. עם הגיטרה. עיבוד נוגע לימי פוליאנה פראנק של סוף התיכון שלי. יהוא ירון האמיץ הובל אל הבמה על ידי חברו ירון בן עמי, חצי על הידיים ונתן את ההופעה בגבס.
ואז עלתה Tzlil, אבל בבמה מולה עלו באותו זמן התפוחים, ואני יש לי היסטוריה עם תפוחי עץ הדעת האלה. והקהל כבר שאג אבטיח בשקל. והנשפנים, יחד עם המתקלטים המכושפים – טודרס את מארקי-פאנק והתופים ולידו אלעד עם הצ׳לו הדקיק. יש רגעים שהמצלמה זזה ומקפצת לי על הצוואר והעורף, הקוקו מותר, והשיער יחד עם העורף מרקדים חופשי, יחד איתי. זה תמיד מפתיע את הקהל לראות צלמת שוואלה באה ליהנות. ולצלם, וליהנות, ולצלם. וחוזר חלילה. וכך היה. התפוחים.
מה שהוא עושה עם בלנדר, מוזיקה
ובאו ועלו Shtuby Band Experience, התארח הוד שרק שעה קודם קיפץ עם רמזיילך. הוד עשה לי הוד והדר בדמות התמונה שסיפקה אותי. תרגעו! עם המחשבות שלכם. האור, והקומפוזיציה ריגשו אותי והרגשתי שאני מוכנה לסיים (תמונת הפתיח לכתבה, י.א.). כמה מילים דו מימדיות: שטובי וגם צליל, הם שני ״מר קו״ מר וגברת ״קו״. זוכרים אותם? הם דו-מימדיים. ללא עומק פיזי בגוף. את המימד הנוסף הם מביאים במוזיקה שלהם. שטובי בבגד גוף קומפלט האדום, וצליל בחליפת גרוב פסיכדלית. ביחד הם ייתנו משהו מהמם שטרם נראה על במה אחת.
אבל שטובי שטובי שטובי, השילוב של נגינה על מק, בלנדר שייקים ומנורת טרמין הוא שילוב מקסים. כל דבר מוציא צליל. אפילו המחשבות שלו. שמעתי. ואיתו על הבמה חלילנית קלאסית ולצידה עומר דיין הנוהם שזינק וקיפץ אל תוך הבמה עם מיקרופון ושאג תוך שהוא נישא בידי ההמון לתוך הלילה. על הבמה כל העת זיו הרפז, חברי מבותימזוג נתן. גם נתן. הקהל אמר כשההופעה המחשמלת הסתיימה, שזו היתה ההופעה הכי טובה של שטובי שהם ראו. אני חושבת שכל הופעה היא סיפור.
תורמת חשמל לאורות חדרה
ובלילה עלו ובאו אקו וטיטו על מאלוקס. אקו התחברה לחברת החשמל אבל לא כדי לקבל אנרגיה, כי אם כדי לתת קצת. והאירה כולה כמו אורות חדרה לפני התרומה הגדולה לעמותת אל״ם. הקהל שעוד לא נרגע מהחישמול של שטובי, קיבל עכשיו את הגברת המנערת. את השיער, המוח, הגוף והחזה. הכל ניתק וחזר להתחבר בדיוק כמו שצריך. וסנכרון נהדר עם המוזיקה.
בבוקר פתחתי את היום עם ההופעה הנהדרת של OSOG סופר גרוב. סופר גרופ. מרוב קעקועים הייתם מצפים שייצא מהם מטאל תוקפני, אבל על הבמה חיכה לכולנו בלאגן נינוח. והקהל ענה להם בצעדי ריקוד שכתבו את עצמם סימולטנית. הכי כוראוגרפיית בוקר מושלמת. וחוץ מזה, בסך הכל לחברי OSOG הגרביים הכי ססגוניים ביער.
פתחתי כשסיפרתי שהגעתי חולה. כמה רע הרגשתי? כשהגעתי לתל אביב, בדרכי למוקד. שניה קודם סגרתי לעצמי את הבאגאז׳ של האוטו על הראש, וראו זה פלא, יש לי תאומת סיאם שדבוקה לראש. מפתיע. וזהו דוקטור זה כל מה שאני זוכרת.
קצת על שירותים כימיים, אהבתי לפומיקי והרכב הקוקית
- הפסטיבל תקתק לפי לוחות הזמנים, נהדר ליוצאי ייקלנד. ולכן אני גורסת שההפסקה היזומה משישי אחר הצהרים היתה כנצר לתרבות הייקית העולמית.
- פומיקי, אני אוהבת אותך. אתה המנהל/המפיק הכי סופר קול שאני מכירה. לא הפסקת לחייך, היית הכי נינוח ומלא סבלנות, תמיד מאושר או משרה אושר על הסביבה. שתדע לך. אני כותבת את השורה הזו ומחייכת לעצמי. בא לי שתהיה לי להקה בלייבל שלך State of Bliss. הקוקית!
- הבמה הקטנה חייבת לקבל אמנים בסדר גודל שיתאים לה. ואמנים גדולים צריכים לנדוד את הבמה הראשית. לראייה, לא היה בה שום מחסום שיאפשר לצלמים לצלם, והחבר׳ה מחברת kilim שהיו אחראים על הציוד או על האבטחה או גם וגם, התנהלו בגסות למופת, נזפו וצעקו על צלמים, שכל שעשו הוא לצלם. נדמה היה לי שיש דרך לעדכן אותנו איפה אסור ומה אסור. מלבד לצעוק, ולא עלי דווקא, אלא עלינו, כל הצלמים שהיו שם. התחושה היתה נוראית. באמת. אנחנו מלווים את הפסטיבל שנים, בכייף. ההופעות נהדרות, הווייב של להקות-צלמים-קהל נורא מכבד, מחבק ואוהב, והנה הם באו וטרפו את האקו-סיסטם העדין והנהדר שבנינו לנו יחד בשנים של מערכת יחסים אוהבת.
- הפתיע אותי בית חב״ד. באנו לעשות קולות. בעזרת השם, לעזרת השם. הגנרטור והמוזיקה שהתנגנה ממרחקים לא הפריעו.
- בערב קפצתי רגע לאוהל ומשם לשירותים הכימיים. וברקע באחת הבמות שי אביבי נתן מונולוג. כמי ששמעה רק קטע קצר ללא ההקשר יוצא שאביבי הוא מאונן או פדופיל או מאונן פדופיל. אלא שהוא סיפר סיפור מלא, שאני כאמור, שמעתי ממנו רק משפט מסכם אחד. צחקתי בקול בתוך התא הכימי. הדרך הכי משעשעת להעביר בה שתי דקות של פיפי.
- כיוון שבאתי חולה לא שתיתי שום אלכוהול. אבל רועי שהצטרף אלי דיווח שנדמה לו שבשנים קודמות היו ברים צמודים לכל במה וכעת היה בר רק ליד במה אחת. מחדל האלכוהול הגדול.
- שנה שניה שהאוכל האתיופי מנצח. אני אוהבת אינג׳ירה.
- מסתמן שבעולם המוזיקה יש המון לידות. ראיתי יותר ילדים משאחותי (שילדה לפני חצי שנה) ראתה בסניף טיפת חלב הקרוב לביתה. וזה מגניב אותי לאללה שההורים של 2016 לא פוחדים מאבק ומוזיקה. והיו גם מתחמי ילדים, סלחו לי שלא ביקרתי בהם. לא יצא לי כלום מהחלציים שהייתי אמורה לשעשע במתחמים הייעודיים.
- בתור לשירותים הכימיים בבוקר, שמעתי את ההמלצה הכי גרועה. בחור אחד אמר לחבר שלו, ״בחר לך את התור עם הבחורים, הוא יהיה הכי מהיר״. ״טעווווות״ צעקתי בלב. בחורים לא יעמדו בתור בשביל פיפי, את זה הם יעשו בטבע… תודה.
- ואז ראיתי בחור אחר נכנס לשירותים הכימיים ללא נעליים, יחף. זו התמונה שתיחקק לי לנצח בזיכרון.
- למי שתכנן לאכול טונה צרובה והשאיר שתי פחיות בוערות, ללא השגחה במתחם הבישול על האדמה מלאת הקש והקוצים – כן היא הפכה לטונה במים. מפתיע הא? כיביתי לך את השריפה והצלתי את היער. פעם הבאה שמור לעצמך על האש.
- היה פסטיבל מרגש ומלא אנרגיה וכשרון. כמה טוב שאפשר לברוח מהעיר ולרוץ בין במות מוזיקליות.
- ונקודה אחרונה וחשובה בהחלט. מישהו מכם הצליח אי פעם לדחוף את האוהל המקופל חזרה לקונדום שהאוהל הגיע בתוכו? אין סיכוי שמישהו הצליח לעשות את זה.
- ועוד אחת לסיום. יש לי שבועיים לנקות את כמויות האבק שדבקו בי, בתוך חריריי ובעיקר בנחיריי. כי בקרוב גרובסטוק היר איי קאם.
ועד לשנה הבאה, תמונות! שהן חלק בלתי נפרד מהכתבה, אפילו אפשר לתייג…
וידאו גולשים
אליוט, צילום נבות גורן
