כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

הבלון של דפנה רכטר

דפנה רכטר, בדרך כלל שחקנית, יוצאת לדרך חדשה, מנסה כעת למצוא את דרכה לאהבתה האמיתית – המוזיקה, מופע עם שירי האלבום שבדרך, אוזןבר, 30.06.2013, נכח, האזין ומדווח – יובל אראל.

דפנה רכטר, אוזןבר. צילום: יובל אראל
דפנה רכטר, אוזןבר. צילום: יובל אראל

כן, זוהי דפנה רכטר, הבת של חנה מרון, שחקנית בת שחקנית, זוכת פרסי התיאטרון על תפקידים שונים,  שני פרסי אופיר והאוסקר הישראלי על תפקידיה בקולנוע – פונה לדרך מוזיקלית חדשה, עם כל המשקעים ומערכת היחסים הסבוכה עם אמה, פעלה דפנה עד לאחרונה בשלל המדיות, קולנוע, טלויזיה והתאטרון הרפרטוארי. בשנים האחרונות, החלה לשנות את הכיוון בחיים, לאחר שחשה מעת לעת כי היא חייבת לעזוב את העיסוק במשחק, לפני כארבע שנים היא החלה במסע אישי, נפשי ורגשי, ללמוד לנגן, בלי לקרוא תווים, פשוט התחילה לנגן בסקסופון טנור. בעקבות מפגש מוזיקלי ודי רומנטי עם המוזיקאי נעמן טל, נוצר הקליק שחיבר בין שתי נשמות היישר לעולם המוזיקה, נעמן, מוזיקאי, מפיק ומעבד עבד בשנים האחרונות לצידה של דפנה בכתיבת, הלחנת והפקת שירים בשפה האנגלית, שירים שאוגדו לכדי אלבום העומד לצאת בספטמבר הקרוב – AIRBALOON.

אמש הזדמנתי למופע של דפנה במועדון אוזןבר, בשעת לילה מאוחרת על מנת לצפות ולהאזין לשירים שדפנה מבצעת, חמישה משיריה כבר פרסמה דפנה, שניים מהם הושקו כסינגלים לתחנות הרדיו, מציגים מוזיקה בסגנון המתיישב בין הפולק לרוק, האמת, המופע הלילי המאוחר שהתקיים אל מול קהל אינטימי הישוב מסביב לשולחנות העגולים במועדון היה במקום, ישנם חברים מהתאטרון שהגיעו לפרגן, סקרנים שהגיעו להאזין וכן, אווירה של פיאנו בר, או מועדון מוזיקה בפונדק דרכים על כביש 66, דפנה, נראית שברירית קמעה, חשופה, מקועקעת, סמל השלום ענקי נקשר כתליון על צווארה, שיערה הבהיר מסתיר מעת לעת את פניה, היא מלווה בהרכב נגנים הכולל את שי ליבוביץ' בגיטרות חשמלית ואקוסטית, שלומי מנצור בגיטרה בס, אייל הלר בקלידים וגילי לייבוביץ' על התופים, בהמשך מצטרף לבמה גם נעמן טל הלוקח את הגיטרה ובהמשך גם משתלט על הקלידים.

רוקנ'רול בייבי, דפנה רכטר. צילום: יובל אראל
רוקנ'רול בייבי, דפנה רכטר. צילום: יובל אראל

שיריה של דפנה מהולים בהרבה מחשבות והלך רוח, מבקשת לספר סיפורים, מחשבות, פעם אחת זהו סיפור תודה, פעם אחרת זהו שיר הלל לאורח החיים הטבעוני, הרבה זוגיות ואהבה, החומרים חשופים ואישיים היישר מהלב. דפנה מספרת על השירים, אישיים, רגשיים, עוסקים בקשר בינה לבין נעמן ועל האהבה. נוגעים בשלבי התהליך שהם עוברים. דפנה מטבלת את השירים בנגינה בסקסופון, מוסיפה קורטוב גרובי של פתיתי נשמה, ג'אז ובלוז אמריקאי, השירים עצמם כתובים בשפה האנגלית, יותר מאוחר אני שואל את דפנה למה אנגלית ונענה כי יותר נח לה לכתוב ולבצע בשפה הזו, סוג של רוקנ'רול, סגנון שהיא מחניפה לו מעת לעת, בתנועות, מניירות והנפת כפות ידיים בסימבול המטאל. היא נראית כל כולה מאושרת על הבמה, חיה את השירים, את המקצבים, יש מעין טעם מיוחד לצלילים, קורטוב קל של נאיביות המתמזגת בקצב ותמלילים מהבטן, מהנשמה, השפה הזרה לוקחת את המוזיקה אל מעבר לים, הופכת את השירים לכלל עולמיים, מישהו אמר פעם שמוזיקה היא שפה המחברת בין עולמות ובני אדם…

דפנה והסקסופון, מופע לילי. צילום: יובל אראל
דפנה והסקסופון, מופע לילי. צילום: יובל אראל

כמה רגעים אחרי השיר, ההדרן, אליו הצטרף נעמן, היא יושבת בבק סטייג', הנחיות אחרונות לנגנים לפני היציאה מהמועדון, האדרנלין עולה, דפנה כבר קובעת – "בעוד שנה אני רוצה למלא את מועדון בארבי", יש לה אמביציות ותשוקה חזקה לעשייה העכשווית, בצעד נכון ונבון היא תגיע גם לשם…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

4 תגובות

  1. כבר עברו יומיים ואני עדין לא נרגעת המילים המפרגנות והחמות של יובל אראל שעשה לי הפתעה ובא… וצילם, ובעיקר- אהב…
    כלכך מרגש…
    לא נרגעת מזה!!!
    תודה יובל… באמת מהעמוק של הלב.

  2. אם היתה נשארת בסקסופון לא היתה פאטתית , מקווה שלא שכחת את הונטולין

    1. אני תמיד שמחה לקבל ביקורת -.תודה! אני באמת מקוה לנגן כמה שיותר- תודה על הפירגון!!!.
      אני שמחה שאת אוהבת את הנגינה שלי זה מה שהכי חשוב לי!
      ואם אכן שמעתי דאגה במילותייך- אכן- הוונטולין תמיד איתי!!!!אל תדאגי…

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא