כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

מקודשת מקודשת מקודשת

רשמים ותובנות מהמופע של מארק אליהו ואנסמבל המקאם במסגרת פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת באולם ימק"א בירושלים, שני, 31.08.2015. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

מארק אליהו ואנסמבל המקאם, ירושלים. צילום: יובל ושילי אראל
מארק אליהו ואנסמבל המקאם, ירושלים. צילום: יובל ושילי אראל

חפירה עלית – הערב מתחיל בסימן טוב, ארבעים דקות לפני המופע ואנחנו כבר בחניון ממילא, חונים ממש מול דלת המעלית המובילה לקניון, אין לחות באוויר, אפילו קרירות מה באוויר עושה טוב לתחושה הכללית, המרחק עד לבניין ימק"א לא עובר את השלוש מאות מטרים והעלייה לא ממש מאתגרת, בקלילות, ואז נחשף בפנינו הבניין המיוחד של איגוד הצעירים הנוצרים או בשמו המוכר YMCA על כיפתו ומגדלו הכל כך מיוחדים, בניין יוצא דופן ויפה בנוף הירושלמי, עוד סימן טוב.

בשנה שעברה הכוונות להגיע ולחוות מופעים במסגרת הפסטיבל לא יצאו לפועל בשל אירועי המלחמה שגרמו לביטולו, השנה, אחרי קיץ רגוע אך עשיר במופעי מוזיקה מגוונים מקומיים ובינלאומיים היה זה אך  מתאים לחוות אירוע מוזיקה בירושלים ולסמן מעין וי על משימת הרגלים העתיקה, ירושלים העיר הכי מיוחדת בעולם, אין לך ים אך נגעת לליבנו הפעם.

סימן טוב נוסף מגיע כאשר אנחנו נכנסים אל האולם בעל הכיפה באגף הצפוני של הבניין, זה שעל כניסתו חרוט המשפט מספר דברים – "ה' אלוהינו ה' אחד", ומנגד באגף הדרומי חרוט המשפט "לא איללה איל אללה", מפגש דתות במבנה של נוצרים, הולך להיות מעניין, ואכן כאשר אנחנו נכנסים לאולם הענקי ומרגישים כל כך פצפונים מול ההדר והארכיטקטורה כאשר התקרה הגבוהה מתחת לכיפה המרכזית המקושטת במוטיבים אוריינטליים נחשפת לפנינו עת משתלשלת ממרכזה נברשת נחושת ענקית המרמזת לנו ביתר שאת שאנחנו באמת מאוד קטנים לעומת האדריכלות הזו, אומרים לי שהבניין תוכנן בידי  מי שתכנן את בניין האמפייר סטייט בניו יורק ונעזר בידי שורת אמנים מבצלאל בעיצובו ועיטורו.

אז עד כאן המסגרת, שונה לחלוטין מכל מה שחווינו עד היום, על הבמה באולם המאורגנת בשתי מדרגות בחצי גורן פזורים כלי הנגינה האוריינטליים וכריות הסבה, מארק אליהו, האמן הישראלי המארח את המופע אסף לכבוד הפסטיבל נבחרת של מוזיקאים מרחבי הסהר הפורה האסייתי במטרה לחבר את שלל הסגנונות, העולמות, הכלים והתרבויות המוזיקליות הרווחות באסיה לכלל שיתוף פעולה ודיאלוג עשיר אחד בבחינת המוזיקאים מקדשים בהווייתם לכלל אנסמבל את הרגע המשותף והמשולב במקאם, סוג של הגדרה מוזיקלית ששורשיה מהדהדים במזרח הקדום כבר יותר מ-3,000 שנה. התורה המוסיקלית הקדומה, ששורשיה בחכמי אשור, בבל, יוון, פרס וכנען, שזורה בהיסטוריה ובהווה של כמעט כל מה שאנחנו שומעים כאן – מטוהר הקדושה, דרך המוסיקה הפופולרית ועד לתרועות המלחמה.

ומי האורחים באנסמבל?

הזמרת ביים חנום מירזוויה מאזרבייג'ן, הנחשבת לזמרת יוצאת דופן שזכתה לפרסים רבים בתחרויות מקומיות ובין לאומיות. מאסטרית בשירת ה-Magam האזרי, משמשת כיום כמרצה וכסגנית מנהלת הקונסרבטריום הלאומי בבאקו.

מאליק מנצורוב, אף הוא מאזרבייג'ן, נגן ומאסטר בטאר, הנחשב לאחד המשפיעים והמובילים ביצירה על הכלי. מרצה בקונסרבטוריום בבאקו, חבר באנסמבל הנודע של אלים קאסימוב.

סנטוש קומר מישרה מהודו, המנגן ואף נחשב כראש אסכולת ורנאסי בנגינת סראנגי, דור 14 למשפחת מוסיקאים עם ידע יחודי לעיר ורנאסי בתחום הראגות והמוסיקה העתיקה של הודו. מלמד ומופיע בהודו ובעולם בשלושה העשורים האחרונים.

מוראט איידמיר מטורקיה, הנחשב כמאסטר בנגינה על טנבור. ארבעה מאלבומיו, אוסף יצירות אינסטרומנטליות, הגיעו למעמד אלבומי זהב בארה"ב. מחבר הספר "Maqam guide" ' מדריך לימודי בעקבות המקאם הטורקי. נגן במקהלה הייצוגית של משרד התרבות הטורקי.

אל ארבעה אלו חובר מארק אליהו המנגן בקמנצ'ה וסאז ומלווה בהרכב נגנים הכולל את אביו פרץ אליהו המנגן בטאר, ואסים עודה המנגן בעוד, חגי בליצקי בקונטרבאס, רוני עברין בשלל כלי הקשה, ושני ווקליסטים – לובנא סלמה וחכם דוד מנחם. שתי וערב של עמים, מנגינות, השפעות וצלילים.

אני מספיק לעלעל בחוברת המידע של הקונצרט המתוכנן "פרויקט המקאם", הוא יחולק לארבעה פרקים על פי עונות השנה, אביב, קיץ, חורף וסתיו, כל אחת מהעונות תכלול יצירות מגוונות המביאות השפעות מהעמים, המחוזות, הדתות, האמונות והטאצ' האישי של כל אחד מהמוזיקאים המשתתפים.

אני לא הולך לנתח את היצירות והביצועים עכשיו, אולם לפני שאתאר את שלל האסוציאציות שחלפו בדמיוני במהלך המופע אומר כי הערב רב המוזיקלי הזה שהתנהל לפנינו ובאוזנינו היה חתיכת חוויה עשירה, קטעים שנפתחים במעין תזמור ערבי קלאסי, מתוכם יוצאת אל החלל השירה האזרית והטורקית הקלאסית, מהודקת בגיבוי ודואט של שירה ערבית מסתלסלת, דו שיח כלי נגינה מהסראנגי ההודי על צליליו ומנגינותיו האופייניות ומנגד העוד הערבי, מסתכרנים בכלים האזרים של מארק ואביו פרץ, מלווים בקטעי סולו יוצאי דופן, במיוחד הקטע בו רוני עברין טובל את אחד מכליו, מעין חצי כדור עץ בתוך קערת אלומיניום לבנה מתקופת הצנע המלאה במים ונותן לקולות הפכפוך והשכשוך להתערסל עם הלמות כפות ידיו על הקליפה החלקה המקומרת, קטע נדיר של חמש דקות שבסיומו חששתי כי ישפוך את מי הקערה על עמיתיו לאנסמבל, חשש שנגוז, שיא נוסף לקראת סיומו של הקונצרט כאשר חכם דוד פותח בשירת מלאכי עליון והלל לעיר בה אנו נמצאים, צמרמורת…

אז אחרי כמה רגעים שאני מנצל לרדת אל האולם הענקי ממקום מושבי ביציע הוי.אי.פי שחשף בפני את כל הנגנים במבט על, ואני הולך על כמה תצלומי תקריב, העברתי את הקונצרט הזה אפוף בחזיונות, ברגעים שגופי ידי וברכי נעו עם המקצבים הנוקבים או מסתלסלים, אודות דמויות חלקן ספרותיות דמיוניות וחלקן מיתולוגיות מההיסטוריה המפוארת של אסיה, אלאדין, סינבד, עלי באבא, ג'ינגיס חאן, אטילה ושיגי ביי חלפו בדמיוני, בין ארמונות נוסח "הנסיך הפרסי", אוהלים מעור חיות הטונדרה, והלמות שעטת סוסי וגמלי הלוחמים האסייתים ברחבי הסהר הפורה מהדרום החם ועד הררי הרכס הקווקזי לצד בתי קפה מצריים עם שישה ורקדניות בטן.

אין זו הפעם הראשונה שאני חווה מופע של מארק אליהו, הייתי במספר הופעות בהן נטל חלק ואף בשני קונצרטים שלו, הן באודיטוריום ספון עץ של אחד הבנקים במתחם ה"וול סטריט" התל אביבי בשדרות רוטשילד והן במופע חגיגי במועדון בארבי עת הופיע יחד עם רביד כחלני הענקי, אך הפעם היה זה קונצרט חובק עולמות שמארק הוביל ביד אמונה ובנדיבות מוזיקלית מצוינת. או כפי שהיטיבו להגדיר בחוברת המידע – הנגנים ישבו יחד פנים מול פנים, לב מול לב, כלי מול כלי והמסע המשותף, שנמשך כבר חודשים ארוכים, התחבר למופע קסום ומרגש במיוחד.

את הדרך חזרה למישור החוף עשינו בכביש הריק למחצה כאשר בתחנת הרדיו 88FM מתראיין אחד מהמנהלים האמנותיים של הפסטיבל גיל רון שמע (להקת שבע, דיוואן הלב) ומעצים לנו את החוויה בהסברים וחידודי דברים אודות הפסטיבל והמופע.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו – מארק אליהו לקראת המופע

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא