דיווח מהשטח

ינעל העולם – החפלה במכולת | אי.פי.ג'י.בי

תמונות, צלילים, תובנות (חפירות) מחפלת צהריים במועדון בר רדיו אי.פי.ג'י.בי. שד"ל 7, יום שישי 20.04.2012, 13:00. הגיע, שתה, שמע, צילם ומדווח – יובל אראל.

 

המכולת של אהרון, לחמניה עם גבינה ומלפפון חמוץ. צילום מסך: google view
המכולת של אהרון, לחמניה עם גבינה ומלפפון חמוץ. צילום מסך: google view

מכולת – חפירה ראשונה

פרסומת

בילדותי גדלתי על מכולות, הראשונה הייתה המכולת של קרייצר, (בקישור, עדן, אח של רם אוריון מספר על המכולת של קרייצר) אליו הייתי מגיע עם הפנקס של אמא והרשימה המוכנה, לוקח חצי לחם, גבינה, חלב ומסטיק ג'ולה. בסוף החודש הוא היה מסכם את החשבון ושולח אותי הביתה עם הסיכום, כשקרייצר הזדקן וסגר עברנו למכולת של משה ויהודה, קצת אחרי מסעדת "כתר המזרח", גם אצל משה ויהודה הייתי מגיע עם הפנקס והרשימה של אמא, אותו נוהל..הייתה עוד מכולת בשכונה אבל הייתי מנוע מלהיכנס לשם, כנראה שהיה חרם משפחתי עליה.. בקיץ הייתי מגיע לווילה של סבא וסבתא בגבעת רמב"ם, גבעתיים, גם שם היו שפע מכולות, אצל הולנדר הייתי קונה, והפעם בכסף, לחמניות שמונה עם פרג, חלב, חמאה!!! ושמנת. במכולת של שטרנסוס הייתי קונה בדמי כיס מקלות סבא עם סוכריות, ארטיק על שני מקלות וחבילות של "שלווה". כשבגרתי ועברתי לדירה שכורה על הטיילת, נהגתי לקנות מצרכים במכולת של הגרוזיני ברחוב הירקון פינת עזרא הסופר, שם נהגתי לרשום ולשלם פעם בחודש, כשהגרוזיני סגר את העסק עברתי למכולת של אהרון, בירקון פינת גאולה, גם גרוזינים…כאן הייתי קונה בבוקר לחמניית שמונה עם שומשום, פרוסת גבינה צהובה ומלפפון חמוץ פרוס, הכל נעטף בנייר פרגמנט ויאללה לאוטובוס בדרך לעבודה. גם כשבגרתי יותר ועזבתי את העיר מצאתי מכולת ליד הבית, עד שמישהו סיפר לי שהוא יקרן ומכפיל את הרשימות..עברתי לסופר השכונתי, היכן שהזקנות הרוסיות היו קונות, אות וסימן למחירים זולים, כך תם פרק המכולות בחיי לטובת המרכולים הגדולים, המרווחים, מלאי השפע ונוחים לחוויית הקניה.

 

לירון עמרם ולהקתו. רדיו אי.פי.ג'י.בי. צילום: יובל אראל
לירון עמרם ולהקתו. רדיו אי.פי.ג'י.בי. צילום: יובל אראל

מכולת – חפירה שנייה

פרסומת

בשנים האחרונות יותר ויותר בעלי מכולות מוצאים את עצמם נאבקים מאבק יומיומי מול הרשתות הקמעוניות, רשתות שההחזקה בהן בידי בעלי ההון מהגדולים במדינה, שפועלות גם בימי המנוחה הרשמיים, בשעות הלילה, חגים ושבתות, תוך עבירה על החוק והחלו לדחוק את רגליהם של בעלי המכולות בנתח הפרנסה…

אלו מתל אביב במיוחד החליטו לפעול ולהיאבק על זכויותיהם, כך הם מגדירים את עצמם – אנחנו כמאה בעלי מרכולים בתל אביב, שעובדים בשכונות העיר ונאבקים על זכותנו ליום מנוחה כפי שמגיע לכל אזרח במדינת ישראל ועל תחרות הוגנת בין בעלי המרכולים בתל אביב, אנו מכירים את השכנים שלנו כמו את כף ידינו: למי נולד ילד, מי התחתן, מי השכיר דירה, איזה דירות פנויות עכשיו בשכונה, מי אוהב לאכול בריא ומי קונה רק קופסאות שימורים. אנחנו עובדים בתל אביב וגרים בעיר הזאת, רובנו גם נולדנו כאן.

כשהבינו את העיוות שנוצר כאן – החליטו לצאת למאבק! המאבק הוא על התודעה! המאבק הוא על התחרות ההוגנת! על התנאים השווים לכולם! וכמובן על השבת הלקוחות לקמעונאות הזעירה!!

 כל הסיפור בשלמותו כאן, באתר בעלי המכולות.

מלככי הפנקה, באבו דאבי יש בעלי מכולת עשירים..צילום: יובל אראל
מלככי הפנקה, באבו דאבי יש בעלי מכולת עשירים..צילום: יובל אראל

מכולת – חפירה שלישית, חגיגה..

שיתוף פעולה בין "קפה גיברלטר" – אופיר טובול, "קולה קמפוס" – יבגני צ'רטקוב, "אנה לולו" – אייל ביזאווי ומועדון בר "אי.פי.ג'י.בי" הניף אחר צהריים של יום שישי לחפלה מוסיקלית מזרחית, המוקדשת למען מאבקם של בעלי המכולות.

האמת, יותר משהתעסקתי בקטע של המכולות, הצדק החברתי, השוויון וכריכי הלחמניות עם הגבינה הצהובה והמלפפון החמוץ תפסה את תשומת ליבי כתבה של אורי זר אביב בגלרייה – הארץ על לירון, בנו של אהרון עמרם, זמר, מוסיקאי ופייטן תימני שניצב כאחד מעמודי התווך של המוסיקה האתנית, פולקלוריסטית בהווי התימני מזרחי. אורי סיפר על הבן – לירון עמרם, מי שגדל על מוסיקה תימנית אסלית, מגיל שלוש התלווה להופעותיו של האב, אך ספג גם השפעות אחרות דוגמת שיעורי פסנתר אצל המורה הרוסיה, צלילי פרל ג'אם ונירוונה וגם סאונד אלקטרוני, לירון גדל על קלאסיקות של מיטב זמרי הזרם המזרחי  דוגמת זוהר ארגוב, חיים משה, ישי לוי, יהודה קיסר, רמי דנוך, משה בן מוש ודקלון, לדבריו הם  מעניינים ומהפכניים הרבה יותר מרוב הדברים שיוצאים היום…

קראתי, התרשמתי, סימנתי לי בקטגוריה "חייב לראות ולהאזין"…זה נדבק טוב מאוד כשיבגני מנאודליקה הזמין אותי להגיע לחפלה שארגן.

סינואני והקהל, קטן עליו, מכולת. צילום: יובל אראל
סינואני והקהל, קטן עליו, מכולת. צילום: יובל אראל

אז מה היה לנו?

בצהרי יום שישי, האווירה הקרירה, חשוכה, במועדון בר אי.פי.ג'י.בי מתחילה להתחמם, אט אט מגיעים צעירים למקום, חלקם הגדול מהזן המוגדר היפסטרים, חלק מהזן המוגדר אתנו- סחים, רובם הגדול בנות שהגיעו כדי לרקוד, על הקיר מוקרנת מצגת פוסטרים של ארגון בעלי המכולות, מעין קמפיין תודעתי בו מככבים כמה מפורסמים מהעיתונות, התרבות, השמאל והמוסיקה. השלישייה – אופיר, יבגני ואייל עסוקים בתקלוט נמרץ של צלילים מזרחיים, מגוון של ראיי צפון אפריקאי, מוסיקה טורקית מקפיצה, הרבה ערבית ים תיכונית וקצת זמר ישראלי בנוסח זוהר ארגוב.

ההרכב הראשון שעולה לבמה הקטנטנה של המועדון כולל שניים – יוסי בבליקי ואלי שאולי, הליבה של להקת פונץ', הם נותנים סט של שלושה שירים, כמה מילים על העניין החברתי – מאבק המכולות ותוך כדי גם מבצעים שיר אחד חדש – "בלילה ההוא התעוררנו", יש קליפ בלעדי בסוף.

הבא בתור הוא הנסיך התורן, לירון עמרם, עם הרכב מצומצם של מחשב אפל, מתופף, גיטרת בס ודרבוקאית צעירה הוא פותח בסדרת שירים – לדודי מלכה, פרפר של זוהר ארגוב ועוד, לירון לא מסלסל, הוא לוקח את המזרחיות לכיוון אחר לגמרי, הופך אותה לאוונגרד מה, משחיל אפקטים של אלקטרו דאב, אלקטרו סול, מחדש, מרענן, אך יחד עם זאת משאיר את "השמייח" באווירה.

אחריו מגיע הכוכב הכי חשוב היום, אבי סינואני, אחד מעמודי התווך בקלאסיקה של הזמר המזרחי בארץ, בפעם הקודמת שראיתי את סינואני זה היה באחד ממועדוני ההארד קור המזרחי, בבחינת מסע אתנוגרפי מלווה בדוחק, גברים עם כובעי מצחייה נוסח ארגוני הפשע, נשים מפורכסות עשויות טוב ובשפע, אלכוהול ומשקאות אנרגיה ללא הגבלה, שלל צלחות אוכל, קיסר גיטרה אחד (יהודה קיסר, אלא מי…) וגיל ממוצע של ארבעים פלוס, סינואני, בבחינת הכוכב בלב האירוע, מצהיר כמה מילים על מנהגו לקנות במכולת ופוצח בסדרת שירים מוכרים ומרקידים ללא הפסקה, הקהל באטרף, הנה אחת כבר קפצה על הבמה הקטנה, ממש לידי, הגברברים הצעירים משולהבים, מניפים ידיים, רוקדים, אין ספק, סינואני הוא מקצוען, שנים על הבמה עושות את שלהן, לא משנה עם הקהל מונה כמה אלפים בכיכר העיר, כמה מאות במועדון לילה דחוס או כמה עשרות בבר היפסטרי דוגמת אי.פי.ג'י.בי, הוא יודע את המלאכה. דרך אגב, הוא מזמין את הקהל ליומולדת שלו ביום שני הקרוב בקפה תל אביב, כניסה חופשית…

טוב, לכל חגיגה יש סוף, או לפחות הפסקה ומעבר לשלב הבא, כעת תורם של מלככי הפנכה, מעין פסאודו פנק מזרחי, גם את המלככים פגשתי כבר באחד מערבי "לכלוך באוזן" של לאון נפולאון פלדמן, כנראה שהשמועה עברה די מהר בשכונות הקרובות, הקהל שהגיע לחפלה המזרחית נעלם, כעת ראיתי פרצופים מסצנת הפאנק התל אביבית, טוב. המלככים, אחרי שזרקו אמירה על מזלם המשופר של בעלי המכולות באבו דאבי…פצחו בשירו של אריס סאן "דם דם" ועברו לשיר "אבו דאבי" כעת כבר הפסקתי לעקוב ודאגתי יותר לציוד כי האווירה ממש התחממה כאילו והיה מדובר במופע בצימר, שלא מרוחק מכאן כל כך…פרט לחברי הלהקה שהתעופפו לכל עבר על הבמה בלי סדר או הגיון, עניין שלא פגע כלל באיכות הנגינה והמוסיקה, איתמר, סולן הלהקה, שמדגיש את ה"ח" וה"ע" בשירה השתדל בזמן שלא טיפס על הרמקול המרכזי לרדת ולרקוד\לשיר עם הקהל, בקיצור קרחנה מזרחית פסאודו פנקיסטית, כשהכל הסתיים ויצאתי החוצה, האור של שעה שש אחר הצהריים עדיין סינוור.

הערה: ינעל העולם – זה ההוא משוק הכרמל, הסריטו אותו כפרומו לאירוע..כאן למטה

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150745991709654.423514.721654653&type=3&l=65ae4c1b25

וידיאו

פרומו – ינעל העולם מזמין לחפלה המזרחית ברדיו

קטעי וידיאו שיבגני צילם

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: