כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

המתנות של דנה ברגר

מופע השקת אלבום "מתנות של זמן" לדנה ברגר במועדון זאפה בהרצליה, רביעי, 17.09.2014, על שירים והצליל של פילדלפיה. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

דנה ברגר, מתנות של זמן, השקה. צילום: יובל אראל

דנה כבר לא נמה, דנה כבר ילדה גדולה, דנה כבר איננה הרוקרית של פעם, לא שירי מחאה חברתיים או אנטי ממסדיים, בגיל 44 הזמרת יוצרת דנה ברגר בשלה ומוכנה להגיש את האיכויות האמיתיות. והיא עושה זאת יחד עם יוסי פיין, סופר מגה מוזיקאי, מעבד ומפיק מוזיקלי הלוקח את היכולות הווקליות של דנה, מפרק אותן לגורמים ועוטף איתן במתכון הכי מנצח – הגרוב של שנות השישים.

באלבומה החדש, השביעי, של דנה "מתנות של הזמן", הכולל עשרה קטעים, מתוכם תשעה שירים שתומללו בידי מאיר גולדברג, רונית שחר, רותם כהן, איתי פרל, שני ראפלינג, צרויה להב, ודנה עצמה וקינוח בקטע מוזיקלי, נעשתה עבודה ההופכת את ההאזנה לו למושלמת במלא מובן המילה.

דנה ברגר, האזנה מושלמת. צילום: יובל אראל

גילוי נאות – אני נוהג להאזין לאלבומים החדשים ברכב, לא בבית אל מול המערכת והרמקולים, ברביצה על הספה או עם אוזניות מרופדות בסיליקון בפינת העבודה, ברכב, תוך כדי תנועה, תוך כדי התעסקות בדברים נוספים והפניית תשומת הלב למסלול החיים בכלל, לא לקבל את הצליל נקי ומנוקז.

לפעמים, אחרי כמה לופים של האלבום, המחשבות מתחילות לצוץ, או אז אני עוצר בצד, בדרך כלל במקום מוצל ואני משרבט לעצמי כמה מילים, כך כתבתי לעצמי לאחר האזנה כפולה ומכופלת לאלבום "מתנות של זמן", זה התרחש בחניה המקורה של אחד המרכולים הגדולים במרכז הארץ – כל שיר מוגש כמעין מחזה. תסכית סרט. דנה מיטיבה להפוך את קולה למגש ווקלי המגיש את השירים בהתאם לעלילה והנראטיב השזור בהם. עת לצעוק ועת ללחוש. העבודה של יוסי פיין לוקחת את השירים והמנגינות ויוצקת לתוכם את התוכן השואב יסודות ממוסיקת הנשמה השחורה של שנות השישים והשבעים מהמאה שעברה. התזמור. חטיבת הנשיפה ומקצבי הגיטרה החשמלית עושים את דנה ושיריה לגרוב אמיתי ונכון. ככה משדרגים מיינסטרים ישראלי לצליל הנוסטלגי הנכון. היותר טוב.

ברגר, בשלות ומקצועיות, מופע. צילום: יובל אראל

אמש חגגה דנה ברגר את השקת האלבום במופע חגיגי במועדון זאפה בהרצליה, אחד האולמות הגדולים והמרווחים למופעי ישיבה לצד נשנוש מקדים ושתיה. דנה, מלווה בהרכב הנגנים העשיר שכלל את יניב דדון בגיטרות, אלעד אדר בפסנתר ומחשב, שלומי אלון בסקסופון, מורן בראון בטרומבון, יוליה קליין בכינור, ניקי בכינור, משה אהרונוב בויולה, נעה אילי בצ'לו, מיכאל פרוסט בבס וניר מנצור על התופים, בעוד המפיק המוזיקלי יוסי פיין משגיח מרחוק מעמדת הסאונד והתאורה כי כל העסק דופק ומתנהל נכון וכי היצירה שהנה שלו כמו של דנה תוגש לקהל באופן הכי מיטבי.

דקות ספורות לפני המופע הספקתי להחליף מילים עם יוסי פיין, על העבודה, החלוקה של הווקל והעשרה המוזיקלית, יוסי מספר לי על הפירוק לגורמים והניתוח של כל שיר וכל פסקה בו, להתאים את הצבע הנכון בעיבוד המוזיקלי, להעשיר נכון את הטון והגוון, אני במקביל מספר לו כי "הצליל של פילדלפיה" היה מעין "לחם חוקי" כנער שתיקלט את הצלילים הללו אז, בשנות השבעים במועדון הריקודים שניהלה עיריית תל אביב במרכז ביכורי העתים…

אדרנלין של שירה, דנה ברגר. צילום: יובל אראל

אמנם בימים שקדמו למופע דנה ברגר לא הייתה במיטבה, סוג של ספק שפעת ספק הצטננות קיץ מלווה במרק עוף, תה ומחזקי בריאות, אך כל אלו נעלמו כלא היו בעת שהאדרנלין פימפם בעורקיה ברגע שהנגנים החלו לבצע את הפתיחה בשיר הראשון באלבום שאף פתח את המופע "לבנות ולהרוס" ובעוד האורות מתחילים להפציע על הבמה היא עלתה, הסתובבה לעבר הנגנים, הניפה את שערה לאחור, פנתה לעבר הקהל ופתחה בשירה והגישה לקהל המאות שכבר שלף את הסמארטפונים כדי ללכוד את הרגע, מופע עשיר, אינטימי אך מושקע הכולל סיפורי אנקדוטות בין לבין במהלכו בצעה שישה משירי האלבום לצד שירים המהווים מעין פס קול המזוהה עם מסלול הקריירה המוזיקלית שלה, לדידי נקודות השיא כאמור היו בשירים החדשים, אלו המתוזמרים בעושר צלילים ונגנים, הלוקחים את השירות במעטפת מוזיקת הנשמה של פעם באמריקה, מזכירים במאוד את "הצליל של פילדלפיה" והעבודות של ברי וויאט, מוזיקת נשמה עם השפעות Fאנקי ותזמורי כלי מיתר לצד כלי נשיפה שהייתה הן הרכב יוצר והן סגנון מוזיקלי אשר השפיע רבות בתעשיית המוזיקה של אותם ימים.

גם הביצועים לשיריה הישנים דוגמת "עד הקצה", "תוך כדי תנועה", "גן מאיר" ואחרים בוצעו עם טוויסט הפקתי המושפע מאוד מאותה אווירה אם כי נשמרו הקווים המקוריים כאשר נגני כלי המיתר והנשיפה פינו מקומם להרכב  הרוק הבסיסי ופתחו קו ישיר בין המבצעת לקהל.

המופע, שלא כלל אירוח של מוזיקאים נוספים, למרות שרבים וטובים מהם, חבריה לעשייה המוזיקלית במשך שנים, נכחו בקהל, עמד בפני עצמו והוגש באופן מרשים ובשל, אפשר לאמר בזהירות כי ההפקה הנוכחית יכולה לשמר את יסודותיה לקראת המופע הצפוי במסגרת פסטיבל הפסנתר כאשר קורטוב ממנו הוצג במסיבת העיתונאים שהתקיימה לפני ימים ספורים, הבשלות הנשית והמקצועית של דנה ברגר מובילה אותה למקום של כבוד ב"כסאות השמורים" של פס הקול הישראלי.

בקטנה – דנה לא ירדה מהבמה, לא עשתה שטיקים של להסתובב בין הקהל ולשיר, לא, היא לא כזו, אבל לדעתי, אפילו בשיר אחד, מהיותר אינטימיים שלה, היה ברעיון הזה כדי להוסיף לתחושת הרספקט, בכל זאת, השקה, חברים, קהל בית, קצת סחבקיות הייתה יכולה להיות קטע מוצלח…

ליין אפ: לבנות ולהרוס, תוך כדי תנועה, אהבה, מתנות של זמן, הקירות שלי, לומדת לעוף, בא והולך, גן מאיר, תחזרי אליו, אל תאמין לי, מחכה לו, חמימות חולפת, מלך, עד הקצה, תראה אותך.

הדרן: ימים צפופים, שלח לי שקט, יש בזה טעם.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא