העונה השמונה עשרה לאירוע פצ'ה קוצ'ה בישראל, יומיים, ארבעה סבבים, סבב אחרון, היכל התרבות, שני, 18.04.2016, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
וואלה, שיחקו אותה איתי מאוטנר וענת ספרן, הצליחו להביא רבבת אנשים אל תוככי האולם ספון העץ של היכל התרבות התל אביבי במקום להיגרר להאנגר 11 הספוג מלח ים בנמל תל אביב, הבורגנים יכלו להחנות את רכביהם בחניון המשוכלל מתחת לאדמה ולא ליפול קורבן למולך הכסף של קבלני החניה בנמל תל אביב.
זו העונה השלישית שלי בסך הכל כאורח באירועי הפצ'ה קוצ'ה, כל שנה סיפור זהה, תשעה מציגים, שש דקות וארבעים שניות, ובסוף עולה הרכב מוסיקלי שלא מוכר מספיק, המקבל במה מצוינת ומזנק למעלה למעלה, האחיות חיים, אקא A-wa החלו כך, גם האחיות לוז, גם ויקטוריה חנה, כולם, כולן, זינקו ופרצו מתוככי הבמה שפצ'ה קוצ'ה נתנה להם, להן.
כך מגדירים את האירוע מארגניו – "… ערב אצור היטב שמארח על הבמה הענקית שלו 9 אמנים מכל תחומי היצירה – מוסיקאים, אנימטורים, פסלים, גרפיקאים, רקדנים, מעצבים, הוגים וחסרי הגדרה מסודרת – שמקבלים 6 דקות ו-40 שניות כל אחד כדי להביע את עצמו על במה….את הפצ'ה קוצ'ה ייבאה לתל-אביב ענת ספרן שקראה לדגל לאיתי מאוטנר ומאז השניים אוצרים ומנחים יחדיו את התופעה התרבותית הזו. יחד, הם סורקים לעומק את סצנת האמנות והתרבות המבעבעת של ישראל, ואת הדברים הטובים והמעניינים ביותר שהם רואים הם מייבאים אל במת הפצ'ה קוצ'ה. הרצון לחדש ולהפתיע מוליך אותם תמיד למגוון רחב של אמנים בתחילת או אמצע דרכם, שמעלים מצגות מושקעות ופרפורמנסים שיווצרו במיוחד עבור האירוע…"
והשנה, אחרי המציגים שאינם נגרים, מתקיני מזגנים, מוכרי ירקות או קונפקציה בשווקים, לא מכונאים, לא סנדלרים, לא מלצריות ולא מדריכי טיולים, יותר לבורנטים לתאטרון או משתעשעי ניסיונות בחדרים המדוגמים של האוניברסיטאות ומכוני המחקר האקדמיים, אמנים שהחלו מהרחוב ועברו למוזיאון, נסייני שטויות ובשלני מיניאטורות, כולם, כולאאאאם, קיבלו את שש הדקות ועשרים השניות שלהם כדי להציג את מרכולתן המחשבתית, נפשית, רעיונית וביצועית בפני אלפיים ארבע מאות ושמונים יושבי הכיסאות המרופדים בהיכל התרבות ולזכות במחיאות כפיים.
היה מעניין, היה גם מרתק לפרקים, היו רגעים משעממים, היו גם פיהוקים אבל לא מעט צחקוקים, גיחוכים, חיוכים ואפילו הנאה קטנה פה ושם, היה מעניין, מוזר, מבריק.
ככה זה בפצ'ה קוצ'ה, העולם מלא שטויות ואנחנו נהנים, מותר האדם וגומר.
הגעתי בשביל קטע אחד, כי תמיד יש הרכב מוסיקלי, וכבר אמרתי שתמיד ההרכב הוא מצוין והדרך נפרשת עבורו אחרי הפצ'ה והקוצ'ה.
בעודנו ממתינים בלובי ההיכל לסיומו של הסשן הראשון, שומעים את הלמות רקיעות כלשהן מתוך האולם, צלילי תזמורת מלווים, לומדים שמדובר בתזמורת הארמון בזמן, סוג של כוכב ירושלמי עולה ופורץ, האמור ליטול חלק בפסטיבל ישראל הקרוב, היה כדאי להגיע הערב.
מחזיקים מעמד עד הסוף, מגיעים לקטע המסיים, ירושלמים, מנצח, ווקליסטיות, כלי מיתר, כלי נשיפה, כלי הקשה, הנה גם ג'וזף מאומללה, נותן בשירה. הקהל מהופנט, המנצח רוקד, הנגנים מנגנים, האירוע מסתיים, איתי מאוטנר וענת ספרן מזמינים את כל המשתתפים לעמוד בשורה אל מול ההיכל, מחיאות כפיים, הקהל מקבל צ'ופר, עוד שמונה דקות תמימות עם תזמורת הארמון בזמן, שווה, בטח שווה.
בקטנה – היה עוד קטע מוסיקלי, שווה, עם מסר, דבורה ארושס, מציגה את פרויקט 'Eye to Eye', קטע וידאו המוקרן מעל המסך הענק, מתעד מפגשים בין אנשים זרים לחלוטין, רק מבטים, מוסיקה ושירה מלווים, על הבמה דיויד פרץ ורות דולרס עם כמה מחברי ארמון בזמן, הזרים הם יהודים, ערבים, המפגשים הם ניסוי בדו קיום…
הנה הוידאו, צילום אדוה אראל
2 תגובות