אחלה מינימל

דפנה טלמון 25/01/2016, 23:41

2 דקות קריאה

מופע רביעי בסדרת הקמבק הנוכחית של להקת מינימל קומפקט, ראשון בערב, 24.01.2016, מועדון בארבי, דפנה טלמון יצאה בשליחות הבלוג למסע אישי עם גיבורי נעורים וצלילים.

אחלה מינימל, אחלה קומפקט, אחלה מקסימל, אחלה קומפקט

אני ומינימל קומפקט נוהגים להתאחד אחת לכמה זמן. אני לא חושבת שיצא לי לראות אותם כשהיו יחד, עוד הייתי קטנה מדי או מרוחקת מדי או בסצנה אחרת או כל התשובות נכונות. אבל מ-91׳ אני משתדלת, להגיע לפרוק את האנרגיות שיש לי יחד עם האנרגיות שיש להם. אללי. הראש דופק, מוזיקה באוזניים. צילמתי, נענעתי את המוח, שרתי ונגמר לי הקול, טיפסתי פרקור על הבמה, קפצתי ממנה, הסתובבתי. וזהו דוקטור יותר מזה אני לא זוכרת. אחלה מינימל, אחלה קומפקט, אחלה מקסימל, אחלה קומפקט.

שיניים צחורות וזיק בעיניים

נכנסתי אתמול לבארבי וראיתי אנשים מחייכים. לא חושבת שמינימל קומפקט כיוונו בזמנו לאנשים מפויסים ומחויכים, בשנות ה-80 הקודרות. אבל אפילו קמבק שחור ועמום, ומלא עשן לא יכול היה למחוק לכולם את החיוך על הפנים. מתחילת הערב ועד סופו. כאילו בתוך כל הערבוביה הזו רק שורות שיניים צחורות ומחייכות, וזיק בעיניים. הקהל, היה בגילי וצפונה. מאות של מבוגרים אחראיים. כאלה שראו הופעה אחת או שתיים. שהגיל ניכר בהם. מעלה קרחות אבל קורנות.

משפחת קומפקט

חלוקת התפקידים על הבמה ריגשה אותי, קצת כמו משפחה. המשפחה של כולנו. סמי בירנבך, אב הבית. קצת לא ידע איך להניע את הגוף אבל בהחלט שלט ביד רמה בקול העמוק, הנמוך ומלא העוצמה. קול עם נוכחות, קול שאומר ללהקה ולקהל ״הכל בסדר, אבא פה״, ובאמת הכל היה בסדר. פורטיס היה ועודו הילד הרע של המשפחה. התיאור הכי שחוק, אבל איזו ברירה הוא משאיר? קצת כמוני נו. הילד המופרע, שלא משנה מה קורה תמיד יאשימו אותו. בניגוד לבירנבך, פורטיס שולט בגוף או שהגוף שולט בו, והחשמל של הבארבי אתמול הוא פועל יוצא של התזוזות האקסטטיות שלו. עמדתי מולו, נענעתי את הפדחת, ביד השנייה אחזתי במצלמה, כמו משקולת נהדרת. ונתתי למוח להינתק ולנוע מצד לצד, כמו עוד משקולת ענקית שכרגע נותנת לכל המחשבות לרחף החוצה דרך האוזניים ובמקומן לתת לאקסטזה לשלוט. שפיגל מרוחקת ומרגשת. כשהיא פותחת את הפה, אצלי הדמעות זולגות מעצמן. קול הפעמונים שלה הרטיט אותי. במחשבותיי גרר אותי כל שיר לזיכרון ישן. והקול שלה מלהטט וקסום בתוך כל הרעש הזה והוא מזוקק אל תוככי הנפש העדינה שלי. פרנקן, ובכן, מקס. לא אכביר במילים. חיוך שלו ונמסתי. וכשהוא בא להשתובב בסוף ההופעה עם פורטיס החלטתי שהם פשוט תאומים שהופרדו בלידתם. סחרוף, קצת נחבא אל הכלים, ליטרלי. חזרה אל טרום ימי הסולו. ובכל זאת, הוא שם, כל כך שם, מרוכז בענייניו, שהם כל כך עניינינו. על הבמה ניגן גם קולין ניומן, שהפיק ללהקה מספר אלובמים ובין היתר נשוי למלכה שפיגל. שלא תגידו שלא אמרתי משפחה.

בואי פינת זפלין

ואז רגע אחד לא התרכזתי ודיוויד בואי קפץ לביקור. ארבע השורות הראשונות של השיר מייג׳ור טום כעיבוד חדש וכפתיח ל-Dedicated. היה מרגש, אבל רגע, השוס הגדול התרחש לו אי שם לקראת הסוף. אייל יונתי, שמנגן עם פורטיס בדרך כלל הגיח לביקור על הבמה ונתן את כל הקולות הגבוהים ב-Immigrant song של זפלין. יאללה שלך יונתי, ככה להפתיע?

ואני? אני נתתי לעצמי להיות בתוך המוזיקה. בדרכי שלי אחוזת התזזית. מעל הבמה, מתחת לבמה, על המדרגות, ביציע, מקדימה, מאחורה. וחוזר חלילה. הזכרונות לא הרפו. חתיכת תקופה זו היתה עבורי, אז מזמן ועד היום בעצם. כי אם יש משהו שכייף לי עם מינימל קומפקט, זה שהם נפרדו כידידים וכך אני יכולה להמתין בניחותא לאיחוד הבא, שיהיה מוצלח ודאי כמו זה, ואתם? יש לכם עוד את שלישי בערב, שכן המופע האחרון בסיבוב ההופעות הנוכחי ייצא לדרך.