כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

שממל להמונים

מופע השקת אלבום "2011-2014" ללהקת שממל, חנוכה, 16.12.2014 מועדון בארבי, נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל.

הליום ללביבות, דרור, שממל. צילום: יובל אראל
הליום ללביבות, דרור, שממל. צילום: יובל אראל

הכל החל לפני שש שנים, מצאתי את עצמי בליל חורף רטוב, קר ולח עומד באחת הסמטאות של שוק הפשפשים ביפו, צופה בהשתאות בחבורת מוזיקאים ענקית השרים שיר הלל ללביבות חנוכה.

אכן, המפגש הראשון שלי עם חברי להקת שממל, התרחש במקום ובזמן הכי לא צפוי, אך יחד עם זאת הוא התלבש כמו כפפה ליד, או יותר נכון, כמו לביבה חמה, כאשר מידי חורף הם, עשרת ילדי השממל, דואגים בחג החנוכה להלל את חנה זלדה והמעשייה בלביבות…

נושפים מחאה, שממל. צילום: יובל אראל
נושפים מחאה, שממל. צילום: יובל אראל

האמת ששְמֶמֶל, על עשרת נגניה, היא להקה המשלבת סגנונות מוזיקליים שונים הנעים בין ג'אז, רוק, פופ, גרוב, סקא, פולק ומוזיקה חסידית ולעתים כאשר הם משבצים מיני מערכונים בהופעותיהם ללהקת נונסנס אוונגרדי מטורף ומעלה חיוכים בקול רם.

אם אנסה לחפור לעומק אוכל לציין כי אחד הפספוסים הגדולים שלי מאז שנחשפתי לחינגה השממלית היה מופע ההשקה לאלבום הבכורה המלא הראשון "הליום להמונים" בערבו של יום הפגנת הענק הראשונה של המחאה החברתית, שתפס אותי בשיאו של תהליך שיקום רפואי לאחר תאונת דרכים מיותרת לחלוטין, אבל את הלביבות החורפיות שלי לא החמצתי בהמשך כאשר השתדלתי להכניס רגל בכל הזדמנות שהשממלים הגיחו לתל אביב…

ואם כבר אני חופר, אז אנסה לתבלן גם בדברי הבל ורעות רוח – הטקסטים שדרור, יניב, שם, אייל, יוגב, מעיין, גל, אורי, ברק ומיכאל כותבים ומנגנים ביחד הם קצת הרבה מעבר לחגיגות שמחה, יש בהם ביקורת, גלויה ובכלל לא סמויה, ישירה ונוקבת כמטיפים העומדים בשער, על המצב הנוכחי, על תחלואי החברה הישראלית, על תפנוקי השלטון, על האבסורד ששלטון הנבחר כביכול על ידי העם עושה הכל כדי למרר את חייו של האזרח הקטן, כי מעבר למעשיה על הלביבות של חנה זלדה, השירים נוגעים ברבדים ובפצעים הכי כואבים, מוגלתיים ושורפים בנשמת הדמוקרטיה והזכות לחיות ולא רק לשרוד.

ההמונים של שממל, בארבי. צילום: יובל אראל
ההמונים של שממל, בארבי. צילום: יובל אראל

הליום להמונים, כשמו של אלבומם הראשון, המוטו האבסורדי כמו עוגות במקום לחם, בלון לכל ילד, ותשקו אותם רק שיסתמו הוא הצגת בבואה אמתית ונכונה בפני המאזין, אמנם כל הביקורת נעטפת ונמהלת בחגיגת גרוב המכריחה אותך לקפוץ במקומך ערב שלם, אבל החבורה הזו שבסך הכל מגיעה מנס ציונה, מקום תמוהה יותר מפתח תקווה (אינפקציה למשל…) מצליחה לסחוף אחריה קהל רב, קהל צעיר, שהוא בסופו של דבר העתיד בארץ הזו…

ואחרי אסופת דברי הבל ושטות שכתבתי כאן אפשר לגשת לעיקר, להקת שממל השיקה אלבום חדש, השני במניין האלבומים השלמים, "2011-2014" שמו, על שום הסדר הכרונולוגי של אירועי שלוש השנים האחרונות, המתועדים מהמחאה החברתית ועד המלחמה, דרך יוקר המחיה, בהומור הסאטירי האופייני עטוף בגרוב מקפיץ ומעלה חיוכים גם אם הסיפור מלא קוצים וחרולים…

ותכלס, מה היה לנו? אמש, נר ראשון של חנוכה, שהאמת לא ראיתי שהודלק במועדון בארבי מלא הקהל הצעיר והתוסס הצמא לחגיגה של חנוכה, שממל ומניין נגניה עורכים מופע חגיגי לכבוד השקת האלבום החדש, וכיאות למופע השקה הם פועלים על פי כל כללי הטקס וישנם אורחים, הראשון הוא רועי ריק והמפוחית, רועי, מעמודי התווך של הקולקטיב מוזמן לביצוע משותף לשיר "רבע לבום" המתמצת בבית ופזמון את סיוטי המלחמה האחרונה, השני הוא אוהד חיטמן שהצטרף לקטע נונסנס "נורמלי" ול"שיר אהבה חברתית". 

דרור ויידמן ואוהד חיטמן. צילום: שילי אראל
דרור ויידמן ואוהד חיטמן. צילום: שילי אראל

החגיגה בעיצומה, הקהל, שעליו אני מהמר בעיניים פקוחות, הגיע אפילו מנס ציונה, עיר הבית של שממל, יודע את הטקסטים בעל פה, ויש הרבה טקסטים בין החצוצרות, כלי הנשיפה והגיטרות או הריקודים על הבמה, נקודה אדומה אחת במחברת של התלמיד דרור – לא ירדת אל העם, לא קפצת לרחבה מול הבמה, ככה עם מיקרופון וריקודים עם כל אותם ילדים, נערים, נערות, שקפצו ושרו בדבקות מילה במילה, תורה מסיני. אך בגדול, הייתה זו חגיגה, מוזיקלית בעיקרה, הרקדתית ברובה, הרבה חיוכים, עיניים בורקות, זרועות מונפות וגופות מקפצים.

לביבה חמה ומתוקה. צילום: שילי אראל
לביבה חמה ומתוקה. צילום: שילי אראל

אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל הפעם אצא מהשבלונה, בשעות הצהריים של יום אתמול, בעודי מאזין לאלבום החדש במעין הכנה נפשית לקראת הערב, עלה במוחי רעיון, את תוצאותיו, אם הייתם במופע אתם בוודאי יודעים, ראיתם ואולי גם טעמתם (אם הייתם קרובים לבמה) ואם לא, אז יש וידאו, מסיבת הלביבות של חנה זלדה, הסמל המסחרי המיתולוגי של שממל לעולם.

ליין אפ: לכתוב, צרות של גויים, עוף אותו דבר, שטן, שיר ישן, אפל, רבע לבום, ברלין, ואן גוך, נורמלי, שיר אהבה חברתי, ישבני, איסטנבול. הדרן: מאחור הזה, אל תגעו לי בערק, חנה זלדה – מעשה בלביבות.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – שילי אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – יובל אראל

וידאו

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

  1. הייתה הופעה מעולה ממש נהנינו, יש לך במקרה גם וידיאו של "נורמלי"? השיר שאוהד חיטמן ניגן , ממש ניסינו למצוא תיעוד שלו ולא הצלחנו

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא