מופע השקת האלבום Pangaea של להקת Acollective, חמישי, 14.08.2014, מועדון בארבי. צבעים, קולות וחפירות – יובל אראל.
חפירה – הרומן שלי עם להקת הקולקטיב או בהגייה הנכונה יותר אקולקטיב החלה בחורף 2011, כאשר לקראת השקת אלבומם הראשון Onwards הוצפתי במידע רב והזמנה לבוא ולחוש את הצליל האמיתי, צליל שמלווה באופן בלתי נפרד בחוויית החושים של מופע יוצא דופן בהוויתו.
כך הגדרתי, תיארתי אותם אז – "הלהקה מנגנת שונה, זה לא הרוקנ'רול, זה לא הפאנקי, יש להם גרוב אחר, תוצר של יצירה משותפת ועבודה קשה לאורך זמן, מורגש שהחומר הזה זורם להם בדם, מורגש שעידן רבינוביץ ורועי ריק מתואמים, מפרגנים, יודעים את התורה ומעטרים אותה בחן רב, איתם ביחד רועי האח של עידן רבינוביץ', דניאל שהם, עמנואל סלונים, יוסי מזרחי ונדב לוזיה. לעתים אתה לא יודע מי מנגן במה, הם פשוט מחליפים כלים, בינם לבין עצמם, או סתם כל אחד מראה כמה שהוא יותר מוכשר, מה? הם אכלו את הקונסרבטוריון כולו…."
האמת, אני חושב שהתיאור הזה לא השתנה במרוצת הזמן שחלף, מעל שלוש שנים תמימות, במהלכם שבתי וחוויתי שוב ושוב את המופע הכל כך מיוחד, אטרקציה רודפת אטרקציה היוצרות את אותה תחושה מענגת של ליטול חלק בצוותא עם ההמון בחוויית מופע חי של הקולקטיב, או אקולקטיב כהגדרתם.
מקצת מהחוויה הזו מסתתר בתיאור נוסף שביקשתי להעביר ממופע "שגרתי" שבמהלכו הזמינו את הקהל לאגף החדש במועדון בארבי, בימיו הראשונים, שם הותקן פארק שעשועים יוצא דופן עם מתקני תיפוף לא שגרתיים והקהל נטל חלק במוזיקה, כך הגדרתי פעם נוספת – "המופע מתחיל, על הבמה קיימת תנועה ללא הפסקה, הנגנים לא מסוגלים להתמקד בכלי נגינה אחד, הם מחליפים ידיים, כלים, מקומות, ממש כמו המשחק ההוא של הכיסאות המוסיקליים, על אמת, עידן, רועי והחברים מחליפים תפקידים משיר לשיר…"
והיו עוד, מופעי תצוגת תכלית בפני אנשי התעשייה שמעבר לים, שואו קייס קוראים לכך, אתה מנגן ושר, האורחים דופקים בירות וצ'ייסרים, מתרשמים ממך ואם תפסת את תשומת לבם אתה עשוי למצוא את עצמך על במה ענקית מול עשרות אלפי צופים באחד מהפסטיבלים החשובים באירופה או באמריקה, והם הרשימו, והם נסעו, והם עשו חייל, מעבר לים, והקולקטיב, או אקולקטיב, כבר נחשבים להרכב איכותי שזכה להכרה בינלאומית, והמוזיקה שלהם היא גלובלית, חוצה יבשות, כי הקולקטיב או אקולקטיב הם שילוב מסקרן וקשה להגדרה של רוק, בלוז, אלקטרוניקה, ג'אז, ניו-פולק, Fאנק ואמריקנה המבוצע בידי שבעה חברים שכבר הספיקו לקנות את שמם כאחת ההבטחות המוסיקליות של ההוויה הנוכחית.
ואפילו לא מילה אחת על חלוקת סירים, מחבתות וכפיות במהלך מופע שעמד בסימן שורפים את המועדון במסגרת פסטיבל הפסנתר, פסנתר? פסנתרים, הרי קלידים יש להם הרבה, סוזן דלל חישבה להתפקע מעומס הקהל האוהב, העומד לפני המושבים ונהנה מכל רגע.
אחרי זמן רב הם מחליטים להיפרד מהאלבום הראשון, ועושים זאת בנוסח קולקטיבי אופייני, עם הרבה אטרקציות ושעשועים.
ואז מגיעות הפתעות נוספות, לא אתעמק יותר מידי בעובדה שחלק מחברי ההרכב עסקו בהפקה מוזיקלית לאלבומה האחרון של נינט טייב, לא אתעמק בעובדה שמיד לאחר מכן הם הפכו להרכב המלווה של שלומי שבן באלבומו האחרון, ממש לא אתעמק בכך, אלו עובדות, מדובר במתכוני הצלחה, כשאיכות פוגשת איכות.
הנה מגיע הרגע ההוא שמתברר לי כי אכן יש חדש תחת השמש, אולי נכון לאמר תחת הירח, והקולקטיב, או אקולקטיב לא שוקטים על השמרים, הם בדרך לאלבום חדש, יש שירים חדשים שכבר מתים לפרוץ החוצה לאוזני הקהל, ומארגנים מופעים נוספים, נותנים לקהל לשמוח עם החומרים המוכרים ובאותן הזדמנויות לטעום מקצת מהחדשים, שילוב טעמים מעניין, מוזר, מעקצץ את קצה הלשון, או יותר נכון האפרכסת, קווים מוזיקלים חדשים נשזרים ונטמעים בצליל האופייני, כעת צריך להיכנס להגדרות, להכניס לתיבות, סגנונות, אפשר לחשוב, להעלות אסוציאציות, לאמר, לכתוב, לתייג – פרוגרסיב, אלטרנטיב, דעתני, מורכב, מושכל…
האלבום החדש מגיע במעטפה לבנה לביתך, הדוורית מצלצלת בפעמון, זה תמיד בשתיים עשרה בצהריים, תמיד, ואתה עולה בחזרה הביתה, קורע את הניילון ודוחף את הדיסק לנגן, להאזין, חדש!!
אתה נפעם כי זה עדיין מורכב, מרגש, בלי חוקים ובלי גבולות, מאוד הרפתקני, מטובל בפיקנטיות מוזיקלית, שונה אך מוכר, מחדש אך לופת אותך בהוויה המוכרת המשתנה מרגע לרגע, מעשירה אותך בצלילים, מילים, משמעויות, הנה אתה קולט, מבין, חודר פנימה מתחת לשכבות הצלילים, לתמלילים, עמוסים ברגשות, חוויות, לא משתעמם, מאתגר, הנאה. אין ספק, החיבור בין השביעייה הזו לבין דניאל אנגליסטר שעמל על ההפקה המוזיקלית היה מוצלח מאוד.
ואמש אנחנו נפגשים שוב, ההשקה, לאלבום החדש, אותו מקום, לא אותה שעה כי השנה מתחילים בבארבי בעשר, כמעט, עשר ורבע הם כבר על הבמה, מאחור שלט ניאון צבעוני מואר, הקולקטיב, או אקולקטיב, באנגלית, מקרין סטייל, טוב, זו להקה בינלאומית, לך תדע היכן הם מופיעים בשגרה שמעבר לים, מקומות מהודרים?
אבל החוויה רק מתחילה, כששבעת חברי ההרכב מתחילים לנגן את השיר, קטע, רצועה הראשונה מהאלבום החדש – OTM ובעברית – מעבר להרים, התמליל קצר מיוחד ולא ממש במבנה, הצלילים נמסים פנימה עם שירת מלאכים כשהמילים מתנפצות על חופי האפרכסות, מוצאות את דרכן מתוך העושר המוזיקלי המתנגן.
יש, כבר שמעתי את OTM בעבר, כן, ברגעים המעטים שניסו אותו על אזני הקהל בעבר, הפעם משום מה הוא נשמע יותר עשיר, יותר מתנגן, יותר מוכר, פשוט יותר.
ולא אמרתי מילה אחת על הקהל, תכלס, מופע סולד אאוט ימים ספורים קודם לכן, בימים אלו זה לא דבר מובן מאליו, האגף החדש, הגלריות, כל נישה מאוכלסת בבארבי, קהל אדוק, שחוזר פעם אחר פעם, הוותיקים גוררים את החדשים להצטרף ל"מועדון", לטעום מהצלילים, לחוות את הריגושים, ביחד, חוויה קולקטיבית..
מופע יוצא דופן, הם מבצעים את כל, ממש כל שירי האלבום החדש, תריסר, מטבלים אותם עם שישה נוספים, ניתן להגדיר "מהמיטב" של האלבום הקודם, הקהל הוותיק והחדש זורם עם החברים על הבמה, ישן, חדש, הכול מטובל בהומור ופרץ היצירה הקולקטיבי האופייני.
אחד שיודע מטפטף לי באוזן, חכה חכה לשירים האחרונים, הפעם מחלקים זוהרים לקהל, וגם הקטע הזה מגיע, מעין חיבור נוסף ברובד אחד בין הקהל והנגנים, שקיות ענק מלאות בצינורות פוליפרופילן ספוגי בו מוטמנים צ'יפים אלקטרונים היוצרים תצוגת אורות צבעונית מהבהבת נפתחות וההפתעות מושלכות אל הקהל, פחות תאורה על הבמה יותר ניצוצות בקהל, חוויה חושית, שטרונגולים זוהרים קורא להם רועי ריק, וכך, למן אותו רגע, הופך מועדון בארבי למעין מפגשים מהסוג השלישי בחשיכה, השטרונגולים כמעט גונבים את ההצגה הויז'ואלית, הופכים לחלק מהמופע, מה חלק, התפקיד של הקהל בקולקטיביות המוזיקלית הזו.
אולם כמו שכל דבר טוב בחיים מסתיים, תם, נגמר, כך המופע הנוכחי מגיע לסופו, עם דאחקה מוזיקלית קולקטיבית על התלהמות הימים האחרונים, צל צלו של פאשיזם קטן שהסתנן למלחמת הדעות הפוליטיות, וצל צלו הוא הרמז…
אבל יש עדיין תקווה באופק כי בחמישי לספטמבר הם יחזרו שוב לבארבי עם פנגיאה, ובשבע עשר לספטמבר הם יגיעו יחד עם שלומי שבן, למופע שלו.
ליין אפ: OTM, We Never, Had It Once, Better Man, Break Apart, Turn to Cry, Lock It , Custom, Stolen Goods, I Can't, 7 Year Stitch, Pancakes, Fine, Whisky Eyes, Happiest of All Memorial Days , Beating Heart Cadavers.
הדרן: At Least, Simon Says
בקטנה – כל האדמות הנו התרגום בעברית למושג פנגיאה – Pangaea או ביוונית πᾶν γαία, שמה של יבשת על מתקופת המזוזואיקון, משהו כמו 200 מיליון שנה לפנינו, גוש אדמה מאסיבי שהכיל בקרבו את כל אותן שברירי יבשות המוכרות לנו כיום, בהשאלה, סוג של מטאפורה המתאימה ללהקה, אף היא כמו אותה יבשת אדירה, כוללת מוזיקאים מצוינים ההופכים יחדיו למקשה מוזיקלית מצוינת הצועדת קדימה ללא הפוגה. בקטנה באמת…
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידאו
תגובה אחת