כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

אלט קונטרול דליט

המופע של להקת Alt-J  במדשאת מרכז הירידים בתל אביב, מופע חימום – Warpaint, שלישי, 29.05.2018. יובל אראל ואדוה אראל חוו את המופע מזוויות שונות אך עם מסקנות די דומות…

אלט ג'י בתל אביב. צילום: יובל אראל

יובל: התגעגעתי ליוני שרוני וחבריו להרכב האלקטרוני המצליח גרדן סיטי מובמנט, מה שחוויתי אמש במהלך המופע של הרכב הטריו הבריטי לא מתקרב כהוא זה, לטעמי ולאוזני, מבחינת הצליל, האווירה והביט, זאת למרות מיצג האורות המטורף שהם שילבו כחלק בלתי נפרד מהמופע שנדמה לפרקים סוג של תאי צינוק מסורגים או מתקני שיגור נוסח מסע בין כוכבים.

יתכן שהעובדה כי לא הכרתי אף צליל קודם שלהם (עניין שלא צריך להעיב על חווית ההאזנה הבתולית, בחרתי במכוון לא לעשות שיעורי בית עם ספוטיפיי) או חוסר הבהירות בשל מיצג האורות העצום שהעלים את דמויותיהם על הבמה למעט הבלחות על מסכי הצד הענקים באמצעות שידור וידאו במעגל סגור תרם לעובדה שתחושותי לא היו נוחות במיוחד, יתכן והציפיות שלי היו שונות לחלוטין, אולי ציפיתי למשהו נקי, מסונטז, עם הרבה השפעות של טריפ הופ ודאנס עם שילובי EDM, אולי ציפיתי לאלקטרו פולק, הצליל לא התאים מבחינתי לאווירה, חיפשתי יותר סאונד חלל, ריפים ארוכים ושטיחי מקלדות שירימו את חווית ההלוצינציות ונשארתי עם ביט שלא פורץ את צמרות העצים שהיו נטועים במשטח הדשא העמוס בקהל צעיר וצפוף, מבחינתי נקודות האור היחידות של קונקשייין להקה קהל היה דווקא בפינות המרוחקות יותר, אם זה בשוליה המרוחקים של הבמה או רחוק רחוק מעבר לדוכני הבירות והטוגנים שמלאו את המעגל החיצוני של המתחם כאשר לקהל נפתחו המרחבים והאפשרות לפרוש ידיים לצדדים ולהניע את הגוף והראש בתנועות רפטטביות בנוסח שאנטי באנטי היו יותר חופשיות.

יתכן ומדובר בטריו מוסיקלי מצויין, שמצליח בעולם הרחב, מככב כהדליינר בפסטיבלים בינלאומיים ברחבי אירופה ובשאר הגלובוס, יתכן והקהל הישראלי מאוהב בהם, יתכן ואני כבר טו אולד טו היפסטרדום, הכל פתוח, כל האפשרויות, לא שולל מאומה. אבל פשוט לא התחברתי, אפילו תנועת ריקוד אחת לא השתחררה מגופי למרות שהספקתי במהלכו של המופע לשנות מיקומים בחציית שתי וערב את המתחם, החל מקדמת הבמה ממש מתחת לרגליהם של האמנים, עובר למתחם (שזה רספקט מעולה להפקה, נרנג'ה) למוגבלי תנועה ונשים בהריון עם כמה שורות מושבי פלסטיק צופים בגובה עיניים לעבר הבמה, ועד לשוליים הכי רחוקים מכל הדוחק.

יודעים מה? אולי המקום היה גדול מידי, הקהל עצום מידי, העצים ירוקים מידי, משהו כאן לא עבד מבחינתי, מתנצל, זה לא הם, זה לא אתם, ככל הנראה זה אני.

אדוה: אומר זאת באמת בקצרה, חוויתי את ההופעה הקודמת של הטריו באמפי לייב פארק בראשל"צ, סוג של חוויה ראשונית משכרת חושים, אמש לא ממש הצלחתי לרחף עם הצלילים, כנראה וויב גרוע מצמרות העצים של מרכז הירידים, אם אתייחס לאלבומם החדש אוכל לומר שהייתה אמש  אווירה שנעה בין התרגעות לחזיון תעתועים.

 

לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.2054837134535493.1073742548.213000965385795&type=3

טעימות סאונד מהאינסטוש

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא