דיווח מהשטח

הטבע הפעוט של צביקה פורס

מופע השקת אלבום אי.פי לצביקה פורס "Petite Nature", תיאטרון תמונע, 22.05.2013, אורחת דניאלה ספקטור, על ואיך ולמה, צילום, תיעוד ודיווח – יובל אראל.

צביקה פורס, השקה, תמונע. צילום: יובל אראל
צביקה פורס, השקה, תמונע. צילום: יובל אראל

סיפרתי בעבר ואחזור ואספר שוב – את צביקה פורס, הרכב מוסיקלי הסובב סביב דמותו המסתורית של צביקה לורבר, ראיתי לראשונה במסגרת פסטיבל תל אביב למוסיקה שהתקיים באוקטובר 2010 במתחם הקאמרי בתל אביב, בסדרת ערבי סינגרס – סונגרייטרס שאצר לאון "נפולאון" פלדמן, מהצליל הראשון הוא כבש את לבי.

הצלילים הראשונים מתוך שירו "Seven" הזכירו לי נשכחות, ספק דויד בואי, ספק הענק האדיב, קורטוב של קנטרברי רוק, מוסיקה שונה, בלתי שגרתית הנישאת על קול ערב במיוחד.

צביקה, שהחל את ילדותו כנער למשפחה דתית בבאר שבע, התוודע בגיל צעיר לפסנתר, עליו תרגל קטעים של שופן, המוסיקה הקלאסית שמהווה בסיס ליצירותיו עתה. המוסיקה של צביקה איננה שגרתית, לא מדובר בפופ או רוק'נרול, אלו סיפורים מלאי תוכן מילולי, היושבים בתוך מלודיות מתפתלות ונמשכות.

לפני כשנתיים וחצי הזדמן לי לראות את צביקה פורס בהפקה מושקעת בתיאטרון תמונע, רקדניות בורדל עם מניפות של נוצות טווס קיבלו את פני הבאים וקישטו את ההופעה בצלליות מהפנטות, כל כך התאימו והשתלבו במיצג הכללי. מאז חיכיתי זמן רב להזדמנויות הבאות לצפות בהופעות נוספות.

ואכן הזדמנויות אלו באו לא מעט, הופעות באוזןבר, בריאליטי ריהב סנטר  ומקומות אחרים, במהלך תקופה זו עבר צביקה סוג של מטמורפוזה, ההרכב הקיים סיים את פעילותו, צביקה עצמו ערך את הופעותיו סולו, רק הוא ואורגן הקורצוויל שלו, וזה נשמע תמיד טוב ומעבר לכך.

Petite Nature, צביקה פורס. צילום: יובל אראל
Petite Nature, צביקה פורס. צילום: יובל אראל

אולם בקיץ האחרון חל שינוי נוסף, לטובה, לטובה, צביקה החל לעבוד על חומרים חדשים לחלוטין, נטש במובן מסויים את הרפרטואר הקודם (אף הוריד ממחנה הלהקות את אלבום הדמו הראשון), חבר לפעולה עם בן ספקטור כמפיק מוסיקלי והחל לשגר לרשת שירים חדשים, תדמית ויז'ואלית חדשה ויותר דרמטית ותאטרלית, היה ברור כי הוא צועד בדרך לאלבום חדש, נועז יותר, בוגר יותר, מורכב יותר ומרתק יותר.

אדלג על עוד כמה מופעים שבדרך שכמעט בכולם הייתי, לפחות השתדלתי, לא לפספס… ואגיע ממש לליל אמש, לקחתי מקדם סיכון גדול במיוחד והגעתי לתאטרון תמונע הרבה לפני השעה עשר, בטרם פתיחת האולם, אולם קהל רב כבר המתין להיכנס, וכאן כמה מילים על האולם של תמונע, שני סוגי מופעים מתקיימים בו, אלו שהקהל ישוב סביב שולחנות, שותה ומנשנש, הם המוגדרים מבחינתי כקטנים, ואלו בהם הכסאות והשולחנות סגורים במחסן והצפי הוא לכמה מאות הממלאים את רחבת הבטון אל מול הבמה, אלו המופעים הגדולים, וכמובן שיש את הסוג השלישי, בו אכן רוב רובו של הקהל ישוב סביב השולחנות, אבל כמות כפולה מכך עומדת או יושבת על גרם המדרגות, אלו המופעים המוצלחים ביותר, תפוסת שיא.

צביקה ופסנתר הקורצווייל, תמונע. צילום: יובל אראל
צביקה ופסנתר הקורצווייל, תמונע. צילום: יובל אראל

כך היה אמש ויותר מכך, טרח מי שטרח במחשבה מקדימה, להכין בנוסף כמה שורות כסאות על מנת שהקהל הרב יישב ויכבד את המופע הדרמטי, תאטרלי וטעון הקשבה. אבל נעזוב את תיאורי המנהלה הללו, אגש סוף סוף למופע…

חלק ראשון, האורות מוחשכים באולם, הווילון בכניסה נסגר, צביקה מובל אל הבמה, לבוש בחולצה לבנה חגיגית, על עיניו קשור סרט בד כהה, אינו רואה את הדרך, מובל עד עמדת המיקרופון, צביקה פורס פותח את המופע אנקוגניטו, אה קאפלה, שר לבד, ללא כל ליווי את השיר Give Me, שיר שלא נכלל באלבום החדש, ואף לא בקודם, הוא אלוף במשחקי במה, יודע ליצור את המתח והדרמטיות, בונה נכון את הכניסה לתפקיד הטורבדור התאטרלי, המלודרמטי, כעת הוא בשלב א' של המופע, רק צביקה והפסנתר החשמלי, חלקם של השירים עדיין מצפים למאסטר ואלבום, חלקם כבר מצאו את דרכם לאוזני הקהל בשנים הקודמות, צביקה ממשיך, התאטרון הוא חלק ממנו, הוא מבקש להכניס את הקהל כעת לאווירה הקסומה שיצר יחד עם המפיק בן ספקטור באלבום Petite Nature, קליפ מוקרן מעל הבמה, ווריאציה על הנסיך הקטן, הספר והסרט, אף מילה מיותרת, צביקה מבקש לרמוז, אני הנסיך הקטן, אני שואל השאלות, אני המצביע לעבר התעלומות.

צביקה פורס ודניאלה ספקטור, תמונע. צילום: יובל אראל
צביקה פורס ודניאלה ספקטור, תמונע. צילום: יובל אראל

חלק שני, חלק מרכזי, כעת מצטרפים חברי ההרכב המלווה את צביקה, ההרכב החדש, אילן טננבאום על התופים, ניר לייסט בגיטרת בס, עדן ליברמן על הקלידים, מחשב וקולות, האורות על הבמה מתחלפים, עשירים יותר, כחול, אדום, לבן, כעת המופע מעלה הילוך, מעלה קצב, מוסיף עניין, מתחילים בביצוע מרגש, תמיד מרגש, של שירי האלבום הטרי, עוד אחד מהעבר משורבב כאן, לא פחות טוב מאחיו הצעירים, Sound Better, וכעת מבקש צביקה להזמין לבמה אורחת, דניאלה ספקטור, אשתו של בן, הם מבצעים יחדיו את הלהיט הכי מוכר של דניאלה Cut it Out, מפגש של שני שיאים מוסיקליים, צביקה ודניאלה, ממשיכים שניהם בלבד בשיר – Where the Wild Roses Grow, מחווה לניק קייב וקיילי מינו.

המופע נמשך וצביקה משלב עוד להיט וכבר מגיע לסופו, זה רץ כל כך מהר, כשאתה מבצע והקהל שומע שיר אחר שיר כל כך מוכרים ואהובים, הזמן טס, וכבר הגענו לחלק האחרון, ההדרן, צביקה שוב לבד על הבמה כבראשונה, דרמה זה שם המשחק, מחזיר את הקהל שנים אחורה, לשיר ההוא, שיצר את המפגש הראשון לדידי עם צביקה פורס Seven, ועוד אחד לקינוח מלודרמטי, עם ההרכב – I Believe, כן גם אני מאמין שאלבום אי.פי זה הנו בבחינת מפלס הדרך לקראת האלבום המלא, העשיר והמיוחל של הקהל וצביקה פורס יחדיו, סבלנות יש, פרגון יש, גם ציפיה…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע בפייסבוק

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע בגוגל+

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע בפליקר

וידיאו

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close