הזהב של גל

המופע של The Paz Band במועדון בארבי בתל אביב, אורחים – פיטר רוט ועופר עמיחי, רביעי, 21.09.2016. מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר מנתח את התופעה וההופעה. צילום +וידאו – לאה אבישר.

פרולוג:

הפעם הראשונה שנחשפתי לכישרון של גל דה-פז היה במופע החימום ה"אקוסטי" שלה לקונצרט של בת' הארט באמפי ברעננה. למרות שהאווירה  הכללית של פארק לא תאמה מופע קאמרי אקוסטי התחושה שקיבלתי הזכירה לי את הפעם הראשונה שבה, כילד, הגעתי ל"בית המורה" למופע של עדנה גורן מלווה בתזמורתו של סטו הכהן….. מן תחושה ראשונית, אניגמטית, שאתה עד לפריחתה של דיווה, תופעת טבע אומנותית חסרת תקדים.

תחושה דומה ליוותה אותי בעקבות אותו רגע שג'ון לורד, מייסד סגול כהה עמו הייתי בקשרי ידידות הכיר לי את סם בראון הצעירה או כשירון גרשובסקי, מורי ורבי המוסיקלי, לקח אותי, אי שם באמצע שנות ה 70,  לצפות בחזרות עם זמרת צעירה שענתה לשם – רותי נבון….  או באותה השנייה שריקי גל עלתה לבמת הג'ם סשנים שניהלתי בשנות ה -80 בקולנוע דן. צעד לא מתוכנן שיזם המתופף יוסי בוזין שהיה בקשר חברתי עם גל (ריקי גל – לא גל דה פז) והחליט שמקומה אתנו. וחברים, כשריקי פותחת מנועים, וואו היא פותחת מנועים ששורפים כל מי שניצב קרוב מדי אליה על הבמה.

ובמקרה שלנו, גל (הכוונה לגל דה-פז) לא שונה בהרבה מריקי גל. כשהיא פותחת מנועים, הדבר דומה לאדם העומד  ליד מסלול המראה בבסיס צבאי או על נושאת מטוסים וחווה המראה של מטוס אף 15. אתה מרגיש את העוצמה האדירה, את פוטנציאל הנפץ ואת הכח הגלומים בגוף הקטן הזה (אני מתכוון למטוס) ולמרות האלגנטיות השברירית מדובר במכונת מלחמה משוכללת וקטלנית במיוחד.

גל דה פז היא מוסיקאית של פעם, מישהי שמגלמת גלגול של מוסיקאית שחייה בשנות ה – 70. אני סולד בכנות מתארים כ"ג'ניס ג'ופלין" הישראלית. (או להבדיל "ג'ימי הנדריקס הישראלי" כפי שהודבק לשלמה מזרחי או "גרי מור הישראלי" כפי שהודבק לארז נץ). גדולתה של גל דה פז הוא בכך שהיא ממש לא דומה לשום דבר ששמעתם קודם.

ואם כבר להדביק כינויים הייתי מעדיף להשוות אותה ל"רוברטה פלאנט ישראלי" או ללי אארון זמרת הרוק כסאח הקנדית או אינגה רמפף הסולנית הגרמניה של להקת פרמפי ואטלנטיס משנות ה -70  –  יש בה הכל מכל, מחספוס ובלוזיות של ג'ופלין, דרך העוצמה של בת' הארט, הנשמה של ארית'ה פרנקלין ועד לעדינות והווקאליות האדירה של מראיה קרי וג'וס סטון. נכון, ג'ופלין עיצבה סגנון מוסיקלי מסוים, אך בסופו של דבר סיגנון זה היה מוגבל מאד מבחינת הטווח של הסגנונות המוסיקליים ובמקרה של דה פז ולהקתה, הדברים אינם מוגבלים רק ל"בלוז", או ל"נשמה". החבורה הזו נוגעת בשלמות בשלל סגנונות מוסיקליים הנעים בספקטרום רחב מ"רוק כבד", "פאוור רוק", "רוק-בלוז אמריקני", "רוק בלוז בריטי" ןעד לג'אנר ייחודי שיקרא, ככל הנראה, בעתיד : "רוק –בלוז ישראלי".

באופן אישי אני מאד אוהב את העבודה של דה פז (וזה ממש לא משנה עם איזה הרכב) כי שיטות העבודה שלה וההפקה מזכירות את מה שאנחנו, בני דור שנות ה – 70 הורגלנו אליו – סטנדרטים של כתיבת תמלילים, הקפדה על המוסיקה, על העיבוד ופחות על "ההפקה". (מושג שנהפך לרעה החולה של עולם המוסיקה החל משנות ה -80 ועד לימינו…. הפקה…. ילדים בני 18 ללא כל ידע מוסיקלי אך אשפים ברזי הטכנולוגיה מייצרים מוצרי פלסטיק סינטתי להמונים, ללא עומק, ללא מחשבה וללא עוגן מוסיקלי).

מעבר לכך, דה פז וחברי להקתה "חורשים" את הפלנטה בהופעות במועדונים, בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, ממש כמו הלהקות של פעם, שצברו המון המון ניסיון בהופעות ורק אז נגשו להקליט את החומרים שלהם, לאחר שהחומר עבר את מבחן הקהל.

וזו אולי נקודת החולשה העיקרית של גל דה-פז, היא פשוט בכמה ליגות מעל למקובל בשוק המקומי. הרבה מעבר לקריטריונים שקבעו אלוהי הפליי ליסט בתחנות הרדיו, עובדה שדוחקת אותה, בעל כורחה, לשוליים. לאזורים של "מפה לאוזן" באינטרנט, למוצר צריכה לעניניי טעם בארץ, בעוד שבאירופה החבורה הזו מפוצצת במות של פסטיבלי רוק יוקרתיים.

להוציא אולי מסגרות רדיופוניות מצומצמות כמו התוכנית של גדי ליבנה ב 88 אף אם או התוכנית של המופעים החיים של קוטנר בגל"צ, אני לא רואה עורך מוסיקלי משלב את החומר הנפלא של דה-פז בתוכנית הצהריים שלו – חלפו עברו להם ימי "קול השלום", או תוכניות כמו "ציפורי לילה", "רוק פלוס" ו"לא רוצים לישון" (בכל השלושה היה לי הכבוד ליטול חלק מאד פעיל) שהוו במות נהדרות להפצת חומר חדש ומקורי של יוצרים מהארץ ומחו"ל, כמו גם החזון של "נביאים" כיואב גינאי וראודור בנזימן שהקימו את 88 אף אם ואת רדיו תל אביב בדיוק למען המטרה הזו.

מעבר לכך, דה פז היא חיית במה, אומן שהמהות שלו יוצאת החוצה בהופעות חיות. יש משהו מנוכר באולפני הקלטות, אולי הפרפקציוניזם האומנותי של דה פז, ההשכלה המוסיקלית שלה והדיוק הטונאלי מביא אותה להשמע "אחרת" כשהיא על במה. (כמעט, להבדיל אלפי הבדלות, כמו ההבדל בין אלבומי האולפן של "סגול כהה", "המי" או "לד זפלין" לבין האלבומים שהוקלטו בהופעות חיות) דה פז באה לעבוד, כפי שהיא נוטה להתבטא "לתת בראש". או כפי שאני הייתי מכנה זאת: "היא לא לוקחת שבויים" אלא הורגת את כולם ברכות אך בנחישות – היא יודעת בדיוק מה היא עושה בכל רגע נתון ושולטת ביד רמה על הקול שלה ועל המוסיקאים שעובדים לצידה (שליטה לעיתים שאינה נותנת להם מרווח פעולה עצמאי).

יש משהו מאד ניו יורקי בגישה המוסיקלית של דה פז וחברי להקתה, גישה שכאילו נשאבה מהסרט "Across the Universe" (והאמת שיש אפילו דימיון מה בין דנה פיוקס, זמרת הרוק האגדית המגלמת את סיידי, לבין דה פז.).

הלהקה של דה פז הוקמה בשנת 2014, בעקבות איחוד כוחות בין דה-פז ושותפיה הותיקים מוטי לייבל (גיטרה) ואריאל קשת (קלידים)  לבסיסט רז בליצבלאו ולמתופף אור כחלון. ביחד הם מרעידים את בימות הארץ כשהם מבצעים שירים מאלבומה הקודם של דה-פז  ״Goldie״ ושירים מאלבום הבכורה של הלהקה,"Down The Rabbit Hole", אשר יצא באפריל 2016. אלבום בן שבעה שירים (שנכתבו והולחנו בעיקר ע״י דה-פז ועובדו ע״י חברי הלהקה) אבל, כאמור, את דה פז חייבים גם לראות ולא רק לשמוע. השואו שלה, ההתמכרות הפזיולוגית שלה למוסיקה שהיא מפיקה, החיבור בין שפת הגוף שלה לשירה ולמילים של השירים מהווה תופעה ייחודית וסוחפת.

למרות שהפיזיות של דה פז עדינה, היא מהווה ליבה של כור אטומי נפיץ שיודעת לבעוט ישר למקומות הרגישים או כפי שהתבטא "הבוס" שלי כאן בבלוג, יובל אראל : "טעמתי את הצבעים, הקולות, המראות והתבלינים שהמצערת האנושית הזו הכל כך זעירה ועדינה מכילה אך בד בבד רועמת, רועשת, רוקעת והולמת מתוך מיתרי הקול והסרעפת היישר אל שבלולי האוזניים".

הביקורת (או חוסך שבטו שונא בנו)

המקום:

מועדון הברבי הווה אתמול אכסניה משובחת לגל דה פז ולהקתה. הסאונד היה משובח (בעיית פידבאק פה ושם שהעיבה על השלמות של הסאונד) והבליט מאד את היכולות הקוליות והוירטואוזיות המוסיקלית של דה פז וחברי הלהקה והאורחים המכובדים. העובדה שאין מחיצה בין המוסיקאים לקהל גרמה לאנרגיות לזרום מהבמה ואליה ולאווירה קסומה שמזכירה  מאד מועדוני רוק מפוארים בלונדון או בניו – יורק.

באופן אישי חשבתי שהייתה הגזמה בכמות העשן הפירוטכני, שגרם לעיתים למוסיקאים להראות כמו גדוד טנקים שהפעיל אמצעי הסוואה בקרבות בלימה. אך בסך הכל התאורה והפירוטכניקה השתלבו יפה עם האווירה הכללית.

הקהל:

מועדון הברבי, בניגוד לחששות התמידיים של חברי הלהקה היה מלא אתמול, למרות שמדובר ביום רביעי (שאינו יום היציאות הרשמי של מדינת תל אביב).

לגל דה פז יש קהל מעריצים קבוע שהולך ומתעצם. קהל פנאטי שמכיר בעל פה את מילות השירים, את העיבודים ואפילו את המניירות הדיוואיות של דה פז (במו עיניי ראיתי כמה צעירות קופצניות שחיקו אחד לאחד את התנועה האובססיבית של דה פז שמעיפה את השיער שלה אחורה – מן פטיש כזה והתעסקות תמידית בשיער, ואת תנועת ה"עצור שוטר תנועה" שהיא מרבה להשתמש בה בשירים).

מרבית הקהל, שחלקו הגיע גם ממרחקים, הכיר את העיבודים ושיתף פעולה באופן מושלם עם מה שהתרחש על הבמה. והתוצר הסופי התבטא בערב רוק מהנה, רווי אנרגיות כשהקהל יוצא מרוצה מאד ונלהב.

הקונצרט:

הגדולה של גל היא ביכולות הווקאליות ובמנעד המטורף שלה. הדברים גם מתבטאים בהשכלה המוסיקלית הרחבה והעמוקה שלה המאפשרת לה שליטה כמעט אבסולוטית ברזי הסולמות הכרומטיים, רבעי הטונים, יצירת שירה ג'זית 0אקורדים 7 ו -9) שליטה במקצבים (כן כן אפילו שלושה רבעים), ושילוב בין סגנונות קוטביים – מרוק כבד ועד למוסיקת מחזות זמן של רוג'רס והמרסטין.

גל עד כדי כך מדוייקת שהיא שמרה על המפתח המוסיקלי המקורי של השיר FREAK IT שבוצע כהדרן, גם שהקלידן המוכשר יובל ברוסילובסקי החל לנגן את השיר במפתח הנמוך בחצי טון מהמקור (ועל זה תוקם ועדת חקירה ממלכתית). דה פז היא ז'ונגלרית ווקאלית, אפילו הצרחות ה"ג'ניס ג'ופליניות" שלה מדוייקות ברמה אבסולוטית (ותאמינו לי כי אני חושב שעם אומנית כמוה אסור לעשות הנחות ויש לבקר את אומנותה לחומרה).

בניגוד למה שניתן לחשוב, אני דווקא גורס שהחוזקות של גל הם דווקא בשירים היותר שקטים, בטונים היותר נמוכים, ב"רגוע". או אז מתגלה זמרת איכותית מהמעלה הראשונה, זמרת שמגישה שיר, שמזדהה עם מילותיו, ומלהטטת בכשרון באינטונציה ובטונאליות (במובן מסויים הזכירה לי מאד את פטריסייה קאס הצרפתיה).

היא מתגלה בשיא בשירים "סיפוריים" עם עלילה כ KNOCKING ON THE DOOR  או RESIST YOU FATE, שבהם, מעבר לפן המוסיקלי גל גם "משחקת" את הדמות. הכישרון האדיר הזה מתפוצץ במקומות שהיא מרגישה הכי בטוחה בהם – השירים ה"ותיקים" שלה, כ – DOWN THE RABBIT HOLE (רגע השיא של המופע) או . CREEPIN IN MY BONES אלה הרגעים של "פתיחת המבערים". אם כי, לטעמי, ואני מדגיש לטעמי בלבד, או אז נעשה שימוש יתר ב"צרחה הג'ניס ג'ופליני".  אבל שוב, זו כבר שאלה של טעם ומינון.

הצד החלש של גל דה פז, מתבטא דווקא בשאלה מה היא עושה פיזית עם עצמה בזמן ביצוע השיר. לטעמי זו חוליה חלשה שההרכב במתכונתו הנוכחית יצטרך לתת עליו את הדעת : במצב הקיים אין כמעט אינטראקציה בין ארבעת המוסיקאים הניצבים על הבמה, כל אחד מצוי במעין בועה משל עצמו, מרוכז בעצמו, כשגל כמו שליח בקווארטט למזרח התיכון נגשת כל פעם לאחד מהם כאילו לחבר את הקצוות הפרומים. מופע רוק מתאפיין בקשר ואינטראקציה ולהוציא פעם אחת שהגיטריסט, מוטי לייבל ניגש בג'סטה רוק נ'רולית לבאסיסט המופלא, רז בליצבלאו, הארבעה ניצבו כל אחד במקומו בפוזיציה די "משעממת".

ואגב בליצבלאו, בין ארבעת המוסיקאים המוכשרים, הוא היהלום שבכתר: נגן באס יציב, מפתיע בוירטואוזיות שלו אך יודע גם ל"הוריד הילוך" ולתת את הבאסיס הקצבי והטונאלי להרכב, במיוחד כשגל ולייבל "מתפרעים".

ואם הזכרנו את לייבל, מדובר בנגן גיטרה מרשים, עם יכולות וטכניקה המזכירים מעט את גרי מור עם שילוב של ג'ו בונמאסה אך הלוקה עדין ב"חוסר בשלות" המתבטאת במה שאני מכנה "שופוני" תכונה אופיינית של מוסיקאים צעירים שמנסים להראות במינוני יתר כמה שהם מהירים, טכניים ווירטואוזיים, גם במקומות שבהם נדרש סולו איטי, רגיש ורומנטי (כמו ב – FREAK IT ) .

דווקא הרגע שבו עלה פיטר רוט, שהתארח במופע וסיפק רגעים של התעלות רוח, הוכיחו את המשמעות של המשפטים הקודמים. רוט, מוסיקאי מנוסה שעבד עם ענקים כאריק איינשטיין, הגיש סולואים פונקציונאליים, מעוררי השראה, מבלי שנדרש ל"וירטואוזיות" – הכל ברגוע, ברגישות.

הביצוע של רוט ודה פז ל "היא נסעה לסאן חוזה" ול"שיר הזרוק" היה אחד הרגעים שכדאי למסגר אותם ולשים בפנתיאון של הרוק המקומי… רגעים קסומים של שילוב כוחות מוסיקליים שהגיעו פשוט לשלמות (ולשמוע את גל שרה בעברית….. רגע בכלל שראוי להיכנס למוזיאון).

לא מובנת לי גם העובדה מדוע מוסיקאים כבליצבלאו, ברוסילובסקי או המתופף המצויין אור כחלון לא מקבלים קטעי סולו.

כפי שציינתי, מדובר במוסיקאים מעולים, ב"להקה" ובמופע רוק נ'רול, כשהסולואים מהווים חלק אינטגראלי מהתוכנית. אני בטוח שיכלו למצוא, בכל אחד מהקטעים המובחרים שנוגנו אתמול, מקום לסולו תופים של כחלון, סולו שהיה מרים את הברבי עוד יותר. (או סולו האמונד של ברוסילובסקי ולבטח סולו של בליצבלאו – שגם נראה טיפוס של באסיסט רוק נ'רול).

הדברים מקבלים משנה תוקף שכן הייחוד של החומר של דה פז (ולהקתה) הוא שכל החומרים בדרך כל בנויים על הרכב אקורדים מאד פשוט, מבנה הגיוני, נעים לאוזן עם הרמוניות מעניינות המבוססות על בסיס פשוט. זו הגדולה של החומר של דה פז, הוא קל לבליעה ולעיכול כשאת התיחכום מספקים המילים, השירה והנגינה של חברי הלהקה.

גם האורחים של דה פז, רוט והמוסיקאי עופר עמיחי, העלו את הערב לגבהים. הביצוע המשותף של דה פז ורוט ללהיט של….אריאל זילבר, "שיר הזרוק", היה פשוט מושלם. וגם LITTLE WING של הנדריקס זכה בפיהם של דה פז ו עמיחי לעיבוד שהעלה בי צמרמורת. השילוב הקולי בין השניים, סולו הגיטרה המדוד של עמיחי והאינטרפטציה הייחודית הביאו את הקלאסיקה הזו למקומות קסומים. במידה רבה הדברים אמורים גם על GIMME SHELTER של האבנים המתגלגלות, שנעל (סופית) את הקונצרט, שבו נטלו חלק כל המשתתפים והאורחים (שוב ניתנה במעמד הזה ההזדמנות להווכח באיפוק ופונקציונאליות המרגשת של הסולו של רוט לעומת ה"שופוני" של לייבל).

מבחינתי, הרגע המכונן של ההופעה, היה אותו הרגע שגל ביצעה את NEW שיר חדש אותו כתבה כמה ימים לפני כן, בביצוע בכורה. (גילוי נאות: הפוסט של השיר שהעלתה לפייסבוק בצעד אמיץ ובלתי מתפשר, והעובדה שבחור צעיר מאלג'יריה מיהר להעלות את הגיטרה שלו על המקור של גל, גרמו לי "להוריד" את השיר מהרשת, לעבד אותו – ברוח שנות ה 70, עם האמונד ומלוטרון, ולהוסיף חצוצרה בנוסח מיילס דייויס – את התוצאה המרתקת של השת"פ הוירטואלי ניתן לשמוע בעמוד של גל)… לשמוע את גל מבצעת את השיר הזה עם הלהקה המצויינת שלה גרמו לי, אהמממממ… לדמוע…

אפילוג:

אחסוך מכם חפירה מיותרת… מה שכתבתי בפתיח תקף גם בסיום. גל דה פז היא הדבר הבא. מבחינתי היא והלהקה הם כמו כד יפהפה שעוצב על ידי כדר ענק שכל מה שצריך כדי שהיצירה תהיה מושלמת הוא ליטוש קל (ועוד קצת ניסיון וחיבור נפשי בין חברי הלהקה).

אבל ! היטיבה לסכם זאת גל במילותיה היא: "אני לא שמה משקל גדול על ביקורות, הן באות והולכות ונשכחות. המוסיקה נשארת. הקהל נשאר…. מה שמוכיח שלא זו בלבד שהיא יוצרת מבריקה, אלא גם אשה חכמה שפתרה לי דילמה קשה איך לסגור את המאמר הזה.

האלבומים, להאזנה ורכישה מקוונת

וידאו, צילום לאה אבישר