דיווח מהשטח

אל תאכלו את השלג הצהוב…

ערב מחווה לפרנק זאפה לרגל ציון ח"י שנים למותו, להקת גיליאם ואורחים, אוזן בר, ליל שישי 02.12.2011 לקראת חצות. היה, שמע, ציפה, צילם, – יובל אראל.

 

מי זה, פרנק? לא, ארז קריאל. צילום: יובל אראל
מי זה, פרנק? לא, ארז קריאל. צילום: יובל אראל

מיהו (האיש ויצירתו)

פרסומת

 פרנק זאפה (Frank Zappa;‏ 21 בדצמבר 1940 – 4 בדצמבר 1993) היה מלחין, גיטריסט וזמר אמריקני, מהיוצרים החשובים והמשפיעים במוזיקה הפופולארית במאה העשרים. מרבית יצירותיו הינן סאטירות פוליטיות נוקשות, המלאות בהומור שחור, עם דגש על הממסד והממשל האמריקאי. על כך זכה לביקורות נוקבות מארגונים רבים ולמעמד שנוי במחלוקת.

 זאפה היה חלוץ מוזיקאי, אשר שילב בין סגנונות רבים, בהם: בלוז, רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית. למרות שמעולם לא זכה להצלחה רבה מבחינה כלכלית, זכו אלבומיו למעמד פולחני בקרב מעריציו הרבים.

 הוא הלחין, עיבד, הפיק, ניצח וניגן בגיטרה חשמלית, ועד היום נחשב לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים.

פרסומת
ואולי זה פרנק? לא, נדב לזר. צילום: יובל אראל
ואולי זה פרנק? לא, נדב לזר. צילום: יובל אראל

מהו ( זיכרונות נעורים)

לדידי פרנק זאפה תמיד ייזכר כמחבר של כמה אלבומי קונספט דוגמת Joe's Garage, Sheik Yerbouti, Apostrophe  ואחרים, האלבומים בהם היטיב להעביר סיפורים בכפל משמעות נוטפי עסיס, מין, סמים, ומחאה פוליטית, אלבומים בהם המוסיקה והמוסיקאים עשו צחוק מעבודתם, לעגו לכלי הנגינה ונמצאו במעין סצנה מטורפת המבקרת את העולם.

 חלק גדול מהשירים נחקקו בזיכרוני וזיכרון חברים לעד כחלק מנוף נעורינו.

ואולי אלו הן  פרנק? הילה ומאיה. צילום: יובל אראל
ואולי אלו הן פרנק? הילה ומאיה. צילום: יובל אראל

למה ומי ( המופע)

 אז כפי שצוין בפתיח לפוסט זה, הנה מלאו ח"י שנים להסתלקותו של פראנק זאפה מהעולם במה שמהווה מעין בדיחה טרגית לחייו, כאילו וזה הגיע מתוך שירו באלבום Joe's Garage, הסרטן אחז באשכיו ולקחו לעולם אחר.

 חברי להקת Gilliam כבר הפיקו ערבי מחווה לפראנק זאפה בעבר וכעת, עם ציון יום מותו השמונה עשר החליטו לערוך ערב מחווה נוסף. חברי להקת Gilliam הם נדב לזר מלהקת The Raw Men Empire בגיטרה בס, ארז קריאל מלהקת לא דובים בשירה וגיטרה , אורי מרום בקלרינט ודב רוזן על התופים, שניהם מלהקת  The Angelcy, נעם דורמבוס המלווה את רות דולורס וייס בסקסופון, ונועם ינקליבץ' מטיפקס בפסנתר .

 אל ההרכב הזה הצטרפו כאורחים עוזי פיינרמן – רמירז בשירה וגיטרה חשמלית, עמית ארז מאטליז בשירה וגיטרה חשמלית, הילה רוח מלהקת כלבי הרוח בשירה ומאיה לי רומן מ"סוכנות המלאכים" בויולה.

 על האווירה  לקראת, לפני ובין היה אחראי אורן אדר בורלא מהאוזן השלישית שדאג לפמפם באוויר קטעים נבחרים מהיצירות של פרנק זאפה. על הקהל היו אחראים כמה עשרות צעירים!!! שחלקם היה עדיין בגנון כשפרנק הלך לעולמו.

פרנק? לא...עוזי רמירז. צילום: יובל אראל
פרנק? לא…עוזי רמירז. צילום: יובל אראל

מה (נוגן)

 המופע נפתח עם נעימה מתוך lumpy gravy, אלבום הסולו הראשון של פרנק המנוח, המשיך בתערובת של Let's Make The Water Turn Black מתוך אלבום ההרכב אמהות ההמצאה בשם – We're Only in It for the Money הרחק הרחק משנת 1968, עבר לביצוע של Cletus Awreetus-Awrightus מתוך האלבום Grand Wazoo, ועתה מצטרף עמית ארז להרכב ומתכבד בביצוע של היצירה Camarillo Brillo מתוך האלבום Over-Nite Sensation, כעת מגיע תורו של האלבום Waka/Jawaka אחד מאלבומי הג'אז המצויינים של פראנק, שיצא בשנת 1972, כאן לוקחים חברי ההרכב את הצד הראשון שאורכו מעל 17 דקות ודוחסים אותו לכדי דוגמית שתתאים לסט ליסט, הסוויפט הגדול הפך לסוויפט הקטן…

בהמשך המופע מצטרפות הילה רוח ומאיה לין לביצוע ווילי הסרסור, היצירה שזכתה לכמה גרסאות במספר אלבומים של זאפה, מעין שיר המשלב בלוז ורוק.

 ועכשיו מבצעים הנגנים את הקטעים המשולבים Echidna's Arf (Of You),  Don't You Ever Wash That Thing? הלקוחים מהאלבום החי הכפול Roxy & Elsewhere, כאן מדובר בחתיכת ביצוע….עתה ניגשים הנגנים לבצע את   Sofa no 1 מתוך האלבום One Size Fits All, המופע מתקרב לסיומו, זו הזדמנות לחברי ההרכב גיליאם לבצע גם קטע מקורי שלהם – Burying Leopold, אנחנו כעת ממש מדגדגים את שולי המופע והנה מגיע החלק הראשון של גולת הכותרת – עוזי פיינרמן רמירז מצטרף למוסיקאים שעל הבמה, גם הילה רוח חוזרת, הנה אחד הקטעים הכל כך פראנק זאפאים – Montana, תוך כדי הביצוע זוכר עוזי לשלוף חוט דנטלי וגם להדגים ביצוע לקריאה Yippy-Aye-O-Ty-Ay.

 חגיגת הסיום הייתה כלבבי כאשר כל חברי ההרכב ביצעו את הגרסה המקומית הלא קלה בכלל ליצירה האלמותית מתוך העכברושים החמים- Hot Rats, לכשעצמו אלבום מופת, Peaches en Regalia .

אתה פרנק? לא, נועם ינקלביץ. צילום: יובל אראל
אתה פרנק? לא, נועם ינקלביץ. צילום: יובל אראל

מדוע למה (לא נוגן)

 הערה בונה…..: קצת התאכזבתי, ציפיתי בערב שכזה לשמוע ולצפות ביותר קטעים בעלי מלל, במיוחד אותם שירים סיפוריים היתוליים מאלבומי הקונספט המאוחרים דוגמת המוסך של ג'ו ושייח יאבוטי (נענעי את עכוזך), יותר בדיחות גסות וקורצות על נערות קתוליות, נסיכות יהודיות, רגליים מסריחות ורובוטים מסרסים, לצערי, ההרכב המוסיקאלי, שכבודו במקומו מונח, אחד אחד מבצעים ומוסיקאים מצוינים, התמקד בקטעים האינסטרומנטליים המורכבים יותר והשאיר לי טעם של…אכזבה מה, רציתי יותר התחכמויות מטופשות, השתטות, סמי מערכונים, חגיגה זאפאית מלאה.

 אהבתי את האורחים אשר זכו לשמחתי לבצע כמה מהקטעים הבאמת יותר ססגוניים ומלאי שטויות, ולסיום – כולי תקווה כי בפעם הבאה שערב שכזה יעלה תינתן יותר תשומת לב ודגש לקטעים שהיו יותר מפופוליסטיים בסט ליסט הענקי של פראנק המנוח.

אהה, כולנו פרנק זאפה...צילום: יובל אראל
אהה, כולנו פרנק זאפה…צילום: יובל אראל

סיום (טוב יאללה מספיק לחפור)

 אז זהו, כן, מסתבר שענקים וגאונים לא נעלמים מהתודעה, הנה 18 שנה אחרי הסתלקותו של פרנק מעולמינו המוסיקה שלו עדיין מהדהדת, עדיין איכותית, ועדיין כל כך מתאימה למציאות היומיומית. גאון אמרתי? ועוד אחד קטנטן, הכותרת מלמעלה – השלג הצהוב, זהו השיר הפותח מתוך האלבום Apostrophe (') , הסיפור על ננוק האסקימוסי שאמו הזהירה אותו לא לאכול את השלג הצהוב, צהוב מהשתן של הכלבים… "Watch out where the huskies go, and don't you eat that yellow snow", הומור כל כך פרנק זאפה, שחסר לנו כל כך.

זאפה, פרנק, גיל: 27. צילום: ג'רי שצברג 1967
זאפה, פרנק, גיל: 27. צילום: ג'רי שצברג 1967

טוב, הנה כאן קצת שלג צהוב, ביצוע מחווה …ענן הצלילים

לחצו לצפייה בגלריית תמונות ושפמים מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150426220154654.378187.721654653&type=1&l=b4a9ba468c

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: