דיווח מהשטח

נסיעה במכונית המהירה

המופע של גארי ניומן במועדון בארבי, 10.02.2014, חימום – ביל ומאריי. מדווח בתמונות, קולות ומילים – יובל אראל.

גארי ניומן, מכונית מהירה על במה תל אביבית. צילום: יובל אראל
גארי ניומן, מכונית מהירה על במה תל אביבית. צילום: יובל אראל

גארי ניומן (או יותר נכון גארי אנטוני ג'יימס ווב) נפל עלינו ממש על התפר בין הסצנה של שנות השבעים, לבין תחילת הסצנה של שנות השמונים, הוא החל את הקריירה המוזיקלית שלו בשנות השבעים, כסולן הרכב הפאנק\ניו-ווייב הבריטי, "Tubeway Army". אולם בשנת 1979 הוא פרץ לתודעה כיוצר ומבצע עצמאי כאשר הושק השיר הראשון שלו כיוצר עצמאי –  "Cars", שזכה להצלחה אדירה ברחבי לעולם והפך ללהיט העומד בפני עצמו עד היום.

הקריירה המוזיקלית של גארי ניומן המשיכה ללא מעצורים וברזומה שלו נמצאים יותר מעשרים אלבומים, הנחשבים לחלק מהליבה של שנות השמונים. ניומן לא שוקט על שמריו וממשיך ליצור ולהתחדש עם רוחות הזמן המשתנה ולאחרונה השיק אלבום אולפן בשם Splinter – Songs From A Broken Mind שאת השקתו הוא מציין בסיבובי הופעות ברחבי העולם עם להקתו. הנה כמה טעימות ממנו…

הידיעה על בואו הצפוי של גארי ניומן לארץ הוציאה מרבצם את כל הדמויות שהעבירו את ימי נעוריהם בסצנה ההיא, אז, בין המועדונים פינגוין לליקוויד, כשהיו צעירים ורעננים, בחולצות שחורות, ניטים ואף עגילים, העבירו את לילותיהם בסצנה האפלה שהייתה באופנה.

גארי ניומן, סינט'י פופ משופשף. צילום: יובל אראל
גארי ניומן, סינט'י פופ משופשף. צילום: יובל אראל

אמש, היה זה אחד מאותם לילות, במהלכם מתאספים אותם נערים ונערות של שנות השמונים, לובשים את הטריקו השחורה, מכנסי או חצאיות העור, מאפרים ומאפרות את פניהם, דואגים לשרוך את המגפיים והנעלים הצבאיות ומגיעים למקדש הרוק המקומי, האמת, הם כבר לא כל כך צעירים, שיערם כבר לא כל כך שחור (אם נותר עדיין…), גם גופם כבר לא דקיק, יותר מתעגל פה ושם, מהבורגנות הנוטפת מהם, אולם הרטרו שיק הזה, האווירה של כנס המחזורים העונתי, מחזירה את החיוניות, מזרימה שוב את הדם הפועם בעורקיהם, כאילו ומבקשת להחזירם עשרים ושלושים שנה לאחור.

גארי ניומן הוא מקצוען, הוא וחברי ההרכב המלווה אותו, ככה זה אצל הבריטים, הכל מתוקתק ומשופשף, אין חריקות ואין צפצופים, קבוצה גדולה של פועלי במה דואגת לציוד הרב, גם את מערכת ההגברה המקומית הם לא ממש סופרים, דואגים להתארגן על אחת אחרת, מקצועית יותר, הצליל צריך להגיע ברור ונקי, רועם ודופק אל תוך האיברים הפנימיים.

כן גבירותי ורבותי, אחרי מופע חימומיישן קצרצר של הטריו ביל ומוריי המקומיים, שהצליל שלהם מתאים ככפפה לאותה סצנה, אחרי הפסקה מתודית של 35 דקות במהלכן גדוד פועלי הבמה הבריטי דאג לחווט ולארגן את שלל הציוד הנדרש למופע, הציפיות של הקהל הגיעו לנקודת הרתיחה הנכונה, מיסטר גארי ניומן, כולו בשחור, שיערו כפחם (מה שלא נשמר בידי הטבע עושה הצבע…), גוו רזה כתמיד, נעלי צבא משופשפות משימוש על רגליו, ניטים וטבעות מעטרים את פרקי ידיו ואצבעותיו, עיטורים צבעונים כהים על חורי עינייו, לט דה שאו בגין!!

ניומן, מגשים חלומות לקהל הישראלי. צילום: יובל אראל
ניומן, מגשים חלומות לקהל הישראלי. צילום: יובל אראל

הקהל שולף את הפלצפונים, לתעד, לתעד, אז, כשהם היו בני עשרה רעננים אף אחד עוד לא חלם על הטכנולוגיה הזו, הרגע על הבמה, בעוד רגע הבמה כבר ברחבי הרשת, הנגנים של גארי, אף הם בשחור ובנעליים צבאיות, רועמים ברגליהם עם המקצבים החזקים, ברגע מסוים נדמה לי כי נגן הבס עוד רגע דורס את הקהל הצמוד לבמה, מציב את רגליו ממש על השוליים, אבל לא, הכל פוזה ומשחק מחושב, בכלל השואו, הדרמטיות, הן חלק מהמופע, גארי לא עומד לרגע, נע ללא הרף, מתעוות בתנוחות ניצחון, ידיו פשוטות לצדדים, לעבר התקרה, הוא מכופף גופו לכאן או לשם, פצצת אנרגיה אמיתית, הליין אפ של הערב רץ על פני שלל אלבומיו של גארי, הקהל מחובר, אבל חסר ריגוש מסויים, הוא מגיע בביצוע ממש באמצעיתו של המופע, כשצליליו הראשונים של הלהיט האולטימטיבי של גארי מתחיל להתנגן – Cars, ברור, אנחנו אומה של פריפריה, קרתנים, יכולים ללעוס רק את המותגים המוכרים לנו, אבל זה לא רק כעת ועכשיו, אלא בכלל, זכורה האכזבה במופע הראשון של דפש מוד בארץ, סוג של הרכב צמרת הנוגע ונע באותן מסילות ז'אנרים מוזיקלים המקבילות למיסטר ניומן, הסינט'י פופ, אנחנו, ישראלים שכמותינו, חייבים לקבל את "מיטב הלהיטים", רק כך אנחנו מקבלים ריגושים…

המופע ממשיך אל תוך הלילה, אחרי סט מצויין שכולל 16 שירים הנפרשים כאמור על פני שלל אלבומיו, ההרכב יורד מהבמה לכל תשואות של כבוד, כל זאת על מנת לחזור לסט הדרן שנפתח עם עוד להיט צמרת, הפעם הסינגל שהקדים את אלבומו השני Telekon, זה שהגיע מיד אחרי ההצלחה של The Pleasure Principle, ביצוע מצוין ללהיט I Die: You Die, אין ספק, זהו פיק נוסף במופע, אמרתי שאנחנו קהל מפונק? שמחפש את הריגושים שינגעו בכפות רגלינו מבלי שנתאמץ…

חצות וחצי, המופע מגיע לסיומו, והקהל מתפזר, חלקו עם תחושה של וואלה ראיתי את גארי ניומן בתל אביב, חלקו עם תחושה של, או קי, אז גארי ניומן היה בתל אביב, סימנתי וי ביומן, וחלקו עם הנאה וסיפוק אין קץ, אולי הם יחזרו מחר, למופע הנוסף…

תזדרזו, אני בעד, כי מחרתיים גארי כבר חוזר להולנד, להמשיך את הסבב.

ליין אפ: Resurrection, I Am Dust, Metal, Everything Comes Down To This, Films, Here In The Black, The Fall, The Calling, Down In The Park, Lost, Cars, Pure, Splinter, When The Sky Bleeds, Love Hurt Bleed, A Prayer For The Unborn. הדרן: I Die: You Die, Aren’t Friends Electric, My Last day

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close