הבחירה של מאיה – קייס צ׳ויס

מאיה ביאליק עלתה על מטוס כל הדרך לעיירה איפווק בבלגיה, מעצמת השוקולד והתחרה, על מנת לצפות במופע של קייס צ׳ויס, הלהקה שאוהבת אותנו במיוחד,  במסגרת הסבב בעקבות השקת האלבום החדש ולפני הגעת ההרכב לתל אביב, כל הפרטים, פוסט אורח בבלוג.

קייס צ'ויס, להקת הרוק-פופ האגדית מבלגיה, חוזרת לישראל בפעם השישית להופעה במסגרת סיבוב ההופעות העולמי לרגל יציאת אלבומם החדש  The Phantom Cowboy. בתאריך 1 לספטמבר במועדון בארבי בתל אביב. מאיה ביאליק, המגדירה עצמה כמעריצה של ההרכב, יצאה בתחילת החודש לבלגיה על מנת לחוות את המופע הפותח בסבב הנוכחי של ההרכב וחזרה עמוסת רשמים אותם היא מבקשת לחלוק עם קוראי הבלוג ולהכינם לשלהי הקיץ, עת הלהקה תנחת בישראל למופע הצפוי במועדון בארבי.

מאיה מבקשת להעלות קצת מידע היסטורי לקשר הישראלי הממושך והדי צמוד של ההרכב –

שרה בטנס ואחיה חרט הגיעו לישראל בפעם הראשונה בשיא פריחתם, אי אז בשנת 1999 כלהקת חימום לגארבג׳ שהופיעה כאן במסגרת יום הסטודנט בתל-אביב ובבאר-שבע.

באותן שנים להקת קייס צ׳ויס, אותה ייסדו שני האחים בתחילת שנות התשעים, כיכבה בפסטיבלי הרוק הגדולים באירופה לאחר שצברה עדת מעריצים גדולה הודות לשלושת הלהיטים הגדולים שלה עד היום – Not An Addict, Believe והשיר שעדיין מושמע בארץ לפחות פעם בחודש באחת מתחנות הרדיו הפופולריות – Everything For Free.

שנה לאחר מכן, שוקי וייס הבין שיש מקום להביא את הלהקה ככוכבים בפני עצמם והם מילאו את הסינרמה בהופעה בלתי נשכחת בה גם טבעו את המשפט אותו הם דואגים לטפח בכל הופעה בארץ מאז – ״יש לנו מדינה אהובה חדשה להופיע בה״, אפשר לראות את הקטע כאן, בסוף השיר…

הנה פליי ליסט שלם מהמופע בסינרמה, אוהבים את ישראל…

עשר שנים לאחר ההופעה בשנת 2000 המעריצים המושבעים כמו גם חברי הלהקה גדלו, התבגרו והמשיכו בחייהם. בעוד כאן בארץ אותם בני נוער סיימו בגרויות, התגייסו לצבא, השתחררו, למדו באוניברסיטה, התחתנו, מצאו עבודה והתרפקו מדי פעם על השירים הנוסטלגיים האהובים ועל סרטוני היוטיוב שצצו להם ברשת, גם שרה וחרט הספיקו לא מעט בשנים האלה – שרה, שכיום גרה בארה״ב עם בת זוגתה, ניסתה את מזלה ב-2005 עם קריירת סולו ושני אלבומים אישיים וחרט ייסד להקה בשם Woodface בבלגיה והוציא עמה גם שני אלבומים. בשנת 2009 החליטו האחים שהגיע הזמן לחבור שוב יחדיו והחזירו את קייס צ׳וייס לפעילות עם אלבום שחלקו רוקיסטי חלקו שקט בשם Echo Mountain.

עם האלבום באו ההופעות וישראל, כראוי למדינה האהובה עליהם להופיע בה, זכתה לביקור שלישי לאחר עשור של היעדרות. ההופעה נקבעה ל-19.5 בבארבי בת״א ונראה כי עשר שנות היעדרות לא שינו במאום את אהבתו של הקהל הישראלי לאותם שירים ישנים וטובים – הכרטיסים נמכרו תוך פחות מ-48 שעות והופעה נוספת נקבעה ליום לפני כן, הופעה שגם היא נמכרה כליל. התגעגענו, מסתבר.

לצד השירים החדשים, ידעו בלהקה מה אנחנו אוהבים כאן – נוסטלגיה, והרבה. וכך יצא שבמשך יומיים הבארבי אירח כאלף ״ילדודס״ בשנות השלושים לחייהם ששרים בקולי קולות וקופצים מצד לצד למשמע השירים הרוקיסטיים ברגע אחד, ומקשיבים בשקט מופתי לקולה הצרוד של שרה ברגע שאחרי, כאילו עמד בקהל מפעיל שאמר להם בדיוק מתי צועקים, מתי מוחאים כפיים ומתי לא מוציאים הגה כי עכשיו שרה שרה שיר שקט וחייבים להקשיב לקול הרך שלה, שהשנים שעברו לא הראו עליו את אותותיהם. מה שקורה בהופעות של קייס צ׳וייס ייראה מוזר למי שלא מכיר את השירים ואת המעריצים שלהם. במבט מלמעלה על ההופעה נראה כאילו הלהקה והקהל כמקשה אחת הם, זזים לפי קצב הגיטרות, מנהלים דו שיח אחד עם השני בין שיר לשיר ונותנים כבוד לנוסטלגיה מתוקה.

מהמופע שהתקיים בתאריך 19 במאי 2010 במועדון בארבי

הם כל כך נהנו פה, שהם החליטו לחזור לארץ רק ארבעה חודשים לאחר שתי ההופעות המצויינות במאי, וכך יצא שבספטמבר קיבלנו יומיים נוספים של אהבה בבארבי.

כשקולות החרם והביטולים התחילו להגיע גם אליהם, מיהרו חברי הלהקה להסביר שהם ״מנגנים עבור המעריצים, לא עבור הממשלה״. אריק גרוסמן הבסיסט, שהספיק מאז לעזוב את הלהקה ולפצוח בקריירת כושר, כתב בפייסבוק שלו ש״אלביס קוסטלו הוא אידיוט״ על כך שביטל את הופעתו בארץ – סטטוס שהכה גלים והגיע ל-ynet בתור כתבה שגרפה לייקים ותגובות רבות מהקהל הישראלי.

גם חרט ראה לנכון לשחרר הצהרה באתר הרשמי של הלהקה והבהיר שהם באים לנגן למי שרוצה לשמוע אותם ושהם לא מתעסקים בפוליטיקה. ואם עד עכשיו מישהו בארץ לא הבין שיש כאן להקה שאוהבת אותנו פשוט מאוד בגלל שאנחנו אוהבים אותם, וכשמבקשים שהם יבואו לארץ להופיע אז הם פשוט באים – עכשיו קיבל את ההוכחה לכך.

שנת 2012 הביאה אלינו את קייס צ׳ויס במרקם קצת שונה – כחלק מסיבוב הופעות אקוסטי שלהם לאור יציאת האלבום Little Echos הם הגיעו להופעה אחת בתיאטרון גשר להופעה שקטה יותר, עם מקומות ישיבה מסומנים כאשר רק שרה, חרט והקלידן ריינאוט על הבמה, מבצעים לראשונה קאברים לכמה שירים ידועים כמו No Surprises של רדיוהד ו-Cannonball של דמיאן רייס, לצד שירים שקטים שלהם אותם לא שומעים בהופעות רוקיסטיות לרוב. זה היה מופע קסום, שונה ועדין יותר, ולאחר שלוש שנים של ״שקט״, נראה שמישהו שם התגעגע לרוק.

וכך מדווחת מאיה על פתיחת הסבב הנוכחי-

אלבומם השביעי – The Phantom Cowboy וכפי שהם מתארים אותו – הנו אלבום רוקיסטי טהור. כל 11 השירים באלבום נגועים בגיטרות חשמליות ותופים כבדים. זוהי לא קייס צ׳ויס של שנות התשעים, אבל הדבר הכי קרוב לזה שהם יכלו להוציא לאחר כל כך הרבה שנים. בכל זאת – הסולנים כבר נמצאים עמוק בחיי הבורגנות והרבה אחרי חגיגות ה-40 לחייהם. גם ההרכב השתנה מעט – מלבד שרה, חרט וריינאוט הקלידן הותיק יחסית, הצטרפו אליהם שלושה נגנים חדשים ולראשונה הלהקה מונה ששה חברים.

כשראיתי את התאריך של ההופעה באופוויק, בלגיה, מיד ידעתי שאהיה שם. שלוש שנים וחצי עברו מאז הפעם האחרונה בה ראיתי את קייס צ׳ויס על הבמה בהופעה אקוסטית בתיאטרון גשר, ושנתיים נוספות מאז קיפצתי בבארבי בהופעה רוקיסטית מלאה שלהם. ההופעה שנקבעה ל-19.5, נראתה כמו תאריך ומיקום מושלמים בשבילי – את מועדון ניידרופ בעיירה הפלמית הקטנה פקדתי בעודי נערונת בת 17 כשהלהקה הופיעה שם בערב מיוחד של מועדון המעריצים. זכרתי את המקום כקטן ואינטימי, שהיה כייף מאוד לראות בו הופעה בגלל הגודל, האנשים והאנרגיות. עכשיו, 15 שנים אחרי, הרגשתי שהגיע הזמן לחזור ולראות אותם בחו״ל, ואם כבר – אז במקום שאני מכירה ואוהבת שבמקרה הוחלט לקיים בו את ההופעה בדיוק ביום הולדתי.

הטיסה יצאה בבוקר ההופעה ובתקוות גדולות שלא יהיו עיכובים. ידעתי שאם הכל יילך כשורה יהיו לי מספיק שעות לנוח ולהגיע בזמן למקום שנמצא במרחק 40 דקות נסיעה מבריסל. בשעה שש בערב יצאה הרכבת לכיוון אופוויק וכמו תיירת טובה הצטיידתי במפת גוגל שמסבירה בדיוק איך עליי ללכת מהתחנה עד למועדון, מרחק הליכה קצר של 15 דקות.

העיירה אופוייק, איך לומר בעדינות, לא כל כך ידידותית לתיירים מבחינת השילוט. את ההוראות של גוגל יכולתי לזרוק לפח ברגע שהגעתי מאחר ואין על אף בניין או בשום הצטלבות כבישים את שם הרחוב. התחלתי ללכת ״ויהי מה״, בתקווה שאמצא אנשים ברחוב בהמשך ובתקווה שהם יהיו נחמדים דיים כדי לעזור לישראלית אבודה. למזלי, מה שהתחיל כמסע לא ברור וקצת מפחיד בעיירת רפאים, הפך לחוויה טובה ומהנה. רבע שעת ההליכה הפכה לשעה, כאשר בכל פינת רחוב מצאתי בלגים נחמדים מאוד ששמחו לעזור לי למצוא את המקום. כל מי ששמע ״ניידרופ״ מיד ידע לאן לכוון אותי, וכשהייתי ממש קרובה, נכנסתי לבית קפה מקומי שם המלצרים והיושבים הסבירו לי בשמחה את הכיוון. חמש דקות לאחר מכן כבר הייתי בשער המועדון ביחד עם עוד עשרה מעריצים אדוקים כמוני שיודעים שצריך להגיע לפחות שעה לפני ההופעה כדי למצוא מקום טוב בשורות הראשונות באמצע.

פגשתי שם ידיד ותיק שהגיע מצרפת בשם מקס, איתו ביליתי באותו מקום בהופעה בשנת 2000. הלכנו לשתות קפה מהר כדי לא לאבד את המקום הטוב שלנו בתור. הסדרנים התחילו להכניס את כולם להופעה ובאורח פלא האולם עמד כמעט ריק, כאילו מחכה רק לנו שנבוא ונעמוד מול הגיטרה של שרה בטנס שמוכנה לקרוע את הלילה. התקדמנו לעבר המקום הטבעי שלנו והדבר הראשון שעלה לי בראש היה שהמועדון נראה אחרת לגמרי: לא את הבמה זכרתי, לא את בר המשקאות ולא את החנייה בחוץ. מאוחר יותר הסתבר לי שהמועדון עבר למיקום חדש באותה עיירה, מה שמסביר למה הכל נראה שונה לגמרי. לאחר הופעת חימום קצרה של להקה בלגית חדשה בשם Slow Pilot ובה גיטריסט וזמר בלבד ששרו שירים שקטנים ונעימים באנגלית, עלו לבמה ששת חברי הלהקה, שמלבד שרה וחרט האחים לבית בטנס, כוללת את הקלידן הותיק ריינאוט ושלושה נגנים חדשים.

מוזר היה לראות את הבמה מלאה כל כך, זוהי הפעם הראשונה בה הלהקה מונה ששה חברים, אבל מהר מאוד נראה שהחיבור ביניהם מצויין והמוסיקה היא בדיוק אותה מוסיקה אותה אני רגילה לשמוע כבר למעלה מ-30 הופעות חיות אותן פקדתי במשך 17 שנות הערצה.

הצצתי בסטליסט שהיה מונח על הבמה עוד לפני שההופעה התחילה והופתעתי לראות את אחד השירים האהובים והנוסטלגיים ביותר שלהם – Hide, לצד להיטים מוכרים כמו Believe ו-Not An Addict. גם השיר Daddy’s Gun, ששוחרר בשנת 2008 כאחד השירים באלבום הסולו של שרה, הופיע ברשימה. שיר נוסף ששייך לתקופת קריירות הסולו של האחים, הפעם של חרט כחלק מהאלבום של הלהקה אותה ייסד Woodface, הופיע גם הוא – I Will Carry You.

בין השירים הידועים נוגנו גם כל 11 השירים החדשים מהאלבום האחרון, The Phantom Cowboy, אותו הלהקה הגדירה כרוקיסטי טהור. לא את כל השירים החדשים הכרתי מאחר והאלבום עדיין לא הגיע לארץ עד שנסעתי (כיום הוא כבר מוצע למכירה באייטונס הישראלי), אבל שמחתי לראות שיש שם כמה להיטים טובים וקליטים ונראה שהקהל הבלגי שפקד את ההופעה אהב אותם מאוד.

את ההופעה התחילה הלהקה עם שיר מהאלבום החדש – We Are The Universe, שיר ״קייס צ׳וייסי״ קלאסי שמזכיר את ימי הזוהר של הלהקה אי שם בסוף שנות התשעים ושבקלות היה יכול להשתלב באחד האלבומים הותיקים שלהם.

בסך הכל הלהקה ניגנה 21 שירים, הופעה ארוכה ומכובדת, כאשר בין השירים החדשים שולבו 10 שירים מאלבומים קודמים. גם כאן, כמו בכל ההופעות שלהם בעבר, היו שני הדרנים – הראשון כלל את Everything For Free האלמותי ושני שירים נוספים והשני את השיר We Are Glaciers, גם הוא חדש, שהתחיל כקטע אקוסטי שקט וארוך.

שרה דאגה להודות לקהל שהגיע לאחר כל שיר. ההופעה, שפתחה סבב הופעות קצר בבלגיה, נחשבה כנסיונית לרגל הוצאת האלבום החדש כדי לראות איך נשמעים ומתקבלים השירים החדשים על הבמה. מאחר וההופעה התקיימה במקום קטן וביתי, היו בקהל הרבה בני משפחה וחברים קרובים של חברי הלהקה ושרה הודתה לכמה מהם באופן אישי. כל הדיבורים בין השירים נעשו בשפה הפלמית לצערי ולצערו של ידידי מקס שגם לא הבין על מה דיברו, אבל נקודת אור בינלאומית אחת הגיעה כאשר פתאום שרה התחילה משפט בשפה מוכרת ואמרה ש״את הדברים הבאים אני אגיד באנגלית כי יש כאן מישהי שטסה כל הדרך מישראל כדי לבוא ולראות אותנו פה, וזהו גם יום ההולדת שלה אז בבקשה אחלו לה מזל טוב!״. רגע לאחר שהצביעה עליי מהבמה ושכל 400 האנשים בקהל מחאו כפיים, היא המשיכה ואמרה ״אנחנו מגיעים לתל אביב בספטמבר ובכל זאת מאיה החליטה לבוא לכאן ולראות אותנו לפני זה, אני אוהבת את הרעיון!״.

הרגע הזה, שכמעט וחתם את היום הארוך שעברתי החל משלוש לפנות בוקר בבן גוריון ועד 12 בלילה באופווייק, הוכיח לי את מה שידעתי תמיד – אם יש להקה שיודעת לכבד ולהעריך את המעריצים שלה, זאת קייס צ׳ויס. ואם לרגע חשבתי שזו שטות להוציא כסף על טיסות ומלונות רק בשביל הופעה אחת שבכל מקרה מגיעה לכאן בקרוב, לא היה לי ספק שעשיתי בחירה טובה לנסוע להופעה הספציפית הזאת.
אחרי ההופעה חשבתי שהיו קצת יותר מדי שירים חדשים לצד מעט להיטים מוכרים, אבל מבט נוסף על רשימת השירים הראה לי שהיה איזון מושלם בין חדש לישן. השירים השקטים של הלהקה לא הופיעו ברשימה הפעם, לטוב ולרע, והמופע היה כולו רוקטיסטי ובועט, כמו שהלהקה הבטיחה לקראת צאת האלבום האחרון וכמו שהמעריצים אוהבים ואהבו מתחילת הדרך.

הנסיעה הביתה היתה ארוכה, מעייפת אבל כל כך שווה את הכל. המעריצים הפלמים חמים ונחמדים, הלהקה כהרגלה יצאה להגיד שלום ולהצטלם עם הקהל והשירים נשמעו מצויין על הבמה. ואם עוד לא יצא לכם להגיע לאחת ההופעות של קייס צ׳ויס בארץ (בכל זאת, היו כאן כבר שבע הופעות), יש לכם הזדמנות לראות את הקסם על הבמה בבארבי בראשון בספטמבר. קשה להעביר את התחושה החמימה שקיימת בכל הופעה של קייס צ׳ויס בארץ, חייבים להיות שם כדי להבין כמה הם אוהבים אותנו, הישראלים, וכמה אנחנו אוהבים אותם בחזרה. מאז ההופעה הבלתי נשכחת בסינרמה בשנת 2000 בה הלהקה החליטה ש״יש לנו מדינה אהובה חדשה לנגן בה״ הם לא שוכחים את המעריצים הישראלים וממשיכים להגיע לכאן שוב ושוב ושוב, וטוב שכך.

חרט בטנס, קייס צ'ויס, מאי 2015. צילום: מאיה ביאליק

מאיה, מבקשת בכל הרצינות להכין את ציבור חובבי המוזיקה לקראת המופע ומוסיפה פרטים נוספים –

קייס צ׳ויס ממשיכים להופיע באירופה בחודשים הקרובים- הם יגיעו לצרפת, הולנד, בלגיה וגרמניה, יופיעו באולמות קטנים ואינטימיים לצד פסטיבלים גדולים, כאשר בין לבין הם לא שוכחים את המעריצים המושבעים שלהם מישראל ויעשו גיחה קטנה לארץ להופעה אחת בראשון בספטמבר בבארבי, מה שנותן למעריצים בארץ בדיוק שלושה חודשים להתכונן וללמוד את השירים שבאלבום החדש בעל פה כדי שיוכלו לשיר אותם ביחד עם שרה כמיטב המסורת בהופעה כאן (האלבום ניתן לרכישה דרך אייטונס הישראלי ).

לצערנו כבר התרגלנו שעוברות על ישראל שנים לא קלות עם קריאות לביטולי הופעות ולחרמות מטעם גורמים פוליטיים ברחבי העולם. הקריאות מגיעות מכל הכיוונים ולכל האמנים שמתכוונים להגיע לארץ ולא פוסחות על להקות ״קטנות״ ונוסטלגיות כמו קייס צ׳וייס. כבר מעל 15 שנה שמראים לנו הבלגים-אמריקאיים האלה שאין להם כל כוונה להקשיב למי שמנסה לשנות את הדעה שלהם כלפינו. הם מגיעים להופיע כאן בפעם השמינית(!) בגאווה גדולה ובאהבה, כדי לתת ערב רוקיסטי חי ובועט לכל מי שמעוניין לשמוע אותם. ההופעות של קייס צ׳ויס בארץ כמעט בלתי ניתנות לתיאור, צריך פשוט להגיע ולהיווכח לקסם הזה. גם הסרטונים הרבים ביוטיוב לא מעבירים את התחושה המדוייקת של הווייבים שעוברים בין הקהל לחברי הלהקה שעל הבמה. זה מרגיש כמו משפחה, הם אוהבים אותנו כי אנחנו יודעים להעריך את מה שהם מביאים, כי אנחנו מקשיבים להם, כי אנחנו מתגעגעים אליהם בשניה שהם יורדים מהבמה. הם נחמדים בצורה בלתי רגילה, טורחים להתייחס לכל מעריץ כאילו היה היחיד ובדרך כלל גם יוצאים להגיד שלום ולחתום על הדיסקים שלהם בסוף ההופעה ולהצטלם עם כל מי שרוצה בחיוך ובשמחה. הם טובים אלינו ומגיע להם שנבוא להגיד להם תודה על האהבה לישראל, על סיבובי ההופעות שכוללים גם אותנו כבר שנים רבות ועל השירים הטובים, שבגללם אנחנו כאן מלכתחילה.

אם שרדתם את הכתבה ומצאתם את עצמכם מוכנים לחוות את המופע המתוכנן בתאריך 1 בספטמבר, אז כדאי מאוד לרכוש כבר עכשיו כרטיסים להופעה, הם עולים 212 ש״ח וניתן לרכוש אותם כאן – https://www.barby.co.il/showcat.aspx?id2=1198.

 לקינוח – מתוך אחד המופעים האחרונים החודש